נסיך הסודות

איי. ג'יי. לנקסטר

נסיך הסודות

1

ארון המצעים

החתולה לא היתה בארון המצעים. הוד מעלתו האלוֹוִין טֶמפֶּסטרֶן, נסיך בן פיי בסתר ומנהל האחוזה החדש של סטאריאל, הידוע בדרך כלל בשם וין, כיווץ את מצחו למראה הסדינים הנקיים, ובעיקר — הבלתי מאוכלסים. הוא כרע ובחן את המדפים הנמוכים, אבל שום נוכחות חתולית לא התגלתה בארון. נראה לא הוגן שהחתולה לא תהיה כאן דווקא עכשיו, אחרי שהתגנבה וישנה בארון הזה פעמים רבות כל כך למרות מאמציו הרבים למנוע זאת. איפה היא, בשם רוחות הסער? וין היה מסוגל לאתר כל בן אנוש בבית בתוך שלושים שניות, אבל הוא חיפש את החתולה כבר חצי שעה והיא הוסיפה לחמוק ממנו.
הוא הזדקף, סגר את דלת הארון ותהה איזה מבין מקומות המסתור במבוכי בית סטאריאל עשוי למשוך חתולה ערמומית שעומדת להמליט. המסדרון הארוך והריק לא סיפק תשובות. האור הצהבהב שהפיצו עששיות הגז השתלב באופן בלתי נעים עם הטפטים הישנים, המפוספסים ורוד וירוק. וילון שלא הוסט עד הסוף חשף מלבן דק של חושך. הוא יישר את הווילון בפיזור דעת, והמשיך לחשוב.
אולי בחדרי השינה? פְּלאמפַּאף — אחד הילדים העניק לה את השם — אהבה, כדרכם של חתולים, להשתחל לכל מקום שבו לא היתה רצויה. וין יכול בהחלט לדמיין אותה מחליטה להמליט את גוריה דווקא באמצע אחת המיטות של הדודות. כמובן, הבעיה היתה שהבית התהדר במספר מבהיל של חדרי שינה, שאחדים מהם היו ראויים למגורים ואחרים — פחות, והם היו פזורים באופן אקראי על פני ארבע קומות ושני אגפים. יידרש זמן רב כדי לחפש בכולם. זמן רב מדי.
הוא העביר את משקלו מרגל לרגל, שקל את האפשרויות, ובסופו של דבר נאנח בחוסר רצון והשתמש בראיית־הרשת שלו. בדרך כלל לא עשה בה שימוש בהיקף נרחב כל כך, אבל ראיית־הרשת נענתה לקריאתו בקלות, כמעט בלהיטות. העולם התחדד, קווי הקסם שחצו את האחוזה לאורכה ולרוחבה נגלו במלוא ססגוניותם, והשכבות של סטאריאל ושל מה שמתחת לסטאריאל התנחשלו לפניו כתזכורת יפה אך לא רצויה להבדל בינו לבין האנשים שהוא משרת. הם בני אדם; הוא — לא.
סטאריאל רטנה כשסקר את קווי הרשת בחיפוש אחרי רמז למקומה של החתולה. וין לא היה קשור לאדמתה, וסטאריאל ידעה זאת. אבל הוא היה שם ברשות הלורד, ולכן בדרך כלל סטאריאל פשוט התעלמה ממנו ועסקה בענייניה. אבל לא כך היה הערב. הערב סטאריאל גהרה מעליו בזמן שעיין בזרמי העוצמה, ובגללה הם נעשו נוקשים ולא מתמסרים — כמו בצק שהתקרר. הוא נלחם בדחף לכרוע תחתיו מכובד הנוכחות הלא־ידידותית ומעוררת החרדה שהתרכזה בו.
אולי רק העונה משפיעה כך על מצב הרוח של סטאריאל. נותרו רק שישה ימים עד חג החורף, וטבעי שהאדמה תהיה איטית וסרבנית עד בוא האביב. ואולי העובדה שהקסם של וין חזק יותר בעונה זו של השנה היא שגרמה לסטאריאל לשלוף קוצים. חֵי עורבי הסערה, אדמות פיי בהחלט עלולות להתנהג בצורה מוזרה ושרירותית בגלל עניינים כאלה. אבל האם כך היה גם בחורפים הקודמים? האם גם אז הרגיש שהדבר מכוון נגדו באופן אישי? הוא לא זכר אם ניסה אי־פעם לשאוב מידע מהאדמה בתקופה שלקראת אמצע החורף.
