נערות בחברה | מארג'רי ווטר

פעם, כשעוד הייתי בגיל בו מתלווים להורים בשיטוטי אחר הצהריים שלהם, ביקרנו בבית של דורית ש. היא כבר היתה בצבא אז וההורים שלה, חברים קרובים של אלה שלי, הרשו לי להיכנס אל החדר שלה, לחפש שם משהו לקרוא. אני זוכרת איך משכתי ספר מהמדף שמעל שולחן העבודה, נשכבתי על כיסוי המיטה בתנוחה שנלקחה משער של מעריב לנוער והעמדתי פנים שאני בת עשרה יפה כמוה. הספר שבחרתי היה מושלם להעמדת הפנים הזו. נערות בחברה של מארג'רי ווטר, אסופת סיפורים קצרים שמציגה "בצורה סיפורית את מכלול הבעיות של נערות בגיל העשרה ומתווה ניסיון מוצלח לכוון את הקוראת לפתרון והנאות והנכון", כך על פי הכריכה האחורית. אחרי שלושה סיפורים כבר הייתי מאוהבת בספר לגמרי ולקחתי אותו – ברשות – הביתה. פחות ברשות השארתי אותו אצלי, נתקפת לאורך השנים ברגשות אשם קלים בכל פעם שהפכתי אל דף השער ונתקלתי שם בשמה של דורית ש. מצד שני תמיד האשמתי אותה בכך שההורים שלי אכפו גם עלי את השם הזה, ומיד קיזזתי את רגשות האשם למול אשמתה הברורה. נערות בחברה היה פיצוי הולם לנשיאת השם דורית.

נערות בחברה הוא כאמור אסופה של סיפורים קצרים שפרסמה מארג'רי ווטר בסוף שנות החמישים במגזין American Girl. האסופה יצאה לאור לראשונה בראשית שנות השישים, רגע לפני תנועת תרבות הנגד והמהפכה החברתית. הנערות בספר הן לכן תמיד ילדות טובות, בנות טובות, תלמידות טובות, שעושות רק טוב. מקבץ פגי סו חמודות וכך לכאורה גם הבעיות שהן מתמודדות אתן. הנער שלא רוצה לצאת קבוע, הנער שכן רוצה לצאת קבוע, הנער שהזמין אותך למסיבה כי בחירתו הראשונה עזבה אותו ברגע האחרון, הנער שהזמין אותך לריקודים למרות שהוא בכלל מעוניין בחברתך הטובה, התפוסה. ועדיין, כמה מפתיע, למרות השפה הארכאית וגינוניהן המיושנים של הדמויות הצליחה ווטר לגעת בלב ליבם של נושאים שהזמן והמקום לא יכולים להם. אהבה ראשונה, קשיים חברתיים, קשיים משפחתיים, אפילו הפרעות אכילה תמצאו בשלושת הסיפורים שחותמים את הספר. והכי חשוב – שהרי אנחנו בבלוג שעוסק בספרות רומנטית – מרבית הסיפורים האלה הם למעשה רומנים רומנטים בזעיר אנפין. נכון, הסיטואציה הכי נועזת בספר היא החזקת ידיים, אבל גם היא, כמו החיוכים המבויישים, מרעידת לב.

