הסורגים שבינינו | איי. אס. טייגו

"יש לך את זה ביותר מתנשא?"

(מתוך שיחות עם עצמי)

בשליש הספר, רגע לפני שהגעתי להחלטה המושכלת שא. הסורגים שבינינו לא מתאים לי וב. אם לא מתאים באמת שלא חייבים להמשיך, חשבתי ארוכות על ההבדלים בין ספרים שקראתי פעם ואלו שמזדמנים לפני היום. יש לי כמה תובנות שאנסה לגבש כדי טיעון קוהרנטי. אבל קודם – כמה מילים על הספר עצמו.

הסורגים שבנינו של איי. אס. טייגו הוא רומן רומנטי עכשווי. הוא מתרחש במחוז בופורט שבדרום קרולינה, מקום הולדתם של גרייס, מי שאיבדה בגיל צעיר את אביה בנסיבות טרגיות ונעקרה מיד לאחר מכן למקום מגורים רחוק, ושל ברון (ברונסון) שגם לו עבר משפחתי מורכב ועגום לא פחות. השניים הללו נפגשים בפרק הראשון של הספר כאשר גרייס חוזרת לבופורט כדי לעבוד שם ונקלעת אל הבר אותו מנהל ברון.  בערך מהרגע הראשון נרשמת התלהבות אצל שני הצדדים (היא יפיפייה בעיניו, הוא מרהיב ביופיו בעיניה, ושניהם, כמובן, סקסיים האחד בעיני השני) וההתלהבות הזו מתפתחת בואכה שליש הספר לרומן סוער. אני לא יודעת מה יקרה להם בשני השלישים הבאים, כי הפסקתי לקרוא מחמת חוסר עניין. כנראה יחול סיבוך בעלילה – כזה שמקורו בהם ובמטענים האישיים שלהם או כזה שמקורו בגורמים חיצוניים (אני מהמרת על עורך הדין הצעיר שהפציע בערך בנקודה בה עזבתי את הספר) – ואותו סיבוך יפריע לסיפור האהבה. אבל האהבה תגבר על כל אי ההבנות ובסוף הספר הם יחיו באושר ועושר. אלא אם מדובר בחלק מסדרה שאז הסוף הטוב יידחה לספרים הבאים.

אתחיל ואומר שהבעיה ככל הנראה טמונה בי ולא בספר. אבל מכיוון שהסורגים שבינינו התלבש על כל כך הרבה דברים שקשה לי אתם בספרות הרומנטית העכשווית טרחתי, כאמור, לנסות ולהגדיר ביני לביני מה בדיוק לא עובד לי בספרים מסוגו.

עד כמה שאני זוכרת מרבית הספרים של פעם נכתבו בגוף שלישי. מספר חיצוני הביא את הסיפור דרך עיניה ונפשה של אחת הדמויות, בדרך כלל אלו של הגיבורה הנשית. דרך הסיפר הזו יצרה ריחוק מסוים מהדמויות. היא אפשרה למספר להאיר את העלילה במחשבות ותובנות חיצוניות לדמויות עצמן, לרבות הדמות שאותה הוא מלווה. היא גם ייצרה אווירה של חוסר וודאות ומסתורין, שהרי לא ידענו באמת מה הגיבור השני חושב ומרגיש, וזו הגבירה את המתח בין הדמויות ובוודאי הועילה רבות לבניית מתח מיני.

הרומנים הרומנטיים העכשוויים אוהבים שימוש בגוף ראשון, ואם אפשר מעדיפים שימוש בשני גופים ראשונים. סליחה על העברית הקלוקלת. הסיפור נמסר גם מפיה וגם מפיו והקורא נחשף לכל בדל מחשבה חולפת של שני הגיבורים. מסתורין – אין ממש. אפשר לדעת בדיוק מה עובר להם בראש. אפשר לייצר מתח ומתח מיני- אבל זה הרבה יותר קשה ומחייב עלילה שחורגת מה"נפגשנו פה, נפגשנו שם, הוא אמר לי ככה, אני אמרתי לו ככה, אף אחד לא גרם לי להרגיש ככה קודם, אני מת לזיין אותה". עלילה שהיא מעבר למשיכה מיידית, לחיבה מהירה, לרומן בזק. וכשכזו לא קיימת עד שליש הספר – סורי. לא מעניין.