כמובן — היה עוד עניין אחד שיכול להסביר את השינוי בגישתה של סטאריאל; הלורד החדשה. אבל לא ציפיתי שהשפעתה של הֶטה תעצים את העוינות של סטאריאל כלפיי, חשב. אולי עליו להתאמן עוד כדי לשפר את מיומנותו בנשיקות, ברוח האיטית, המתגרה, של… הוא משך את מחשבותיו בחזרה מהכיוון המסיח הזה. אחר כך. כרגע עליו להתרכז במציאת החתולה.
כוח רצונו סייע לו להרחיב את גבולות ראיית־הרשת שלו, וחושיו התפשטו לכל עברי הבית. סטאריאל הקרה והנוקשה התנגדה, ורק בעל כורחה הסגירה את מיקומם של שוכניה. בני משפחת ואלסטאר שלטו בסטאריאל יותר מאלף שנים, והאדמה חיבבה אותם הרבה יותר מכפי שחיבבה את וין, שהתגורר שם בקושי עשור. כשמדובר באדמת פיי, עשר שנים הן רק הרף עין.
הוא הגביר את הלחץ, אך עדיין קיבל רק רושם מעורפל של החיים הרבים שבין קירות בית סטאריאל. רוב בני משפחת ואלסטאר שבו אל בית המשפחה לכבוד חג החורף, והיו פזורים במרחב כמו גחליליות. בשעה הזאת היו רוב המשרתים למטה, באזור המטבח, אבל לא היה לו צורך בסטאריאל שתגלה לו זאת. כשאימץ את אוזניו שמע את קולה של הטבחית, שחילקה פקודות בנימה מעשית וקשוחה.
אבל חתולים הוא לא מצא.
רגע — רפרוף קל של טפרים, כפות לשות אדן חלון שכבר נשרט רבות: הספרייה. וין גמא את המסדרון בצעדים גדולים. הספרייה שכנה בעברו האחר של הבית ולא נשאר זמן רב. לחיים חדשים יש תמיד השפעה כלשהי על מרקם המציאות, והאווירה בבית כבר החלה להשתנות.
בדרכו קלט שברי שיחות. מהטרקלין האדום בקעו קולותיהן של הדודות המשוות בתחרותיות בין ילדיהן. בחדר הסמוך, רוב בני הנוער שיחקו בקלפים והתעלמו מהשיחות של הוריהם. צלצול מרוחק של פעמוני שנהב מדרום־מזרח העיד על כך שכמה מבני הדודים הבוגרים במשפחת ואלסטאר משחקים בחדר הביליארד. הוא הקפיד שלא יראו אותו, כי לא היה יכול להרשות לעצמו להתעכב. לא היה לו צורך בקסם לשם כך: מהירותו, חמקנותו והשמיעה המעולה שלו שירתו אותו היטב.
נדרשו לו רק דקות אחדות כדי להגיע לספרייה. הגג המקושת של החדר התנשא מעליו, ולחשי האור שלאורך הקירות הטילו צללים מעוטרים על שיפועיו. זה היה החדר היחיד בבית שהשתמשו בו בטכנומגיה יקרה ולא בעששיות גז פשוטות, בגלל סכנת שריפה. הלחשים התנגשו בחושיו בצורה משונה, כמו מין חללים ריקים קטנים בעולם. כבר מזמן הגיע למסקנה שזוהי תופעת לוואי של סוג הקסם המסוים הזה בשילוב עם המכניקה של הטכנולוגיה האנושית. טכנומגיה היתה קסם שבני הפיי לא שלטו בו.
לא היה לו צורך לנחש מי הפעיל את לחשי האור, כי הוא שמע את מריוס ואלסטאר מדבר ממושב החלון שבקצה הספרייה. צעדיו נעצרו לרגע, אבל הוא כבש את הדחף לחמוק מהמפגש עם אחיה הגדול של הטה, ופסע לעברו בין שתי שורות מדפים. מריוס קרא באוזני כמה מקרוביו הצעירים, וקולו היה חם ושופע חיבה. הקראה לילדים תמיד שיפרה את מצב רוחו; אולי הוא ישכח לכעוס על וין.
