לא אנושיים | גרסת קינדל

הקובץ זמין לקריאה במכשיר קינדל בלבד.

30

לרכישת עותק דיגיטלי בחרי חנות:
תמיר // הוצאה לאור
מאת: פיליפ קלודל
תרגום: לי עברון
עריכת תרגום: אסנת יקירה
הגהה: צופיה סילברמן
עיצוב כריכה: חן יאקה-שומרון | סטודיו לימונדה
תאריך יציאה לאור: 2017

תקציר:

הסופר עטור הפרסים פיליפ קלודל – מחבר הדו”ח של ברודקהנכדה של מר ליןהעץ של בני טורג’ה ושקשוק המפתחות – שב ומשנה כיוון, והפעם מביא לקורא סאטירה חברתית נוקבת, רווית הומור גס, מגוחך, מלוכלך, המשמש ככלי לחבוט בו בפניה של החברה האנושית, זו שאיבדה את מוסריותה וצועדת אל הלא כלום ללא מצפן ומצפון.

אדם מפרסם תמונות עירום של אשתו באינטרנט ומציע אותה למכירה פומבית, גופתו של חסר בית הופכת למיצג אמנות – אלה רק שניים מבין נושאי עשרים וחמישה הסיפורים שמביא קלודל באסופה זו – סיפורים שנכתבו מתוך התפיסה שלעתים מתפקידה של הספרות לשמש כנייר זכוכית שיעניק לראש שלנו שפשוף הגון, מכאיב ומדגדג כאחד.

“בלא-אנושיים ניסיתי לשים עלינו אף אדום, להקצין משהו אמתי כדי לעמוד על עומק הגיחוך. קיוויתי למתֵן את האכזריות שקיימת בחברה שלנו, בכך שאוציא לאור השמש את הגרוטסקיות שבה כדי שנוכל לצחוק עליה, וכך אולי גם לשפר אותה, אף על פי שאין לי אשליות בנושא: היומרות שלי צנועות במיוחד. לא-אנושיים נכתב בהשראת עובדות אמתיות. כל דמיון לאנשים או אירועים אמתיים אינו מקרי כלל וכלל. פשוט הגזמתי קצת. ממש בקטנה. ויש לי רק מטרה אחת: לגרום לאנשים לצחוק, גם אם באי-נוחות, על חשבוננו – וקודם כול, על חשבוני.”

ספרים נוספים שתהני מהם

- פרק ראשון -

לא אנושיים | פיליפ קלודל | מאגלית: לי עברון

חדוות הנתינה
אתמול בבוקר קניתי שלושה גברים. גחמה פתאומית. בערב חג המולד. אשתי לא אוהבת תכשיטים. אני אף פעם לא יודע מה לקנות לה. המוכרת ארזה לי אותם. זה לא היה קל. הם התנגדו קצת. מתחת לעץ האשוח הם תפסו מקום רב. לא חיכינו לחצות. למה שלושה. אחד לכל חריץ. מצחיק מאוד. אשתי לא נראתה מרוצה. אתה יודע טוב מאוד שאני כבר לא עוש‎ה סקס קבוצתי. שכחתי. גם מזה נמאס לנו. אני איבדתי את החשק. לפני שנה שקלתי סירוס כימי אבל תופעות הלוואי גרמו לי לוותר. בעצתו של לֶגרוֹ נרשמתי למועדון ברידג׳. אני משחק בכל יום חמישי. טוב למדי. אני גם חבר במועדון יין. יש לי מרתף יינות נאה. אבל גם מזה נמאס לי. אדום או לבן, זה בסך הכול יין. והחיים ארוכים וחולפים באטיות. אכלנו בּוש דֶה נוֹאֵל, הקינוח המסורתי של חג המולד. רק מעט. אני מתמלא מהר. אצל השכנים היו אורחים. היה אצלם רעש, מוזיקה, צחוקים. איך הם עדיין מצליחים לצחוק. שלושת הגברים הקשורים לעץ האשוח התבוננו בנו בשתיקה. למה שחור. למה לא. אשתי משכה בכתפיה. היא עלתה לישון. לא יכולתי להשאיר את הגברים בסלון. ניסיתי לדבר איתם. להגיד להם שיבואו איתי. הם לא זזו. ניסיתי להקים אותם. הם לא רצו לשתף פעולה. סירבו לצעוד. גררתי אותם למוסך. קשרתי אותם לשולחן העבודה. הצטרפתי אל אשתי. היא כבר ישנה. חלמתי שאני מפליג בים. זה היה נעים. קליל. אני אוהב את ניחוח הים. את רחש הגלים הלוחכים ברכות את החרטום. את השחפים האלגנטיים. או שאולי היו אלה קורמורנים. אני לא מומחה. היקיצה הייתה קשה. כמו תמיד. חג המולד הוא אחד הימים היותר נרפים של השנה. הוא עצמו מייצג את כל ההלם והעייפות של הקיום. זמן קצר אחרי ארוחת הבוקר הלכה אשתי לבקר את משפחתה. היא לא הזכירה שוב את הגברים. הלכתי לראות אותם. הם לא זזו. הם הסתכלו בי במבט קודר. אתם הזמנתם את זה. אם הייתם קצת יותר נחמדים, אם הייתם משתפים פעולה, לא היינו מגיעים למצב הזה. לקחתי את. חפרתי בור גדול בחצר, תחת עץ הלִבנֶה. הקדשתי לכך שלוש שעות. לא הרגשתי איך הזמן עובר. יש יתרונות למאמץ גופני. הוא דוחק הצדה את כל המחשבות. דחפתי את הגברים פנימה. כיסיתי אותם באדמה. הם גנחו אבל תלונותיהם נבלעו עד מהרה בתוך העפר. בסופו של דבר כבר לא שמעתי אותם. זה הזכיר לי כמה סצנות מסיפורים היסטוריים, אבל לא הצלחתי לזכור מה הן בדיוק. הזיכרון שלי מרוקן. רכשתי חמישה מחשבים שהדיסקים הקשיחים שלהם בעלי יכולת אחסון בלתי מוגבלת. בשביל מה לזכור. יש לנו מכונות לשם כך. הידקתי את האדמה. החזרתי את הדשא. אשתי חזרה. מה עשית. בור. איפה. בגינה. למה. כדי לשים בו את הגברים שלא רצית. אני מקווה שסתמת אותו טוב. לכי לראות אם את רוצה. אולי מחר. הערב אני עייפה. גם אני. חיסלנו את האווז, את השמפניה ואת הקינוח. אחר כך שכבנו לישון. מוקדם. הרגשתי את שרירי הכאובים. כואב, אבל נעים. נרדמתי מהר מאוד. כמו תינוק.
דילוג לתוכן