על דם ואור | קינדל

על דם ואור

1

"כמה מוזר לחשוב שהשמש שלך שקעה בשעה ששלי זרחה ביום ההוא." 

ממכתביו הפרטיים של דוכס קֵייד, ביום 8 בלַדְלוּגֶר, 1851 לה"ק

זאת לא הפעם הראשונה שאני מובהלת באמבולנס ברחובות טורונטו, אבל בכל פעם יש לַפַּחד נימה חדשה, שונה. אי־ אפשר להתרגל לזה, ואני לא יכולה לשלוט בהלמות המוטרפת של הלב שלי כשאני מסתכלת על דמותה הרפויה של סייג' על האלונקה. אני בקושי מצליחה לזהות את פני הבובה שלה מתחת למסיכה המכסה על הפה והאף. אחד הפרמדיקים בודק לה דופק והשותפה שלו חוזרת ללחוץ על מפוח הסיליקון שדוחף לה חמצן לריאות. 

הריאות של סייג' קורסות. 

ידענו שזה יקרה בסופו של דבר, שמערכת הנשימה שלה תקרוס כמו שאר הגוף. כמו מערכת העיכול שלה, שכבר לא מסוגלת לספוג רכיבים תזונתיים ללא צינור הזנה המחובר לסטומה בבטן; כמו העצמות שלה, השבריריות מדי; כמו הלב שלה, שאינו חזק מספיק. הפעם זה היה ברונכיטיס, שהיא חטפה עוד באוקטובר, ושהפך לדלקת ריאות. תפקודי הריאות של סייג', שכבר היו לקויים, צנחו בתוך חודש אל מתחת ל־ 40 אחוז. עכשיו יש לנו מחולל חמצן שמזמזם בסלון עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הוא מחובר לצינור של עשרים מטר, שמתפתל ברחבי הבית ומעביר את האוויר שסייג' זקוקה לו כל כך ישירות דרך קנולה אל האף. 

אבל זה לא מספיק. זה אף פעם לא מספיק. היא צריכה ריאות חדשות; היא צריכה גוף שלם חדש, גוף בריא שאף אחד לא ייתן לה כי אף אחד לא יודע מה יש לה. רוב הרופאים אמרו לנו שזאת יכולה להיות צורה לא טיפוסית של פרוגריה; כמה חושבים אחרת, כיוון שתוצאות כל הבדיקות הגנטיות שלה שליליות. זבל אחד אפילו האשים את אבא שלי בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. 

"תישארי איתי," אני ממלמלת, ומרפרפת באצבעות לאורך שולי השמיכה התרמית הכסופה שמכסה אותה. אני חוששת שאפילו מגע קל ישאיר חבּורות.

 אני מבוגרת ממנה בסך הכול בארבע שנים, אבל היא תמיד היתה קטנה כל כך, עם גוף של פיה, עיניים ירוקות שירשנו שתינו מאימא ושיער רך כמו של תינוקת, שהלבין לגמרי בשלב מוקדם בילדותה, בניגוד לשיער שלי שנעשה שחור כמו דיו. אני רוצה נואשות להאמין שהיא תילחם ותצליח לשרוד גם הפעם, אבל הלילה בקושי נראים אדים בתוך מסיכת החמצן שלה. היא לא פוקחת עיניים, והרגליים שלה כחושות כל כך עד שהגרבונים עם הדפס האיילים כבר לא צמודים לירכיים. 

אני עוד לא מוכנה לזה. השעון של סייג' מתקתק מהר מדי, ואני לא חושבת שאוכל לחיות בלי הכאב והאושר של החיים המשותפים שלנו. אני לא מוכנה לקבל את הרעיון שלא יהיו עוד דיונים על ספרות זבל ואסטרופיזיקה, שלא יהיו יותר הליכות לאורך חוף ווּדְבַּיין בימים טובים שבהם היא מרגישה חזקה מספיק כדי לצאת.

אני לא קולטת שהעיניים שלי התמלאו בדמעות עד שקול גברי צרוד חודר מבעד לערפל הצער שלי. 

"סליחה?" 

אני ממצמצת כדי להתמקד מבעד ליללת הסירנה ולאורות המהבהבים סביבנו. אנחנו דוהרים לאורך איסטרן אווניו בכיוון מרכז העיר.

 "סליחה, יש לך שיחה. אולי זה אבא שלך." 