וין גלגל את עיניו לנוכח החיוביות המופרזת שבמחשבה הזאת. בטח, מריוס פשוט ישכח שווין שיקר לו כמעט עשר שנים ולא גילה לו מי ומה הוא באמת. לא ההתחזות למשרת אנושי היא שהרגיזה את מריוס, אלא העובדה שהוא בטח בווין יותר מכפי שבטח בכל אדם אחר, והתברר שהאמון לא היה
הדדי.
ואפילו אם מריוס היה מחליט לסלוח לו על הבגידה הזאת, היתה לו עוד סיבה טובה לכעוס על וין — אך הוא עדיין לא ידע עליה. מחשבותיו של וין פנו שוב אל הטה, והוא לא הצליח לרסן את חיוכו למרות הקור שלפת את ליבו כצבת. אולי מוטב שמריוס לא ידע שאחותו וּוין… בקשר. אחרי הכול, אולי הקשר ייגמר בקרוב. הוא אמור להיגמר בקרוב. הצבת התהדקה והקור התפשט לרוחב כלוב הצלעות שלו.
מריוס הצטנף באחד ממושבי החלונות. ראשו הכהה היה רכון מעל ספר ומשקפיו החליקו במורד אפו. בצידו האחר של מושב החלון ישבו שתי ילדות — בנות דודו של מריוס, וִילוֹ ווַיוֹלֶט. אחיהן בן העשרה, דָפוֹדיל — אימם אהבה שמות בעלי משמעות בּוטָנית — כנראה חשב שהוא בוגר מכדי לשמוע סיפורים, והבהיר זאת בכך שנשען על הקיר כאילו בכוונתו ללכת משם בכל רגע. אבל הבעת פניו העידה שהוא מרותק לסיפור לא פחות משתי הילדות.
בחיקו של מריוס התכרבלה חתולה אפורה, והריכוז של וין התחדד. זאת לא היתה החתולה שווין חיפש. סטאריאל הוליכה אותו שולל. לא היה זמן להרהר במשמעות האפשרית של הדבר. הוא התחיל מייד לבדוק בעיני רוחו את אדני החלונות האחרים בבית.
מריוס קרא בקול את סיפורו של אחד האבות הקדמונים של משפחת ואלסטאר, שנתקל בלהקה ערמומית של פיות מים שהשתכנה באחד מאגמי ההרים של סטאריאל. הנושא נראה מותאם לזמן ולמקום מכדי להיות מקרי. מריוס ידע שווין הוא בן פיי, אבל רוב בני משפחת ואלסטאר עדיין לא היו ערים לכך. וין מעולם לא ביקש מאלה שידעו את זהותו לשמור זאת בסוד, אבל עד כה הם עשו זאת. האם מריוס חוזר בו? כל אחד מהם היה חופשי לשנות את דעתו בכל עת, והדבר העמיד את וין במצב פגיע. הצורך להשתלט על המצב כרסם בו, אבל עד כה הצליח לרסן את הדחף הזה. זאת היתה חובתו כלפיהם.
כמה אדני חלונות יש בבית? שנים־עשר? הם רבים מכדי שיבדוק את כולם בזמן שנותר לו. הוא ניסה לצמצם את האפשרויות.
<בבקשה,> הפציר בסטאריאל. <תני לי עוד רמז. זה חשוב.>
"סידני באמת פגש פיות באגמי שדות המרעה?" שאלה וילו כשסיים מריוס את הסיפור. כיוון שזה היה אחד מסיפורי משפחת ואלסטאר, הוא הציג את סידני כמנצח שהצליח בקלות להערים על בני הפיי נמוכי־הדרג שהציקו לו. וין היה בטוח שבמציאות זה לא היה פשוט כל כך.
"זה רק סיפור," אמר דפודיל, שעדיין עמד שעון על הקיר. "כולם יודעים שאין באמת פיות."
ההערה הסיחה לרגע את דעתו של וין מהתחינות שביטא בליבו. דפודיל ואחיותיו לא היו בסטאריאל כשהטה סיפרה למשפחתה בענייניוּת רבה שיש באמת פיות, וחשפה את המתחזָה גוֶונדֶלפיר. נראה שהמידע עדיין לא הגיע אל בני המשפחה שלא נכחו בשיחה ההיא. מפתיע — בדרך כלל כל שמועה שמדיפה אפילו ניחוח קלוש של שערורייה מתפשטת במשפחה כמו אש בשדה קוצים. אבל כיוון שליידי סיביל, ליידי פיבי ומר גרגורי התכחשו לנושא, המידע לא זרם בחופשיות. השלושה האלה היו בדרך כלל צמתים מרכזיים בזרימת המידע.