בנוסף, השימוש בגוף ראשון רבים מייצר במקרים רבים דמיון שפתי בין הדמויות המספרות ומשטיח אותן. זו בעיה שקיימת לא פעם בתרגומים לעברית. בשפת הדיבור המתרגם  מקפיד לשמור על משלב ייחודי לדמות – אדם משכיל ישתמש במילים מסוימות, אדם שבא מהרחוב ישתמש במילים אחרות. ההבדל השפתי יורגש. אבל כשמדובר במחשבות – כל הדמויות פתאום חושבות באותה צורה, באותן מילים, באותן מילים גבוהות. לא ברורה לי הנטייה הזו לבחור בשפה גבוהה גם כשהתמהילים שנוצרים בין מחשבה ודיבור מגוחכים. שפה גבוהה לא מייצרת טקסט איכותי וטקסט איכותי לא מחייב שפה גבוהה.

ועוד משהו בקטנה, בגוף ראשון לא פשוט להביא תיאורי מראה, שהם לחם חוקו של הז'אנר. השימוש בשתי דמויות מקל על כך – הוא מתאר אותה והיא מתארת אותו, אבל גם כשמדובר בשניים לא פעם אני נתקלת בתיאורים עצמיים מגוחכים שעברו בקלות כאשר הובאו מפי מספר חיצוני. "נופפתי בשערי החום העבות", "בחנתי את רגלי הארוכות החטובות". כן. כולנו חושבים בצורה כזו.

הבדל נוסף בין הרומנים של אז ואלו העכשוויים קשור לסוג התבנית שנעשה בה שימוש. הספרים הישנים עבדו – בחלקם הגדול – על תבנית השנאה – אהבה. גבר ואישה נפגשים, מתכתשים, מכריזים על העדר חיבה הדדית, ממשיכים להתכתש, לומדים להכיר אחד את השני, מתאהבים, עוברים ייסורים קלים עד שהם מבינים שהרגשות הדדים ואז חיים באושר וכו'. לעומת זאת רבים מהספרים החדשים שמתורגמים לעברית מבוססים על תבנית אחרת – תבנית המשבר. גבר ואישה נפגשים, מיד נוצרת ביניהם משיכה, שתתפתח על פי רוב לסקס ומשם למערכת יחסים כזו או אחרת שתופרע בשל אירוע חיצוני. בגאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן תוכלו למצוא ביטוי לשתי התבניות האלה – היחסים בין ליזי ודארסי מבוססים על תבנית השנאה – אהבה. היחסים בין ג'יין ובינגלי מבוססים על תבנית המשבר. אני מנסה לחשוב מה היה קורה לו אוסטן היתה בוחרת בג'יין ובינגלי כזוג המרכזי בסיפור. יש להניח שהייתי נוטשת אותו בערך באותו שלב בו נטשתי את הסורגים שבינינו.

אם יש משהו שמשמח אותי בבלוג הזה (מעבר לכך שהוא מספק לי תירוץ לשקוע בספרות החביבה עלי) הרי זה חידוד ההעדפות שלי. כבר ברור לי שספרות אופל היא לא בשבילי, שרומנים וויקטוריאניים צריכים להתאמץ כדי למצוא חן בעיני ושאני אוהבת ספרים שמשלבים על טבעי. עכשיו אני יודעת גם לומר שאני לא מחבבת סיפורי תבנית משבר. מי אמר ששליש ספר לא יכול לעזור?

סולם בעלמא: זה (כנראה) לא הוא, אלא אני.