המבט שלי עובר מסייג' אל הטלפון שמזמזם בידי. שלחתי לאבא הודעה לפני עשר דקות כי הוא לא ענה — שעות אחר הצהריים המאוחרות הן העמוסות ביותר בסטודיו שלו. אני מקבלת את השיחה בהחלקת אצבע. קולו החמים והמחוספס עוטף אותי ומשקיט את הפחד. "אל תדאגי, מתוקה. אני מגיע תוך עשרים דקות. יש שינוי?"

"לא. מצאתי אותה מעולפת על הספה כשהגעתי הביתה. הקנולה היתה במקום." מזל גדול. אם החמצן של סייג' היה מתנתק בזמן שהיא חסרת הכרה… אני לא רוצה לחשוב על זה. לא כרגע. 

אבא באותו ראש כמוני. הוא יודע למצוא זווית חיובית גם במצבים מחורבנים. "בסדר, הקנולה שלה נשארה במקום, היה לה חמצן; זה מה שחשוב," הוא אומר. מישהו צופר ברקע; אבא רוטן משהו על "מחסום מחורבן" ומתמקד בי שוב. "תישארי איתה, וחכי לי. אנחנו נעבור את זה, מתוקה."

"כמעט הגענו," הפרמדיק אומר כשאני מנתקת ואנחנו פונים בצומת ויקטוריה ושאטר ונכנסים לכביש הגישה אל חדר המיון של בית החולים סנט מייק, שהכניסה אליו נראית כמו לוע פעור באחורי בניין לבנים גבוה וחמור סבר. אני קופצת החוצה ברגע שדלתות האמבולנס נפתחות ומתקדמת על טייס אוטומטי בעקבות האלונקה של סייג', בלי להתייחס לפרצי השלג שמקפיאים אותי מבעד לקפוצ'ון ולג'ינס. שכחתי את המעיל שלי, את הכפפות, הכול — אבל לא משנה.

גלגלים מקרקשים על הבטון הקר. דלתות זכוכית נפתחות בנשיפה ואז נסגרות. הן מובילות אל מבואה חמימה ומוארת, ושתי אחיות במדים סגולים ממהרות אלינו כדי לקבל את המטופלת. ההעברה מתבצעת בתוך שתי דקות. הפרמדיקית השנייה, שלא מבוגרת ממני בהרבה, מדקלמת את התסמינים של סייג' בזמן שאחות המיון הראשוני בודקת אותה. 

יש להן שאלות גם עבורי. הקול שלי נשמע שברירי, רובוטי, כשאני חוזרת על הסיכום שמסרתי מאה פעמים שונות למאה רופאים שונים. כן, יש לה תיק כאן בבית החולים. כן, היא איבדה את ההכרה בעבר. האם אני המטפלת הראשית? לא, אבל כן. רשמית זה אבא, אבל אני זאת שמנסה להשלים תואר בביולוגיה באוניברסיטת טורונטו במטרה להמשיך ללימודי רפואה, אז אני פחות או יותר מנהלת את ההצגה מאז גיל שש־עשרה. אני מונה את כל התרופות שהיא מקבלת — כל כך הרבה תרופות, מסודרות בדקדקנות צבאית בקופסת הפלסטיק הוורודה שאנחנו מחזיקים על השיש במטבח. חיים שלמים של מאבק מסוכמים בארבע מילים יבשות: תסמונת פרוגרואידית בלתי מסווגת. 

כשמתחילים לגלגל אותה משם, אני הולכת אוטומטית בעקבותיה, אבל קול עוצר אותי. 

"מיס גְריר?" 

זה אח שלא הבחנתי בו, שצץ מאחוריי בזמן שסייג' נעלמת במסדרון. הוא מחווה בראשו לעבר דלפק הקבלה שמאחורינו. הפקיד המשועמם שיושב שם בדיוק סימן לי לגשת אליו. "יקראו לך כשתוכלי לראות את אחותך, אבל בינתיים אנחנו צריכים שתרשמי אותה." 

אני מצליחה להנהן בנוקשות. "כן, אני — אני הבאתי את כרטיס הביטוח הרפואי שלה." 

"מצוין." חיוך שמצחין מאהדה מעושה מטביע גומות בלחייו. החביבות הדביקה בקולו לא מגיעה עד העיניים; יש להן צבע אפור קפוא, כמו הקרח על האגם בבוקר מעונן. 