מריוס הרים את מבטו וזינק בהפתעה כשהבחין בווין בין מדפי הספרים. אחר כך חשף את שיניו בחיוך חד.
"אני לא יודע. מה דעתך, מר טמפסט? יש פיות, או אין?" שתי הילדות הסתובבו וקראו בקול כשראו את וין.
וין שלח אל מריוס מבט נוקב ואחר כך נפנה אל וילו ושאל בחיוך, "מה את חושבת, העלמה וילו?"
לווילו היו שיער שחור סבוך ועיניים אופייניות למשפחת ואלסטאר, אפורות ורציניות. כשענתה, היה בהן ניצוץ של קריאת תיגר.
"אימא אומרת שהאנשים הקטנים כן קיימים באמת, פשוט קשה לראות אותם. אנחנו תמיד משאירים חלב בחוץ בשביל הבּרָאוּנים בלילות של ירח מלא."
"זאת סתם מסורת," התפרץ דפודיל. הוא תחב את ידיו לכיסיו וכופף את כתפיו. "אימא פשוט אוהבת את המסורת." הוא הביט אל מריוס ואחר כך אל וין, וחיפש תמיכה. "אלה רק סיפורי סבתא לא מזיקים."
וין מצמץ. הוא לא ידע על החלב. מבין ילדיה של סבתא פילומנה, הדודה מוד היתה זו שהקפידה ללכת בדרכי אִימה בכל הנוגע לאמונות תפלות ישנות, אבל הוא לא ידע שהעבירה אותן גם לילדיה.
"לפעמים סבתות יודעות יותר ממה שנדמה," אמר וין לדפודיל בנימה עניינית. הוא הנהן אל וילו. "ולמה לא להשאיר חלב בחוץ ליתר ביטחון? אולי יום אחד תשמחי שהבּרָאוּנים לצידך."
מריוס כיווץ את מצחו, אבל בדיוק אז נכנסה הדודה מוד לספרייה, והיה ברור שהיא מחפשת את ילדיה. "אה, הנה אתם, בנות, דפודיל," אמרה. בפקודה אחת קצרה הוציאה את שלושת הילדים מהחדר. היא לא הקדישה לווין כל תשומת לב, כאילו היה רהיט, ובמובן מסוים הוא אכן היה רהיט. אחת ההטבות הנלוות לחיי משרת.
וין עמד להמשיך בחיפוש שלו, אבל מריוס פתח בדברים.
"אז… אם אני אשאיר ליד הדלת שלך קעריות מלאות חלב, תהיה לצידי?" נימת דיבורו היתה קלילה, אבל היה בה שמץ של האשָׁמה.
וין נשף קלות בשעשוע. "אני לא אוהב חלב באופן מיוחד, מריוס. אני לא בראוני."
שתיקה קצרה השתררה. "זאת לא תשובה." מריוס הישיר אליו מבט והִטה את סנטרו. מריוס גילה לאחרונה שווין אינו מסוגל לשקר, ומאז הוא לוחץ עליו.
אתה תסלח לי אי־פעם? רצה וין לשאול, אבל התאפק. כעסו של מריוס היה מוצדק לחלוטין, ובתוך־תוכו היה חלק מזוכיסטי ששמח בו. חי רוחות הסערה, בני משפחת ואלסטאר אמורים לכעוס עליו משום שרימה אותם, כי גילויי הזעם שעלולים לבוא מצד בני הפיי יפגעו בהם באשמתו. אני אעזוב, הרגיע את עצמו. אני אעזוב לפני שנגיע למצב הזה.
