Saving Grace | Julie Garwood

סתומה, את לא מבינה שהוא אוהב אותך?

(מתוך שיחות עם דמויות בדיוניות)

סקוטים. כמה שאני אוהבת סקוטים. בעיקר לוחמים סקוטים. שיער ארוך, חזה חשוף, קילטים, צבעי מלחמה. אני במיוחד אוהבת את אלה שנולדו ברמות סקוטלנד (נו, Highlanders) והכי אוהבת את אלה שמאכלסים את ספריה של July Garwood, סופרת שמאז שגיליתי אותה הספיקה לעבור לתקופה הוויקטוריאנית ומשם לספרים עם רוצחים סדרתיים, סוכני FBI מסוקסים ועלמות במצוקה (אנחנו באמת צריכים לדבר בהזדמנות על הזליגה השגורה מדי של סופרות מרומנטיקה למתח ועל הנזקים שהיא גורמת לחווית הקריאה שלי).

הספר הראשון של גרווד שקראתי היה Saving Grace וזה היה גם הספר הז'אנרי הראשון שניסיתי לספר עליו לבנזוג. אני אוהבת לספר לו על ספרים שקראתי. זו דרך נהדרת לשחזר את חווית הקריאה ולפעמים גם פתיחה לדיון בנושאים שהטרידו או הלהיבו אותי. יש ספרים שאני מדווחת לו עליהם תוך כדי הקריאה. אני לא בטוחה שהוא תמיד מקשיב ויש מצב שגם אני לא תמיד מספיק ברורה, אבל לפחות הוא לא מנסה לאשפז אותי בכפיה כשאני צועקת על הדמויות או על הסופר/ת. ולא. אל תגידו לי שזה לא עוזר.

בכלאופן, כדי לשמור על איזו שהיא תדמית של אדם רציני נמנעתי עד אז מלדבר אתו על הקריאה הרומנטית שלי (אף שהיה מודע לה עד כאב. לעתים קרובות מדי קיבל מאמאזון המלצות חמות לרכישת ספרים ז'אנרים "בהתבסס על רכישותיך הקודמות"), אבל את Saving Grace  ממש אהבתי (עד כדי קנייתו פעמיים נוספות, כי חברות "שכחו" להחזיר לי אותו) וממש התחשק לי לחלוק את התחושה הזו עם הבנזוג. ותוך שניסיתי לנסח לעצמי מה בדיוק אומר לו הבנתי שזה לא יהיה פשוט – איך מספרים על ספר שכל התפתחות עלילתית בו מגויסת לקידום הרומנטיקה? היא אלמנתו הצעירה של לורד אנגלי, הוא מנהיג שבט סקוטי, היא מתחתנת איתו כדי שלא להינשא לאציל שבחר עבורה המלך, הוא נישא לה בגלל האדמה שהיא מביאה איתה כנדוניה, היא חוותה התעללות בנישואיה הראשונים, הוא גדל בשולי החברה עם ממזרים ומנודים כמוהו ומעולם לא ידע אהבת משפחה. וכשהם נפגשים עפים ניצוצות ולאט לאט נבנים אמון ואהבה. זו התבנית של המוני ספרים רומנטיים והיא כשלעצמה לא הסיבה לכך שאנחנו אוהבות או מתרגשות מספר מסוים. אז איך מגדירים את הדבר החמקמק הזה שספר תבניתי הצליח לעורר בך?

נדמה לי שהתשובה נמצאת בפרטים הקטנים. מה שמביא אותי לכאן ולעכשיו. למה דווקא ג׳ולי גרווד  ובמה שונים מהספרים שלה מספרים אחרים שניסיתי לקרוא וזנחתי, למרות הסקוטי השרירי על הכריכה?

גרווד כותבת טוב. ולא. זה לא מובן מאליו. היא כותבת דמויות מעניינות, מתפתחות, שקל לאהוב, סצנות לא מתוחכמות אבל מעוצבות היטב, כאלה שמשעשעות את הקורא שנמצא תמיד צעד אחד או שניים לפני גיבורי הספר. היא מצטיינת בעיצוב מערכות יחסים אמינות גם בסיטואציות מופרכות, בבניית מתח מיני ראוי והארוטיקה אצלה משרתת את הסיפור ולא להיפך. הנשים אצלה חזקות ותמיד יזכו ליחס מכבד ממי שגרווד זיווגה להם, גם אם אלו מתחילים את הספר עם כוונה אחרת. אין אצלה רוע. כלומר – יש אנשים רעים והמעשים שלהם ממש מרושעים  (עד כדי סוג של קריקטוריות), אבל הם נמצאים ברקע. שומעים עליהם, לא חווים את הכאב בזמן אמת. ומעבר לכל זה – מורגש שגרווד אוהבת את התקופה. היא רואה אותה באור רומנטי (משהו שלא תמצאו בספרים הוויקטוריאנים שלה) ומייחסת לסקוטים ולעלמות החן שלה סוג של תום ששורה על הספרים כולם והופך את הקריאה בהם לכיף.

ובשעה שרפרפתי על ספריה גרווד כדי לסמן את אלה שאני ממליצה לקרוא נתקלתי בספר שעוסק – תחזיקו חזק – ברומן היסטורי שגיבורו הוא איש זאב סקוטי. מההילנדרס! א-נשים, מתתי והגעתי לגן עדן (או שלא. אדע אחרי הקריאה. מבטיחה לדווח).

סולם עלמא: תנו לי עוד ספרים כאלה ואתן לכם את ממלכתי.