ביום אחר אולי הייתי תוהה לגבי המבטא הבריטי המודגש שלו. המבט שלי היה משתהה אולי על מבנה גופו הרזה אך החזק, או על השיער הגלי בצבע חול שמקיף את פניו הכמעט נאות מדי. אבל הלילה הוא סתם אדם אקראי שמרחיק אותי מאחותי. אני מנסה לא לחשוף את הרוגז בקולי. אזדקק לכל עזרה שאוכל לקבל. "אתה יודע לאן לוקחים אותה? לטיפול נמרץ?" 

הוא עומד לענות, אבל הקול של אבא רועם על פני המבואה. "מתוקה!" 

לא אכפת לי שעשרת האנשים שמחכים מסתכלים עליי בזמן שאני רצה לעבר אופנוען קשוח עם צמה כסופה וזקן סנטה קלאוס. "אבא!" אני מחבקת אותו בכוח ואוחזת במעיל העור שלו בשתי ידיים. אפשר להרחיק אופנוען חמשת אלפים קילומטר ממועדון האופנוענים שלו, אבל אי־אפשר להרחיק את המועדון מהאופנוען. גוף המאבטח שלו והקעקועים נוטים למשוך אליו מבטים. 

אבל במקרה שלו באמת אסור להסתכל בקנקן. הוא התרחק מהמועדון שלו לתמיד כשעברנו לטורונטו לפני יותר מעשור. אבא גר בקליפורניה במשך כל חייו הבוגרים — סייג' ואני נולדנו שם — אבל אחרי שסבתא מתה והורישה לו את הבית שלה, הוא החליט שהגיע הזמן שמשפחת גריר תתחבר מחדש לשורשיה הקנדיים… כי יש שם שירותי בריאות חינם ושכר לימוד נמוך באוניברסיטאות. אז הוא העמיס אותנו על האוטו, חיבר את ההארלי מאחור, נסע בחזרה הביתה, פתח סטודיו קעקועים קטן, ומאז הוא אזרח למופת — אם מתעלמים מהפטריות שהוא מוכר לפעמים מתחת לשולחן ללקוחות נבחרים. 

הוא שיפר את מצבנו מכל בחינה. הוא תמיד עושה את זה. "לקחו את סייג'," אני ממלמלת אל חולצת "מוטלי קרו" שלו. "היא עדיין נָשמה, אבל היה לה כיחלון והיא לא התעוררה." 

הוא מחבק אותי חזק ומלטף את הצמה שלי. "אמרו בעוד כמה זמן נוכל לראות אותה?" 

"לא. בדיוק עמדתי לטפל בקבלה שלה; צריך עדיין להעביר את הכרטיס שלה." 

"בסדר, תעשי את זה, ואני אלך לברר." 

אני מרפה ממנו בחוסר חשק ומסתכלת עליו צועד לעבר הבלונדיני שדיבר איתי קודם. הוא עדיין שם; אין לו מה לעשות? אני לא מצליחה להתאפק ועוקבת אחריהם מזווית העין בזמן שאני ממלאת את טופס הקבלה. שם: גריר, סייג'. כתובת באונטריו: רחוב קווין מזרח 1905 , מספר טלפון… רגע. הבחור הבלונדיני בדיוק הצביע על דלת בהמשך המסדרון. אבא ממהר אליי והפקיד מאשר שסיימנו לעת עתה. 

"הוא אמר שלוקחים אותה להדמיה, אבל רק אחד מאיתנו יכול להיכנס." 

אני כובשת אנחת תסכול. "אני אחכה כאן, אבל תשלח לי הודעה אם תוכל, בסדר?" 

הוא נותן לי נשיקה מהירה על הראש. "אני מבטיח." נראה לי שהוא מנסה להרגיע אותי, אבל המילים נאמרו בקול חנוק. אני מושיטה יד ומלטפת את הלחי שלו, מרפרפת על הקמטים העמוקים וכתמי הגיל הישנים. הוא לא מדבר הרבה על העבר, על עצמו. אבל הלילה צער מכביד על פניו. הוא חושק לסת בדממה לכמה שניות ואז אומר בקול צרוד, "אני לא יכול, מתוקה… אני לא יכול לאבד עוד אחת מהבנות שלי." 