"טוב ויפה," אמר והזדקף. כשעמדו זה מול זה היה וין גבוה ממריוס רק בסנטימטרים אחדים — בני משפחת ואלסטאר היו תמירים — אבל כשמריוס ישב, היה לווין יתרון. יתרון? עליו לעצור לרגע כדי להרגיע את הדחף התוקפני הבלתי אופייני לו להטיל אימה. התקופה הזאת, שיאה של העונה החשוכה, השפיעה עליו קשות, אבל הוא לא בן פֵיי־ביבים או פיי נמוך־דרג שיניח לדחפים כאלה לשלוט בו. "כן. אני אהיה לצידך. הענקת מתנה יוצרת מחויבות מצידו של המקבל. אבל" — הוא זקף אצבע — "טבעה של המחויבות משתנה בהתאם לערך המתנה. בהינתן העובדה שאני כבר מחויב למשפחתך על שהעניקה לי מחסה, שכבר נשבעתי להגן על סטאריאל ועל כל השוכנים בה, שאני לא אוהב חלב באופן מיוחד, ושאתה תוכל לספק אותו בלי כל מאמץ מצידך, המחויבות הנוספת שלי כלפיך תהיה זעומה." הוא משך בכתפיו. "חוץ מזה, אני מעדיף לא לנקות שלוליות חלב שיישפכו ליד הדלת שלי אחרי שמישהו יעבור שם ויפיל את הקעריות." דבר בלתי נמנע כשכל המשפחה בבית לרגל חג החורף, וילדים רבים מתרוצצים במסדרונות.
בשתיקה המהורהרת שהשתררה אחר כך, תשומת ליבו של וין נדדה אל הבד שריפד את מושב החלון. שוליו החלו להתרפט במקום שבו נהג מריוס להניח את כפות רגליו. וין ציין זאת לעצמו, והוסיף את העניין לרשימה ארוכה של דברים שמעולם לא היה מספיק כסף ומספיק קסם כדי לתקנם. אבל אולי, אם הפגישה שלו ושל הטה בבנק השבוע תתנהל היטב, יוכלו לקבל עוד כסף לתחזוקה בקרוב. אם זה לא יקרה לפני שיעזוב… טוב, הוא פשוט יצטרך לרשום את הדברים הדחופים ביותר למנהלת משק הבית החדשה. שהם עדיין לא מצאו. יש זמן, הרגיע את עצמו, אף שזה הזכיר לו את החתולה, ולה בהחלט לא היה שפע של זמן.
הוא שלח עוד תחינה אילמת ומלאת תקווה לסטאריאל כדי שתיתן לו מידע, או לפחות תאפשר לו גישה מלאה לקווי הרשת. אדמת הפיי התעלמה מתחינתו כשם שהתעלמה מתחינותיו הקודמות.
"אתה לא יכול להמשיך לברוח לנצח," שינה מריוס את הנושא בפתאומיות, כהרגלו. "איך אתה מצפה שנקבל אותך אם אתה לא מקבל את עצמך?"
וין התנער ממחשבותיו על ריפוד ועל חתולים. עיניו האפורות של מריוס ננעצו בו, חודרות וסקרניות, כאילו הוא מסוגל לראות את כל כוונותיו של וין פרושות לפניו, כמו כוכבים בלילה חסר ירח. זאת היתה סיבה נוספת לכך ששקל לחמוק מהפגישה איתו; לפעמים היה מריוס מפתיע בהארות מעמיקות מדי.
"סליחה?" אמר וין לבסוף. "נראה לי שההגדרות שלנו ל'בריחה' שונות, אם הישארות במקום אחד במשך עשר שנים נחשבת מבחינתך לבריחה."
ארשת פניו של מריוס לא השתנתה. "אתה לא בן אנוש, וין."
וין צחק. "אני יודע את זה, הרי אתה מתעקש להזכיר לי שוב ושוב." הוא החווה אל ספר האגדות שמריוס קרא מתוכו. ציור בלתי מדויק בעליל של שדון ביצות הופיע על הכריכה: בני פיי־ביבים מסוג זה לא נטו כלל ללבוש בגדים, וּודאי שלא להתחפש.
מריוס הואיל בטובו להיראות נבוך, והניח את הספר בצד. הוא פתח את פיו ועמד לומר עוד משהו, אבל לווין לא היה זמן לכך עכשיו, ולכן הוא דיבר במהירות לפני שמריוס הספיק לעשות זאת.
"בכל מקרה, ראית חתולה? לא את החתולה הזאת." הוא הצביע על החתולה האפורה שבחיקו של מריוס. "חתולת טריקולור. הילדים קוראים לה פלאמפאף."
ארשת משונה חלפה על פניו של מריוס. "אתה מחפש חתולה."
"כן. ראית אותה?"
"לא. אבל למה בשם סימוּלסֶן —"
"אז סלח לי על גסות הרוח, אבל אני מוכרח ללכת. הזמן קצר." הוא חמק ויצא מהספרייה, ומריוס הביט אחריו
בתימהון.