אנחנו אף פעם לא מדברים על זה. יש לנו תמונות ישנות לצד המיטות, תמונות שבהן אנחנו חמישה, לא שלושה. אבל אבא לא טוב במילים, וגם אני לא, אז העבר נשאר קבור. אנחנו אף פעם לא מדברים על הבוקר ההוא, לפני שבע־עשרה שנה, שבו אימא ופְלוֹ הלכו למכולת ומעולם לא חזרו. אבא חיפש אותן חודשים, ואז שנים. אפילו האחים שלו עזרו, אבל נדמה שאימא ופלו נעלמו מעל פני האדמה. מעולם לא היו כיווני חקירה, שום שרידים שיעזרו לו להתאבל ולהבין. רק דממה פתאומית שאי־אפשר לשאת. 

אני בקושי זוכרת אותן. אפילו פלו, שהיא תמונת המראה שלי, נראית בקושי כמו קו מתאר מטושטש בזיכרונותיי. אבל הפצע הישן הזה לא מגליד למרות כל השנים שעברו מאז. אני טופחת על החזה של אבא. "לך. סייג' צריכה אותך." 

"אני כבר חוזר." הוא שולח את אצבעותיו לליטוף אחרון של הצמה שלי, כאילו היא קמע המזל שלו, ואז מרפה ממני ומתרחק. 

אני מחבקת את עצמי, לבדי במבואה המלאה אנשים זרים, תחת הבוהק המלאכותי של נורות הפלורוסנט. אני בוחנת את המושבים הקרובים ביותר. אני מרוּקנת, רועדת כולי, אבל כמעט מפחדת להתיישב. אני צריכה את האנרגיה, את התנופה שמרחיקה את המחשבות הרעות. אני שונאת לחכות. 

"מיס גריר." הראש שלי מתרומם בבת אחת. מולי עומד בחור משופם ורחב כתפיים. חלוק לבן, תג — הפעם זה רופא. כמו האח הבלונדיני, גם לקול המחוספס שלו יש נעימה של מבטא בריטי. "תרצי לראות אותה?" 

הגוף שלי מתעורר בחזרה לפעולה. "כן!" 

"בואי איתי, בבקשה." הוא מסתובב ללא מבט נוסף ובלי שום מילת עידוד. 

הוא מוביל אותי לאורך מסדרון ריק, וצעדינו מהדהדים בקול רם מדי בחלל הסטרילי. האם סייג' מחכה מאחורי אחת הדלתות הממוספרות האלה? האם היא עדיין נושמת? כשאני כבר לא מסוגלת לעמוד בדממה, אני שואלת אותו, "מה שלום אחותי?" הוא עוצר מול דלתות הפלדה של המעלית. "אני לוקח אותך אליה." 

"זה כל מה שאתה יכול לומר לי?" אני שואלת בזמן שדלתות המעלית נפתחות ואנחנו נכנסים. אני מנסה לכבוש את הרוגז המתעצם כשאנחנו נעמדים זה מול זה בחלל הדחוק, המצחין מחומרי ניקוי ומאלכוהול רפואי. להיכנס באפס הזה לא יקדם אותי לשום מקום. 

"כן." 

נהדר. רק כשאני מבחינה במספרים המתגלגלים על מסך המעלית ממלאת אותי תחושה אמיתית של אי־שקט. קומה מינוס אחת. "למה אנחנו יורדים? מחלקת ההדמיה נמצאת למעלה." אבל חדר המתים נמצא למטה. 

גל של אימה לוחץ על הריאות שלי כשהמעלית עוצרת בחבטה והדלתות נפתחות בקול רחש. מסדרון דומם ואפלולי שקירותיו רוטטים מהפעימות חסרות הסדר של נורת פלורוסנט שבורה. ארבעה גברים בחליפות שלושה חלקים כהות מחכים שם סביב אלונקה ריקה. אני סורקת את המגבעות שלהם, את שרשראות שעוני הכיס המהודקות לווסטים. משהו לא מסתדר כאן. מה זה, כנופיות ברמינגהאם? 

אני נאבקת בצמרמורת של אי־שקט ופונה לעזוב. "טוב, תראה —" 

הרופא תופס בזרועי ואני מרגישה כאב, תחילה מהאחיזה המוחצת שלו ואז מדקירת מחט בצוואר. חום ותחושת רפיון שוצפים בעורקיי ומביאים איתם את ההבנה המבעיתה שהאלונקה נועדה עבורי.