ואדגים. אחד הסיפורים החביבים עלי שמו הוא "אני לא מישהו מיוחד". מגי רנלי מתחילה ללמוד באוניברסיטה ולא מוצאת את מקומה. במשך שנים ליוותה את אביה הסופר בנסיעותיו בעולם שם היא נחשפה לעולם "רב גוני וקליל" שבו אנשים שונים ממעמדות ולאומים שונים קיבלו אותה ואת אביה באותה קלות שמשפחת רנלי קיבלה אותם. והנה בקולג' היא מקבלת כשותפה לחדר את סנדי ווקר "הזוהרת והמגונדרת" ובמהרה היא מבינה שסנדי וחבריה מתייחסים אליה כאל תמהונית. "בגדיה היו הדורים אך פשוטים, ומשום שהיתה בתו של אביה לא טרחה לזכור אם תלבושתה היא דגם פריזאי יקר, או חצאית כותנה מהשוק בגואטמלה. מעולם לא השתוקקה להיות הבחורה הפופולרית ביותר, או להתבלט במשהו; אך היא מאוד רצתה שאחד מאותם אלפי בחורים צעירים המסתובבים באוניברסיטה ישים אליה פעם לב. היא אהבה חברת בחורים ומעולם לא רצתה להיות מנודה מהמחנה. אבל כיוון שהיתה חדשה וזרה באוניברסיטה, לא יכלה לדעת שאותם צעירים שחצניים ומפולפלים שסנדי אספה סביבה לא היו אופיינים לקרלטון. היא רק ידעה, שהיא לא הרגישה נוח בחברתם ולא היתה מקובלת עליהם – ולאט לאט נדחקה לקרן זווית". מקום המפלט של מגי הוא חדר המוסיקה במוסד ושם היא תפגוש, רגע לפני הנשף (תמיד יש בסיפורים איזה שהוא נשף, בין אם הם מתרחשים בתיכון או באוניברסיטה) בחור צעיר שחולק איתה את אהבתה למוסיקה ומתלהב לגלות שהיא בתו של סופר שהוא מעריץ. מפה לשם מגי תלמד את סנדי לקח (לא להתרגש, היא תשאיל שמלה לבחורה אחרת חסרת אמצעים שנבחרה למלכת הנשף), תגלה שאותו בחור צעיר הוא המרצה הצעיר ביותר אי פעם במחלקה ללשון ולספרות אנגלית ותלך אתו לנשף. כל כך חמוד, כל כך כייפי לקריאה, גם בפעם המאתיים או המאתיים אלף.

אלא שבפעם המאתיים או המאתיים אלף גיליתי שהספר נעלם. אולי מישהו אחר עשה לי דורית ש. ואולי זו בכלל אני שהנחתי אותו בארגז לא נכון באחת מאקציות הספרים שביצעתי. לא משנה איך או מי, מה שמשנה הוא שאין לי יותר נערות בחברה. במשך חודשים התאבלתי על האובדן, משאירה פרטים בחנויות יד שניה ובאתרי ספרים משומשים, עד שבשבוע שעבר, במסגרת חיפוש מתנת יום הולדת לעצמי, נתקלתי בפרסום של אחד שמו איל ובתוך יומיים ושלושים ש"ח חזר הספר לחיי. או כך לפחות חשבתי. מסתבר שבשנת 1995, עשרים שנה לערך אחרי שיצא לראשונה בארץ בהוצאת "מדף" ז"ל, הדפיסה הוצאת "עלמה" ז"ל מהדורה מעובדת של הספר, כזו שנועדה להתאים אותו "להפליא לקהל הקוראים שעל סף המאה העשרים ואחת". וכך, כבר בעמוד 10, כשהדמויות – שנטועות עמוק בסוף שנות החמישים – מדברות על נשים מפורסמות נזרקים שמותיהן של ג'וליה רוברטס ומדונה. בהמשך זה לא משתפר בהרבה. מצד אחד הסיפורים אותם סיפורים, מצד שני אני מרגישה במידת מה מחוללת.

אולי האשם והאשמה לא באמת מאוזנים או שכמה עשורים של החזקת הספר אצלי פשוט משווים את התוצאה.

עובדות משעשעות בשולי הדברים: ספר אחר של מארג'ורי ווטר – Champlain Summer – מוצע למכירה באמזון בלמעלה מ-1,500$ ואם מגגלים את שמה מגלים מאמר שנכתב עליה השנה ועוסק בסוגיה מיוחדת שהתעוררה אי שם בשנות הארבעים כשווטר נישאה לבעל אזרחות קובנית.

הרהור בשולי הדברים: אני צופה בסרטון ששודר ב-1996 כשהוצאת "עלמה" זכתה בפרס מטעם הרשות לעסקים קטנים. "לפני חמש שנים פתחנו הוצאת ספרים רומנטית בשם עלמה… אנחנו רוצות להמשיך עוד ועוד ולהיות הוצאת הספרים הגדולה לנוער", מספרות בעליצות שתי המוציאות לאור. ואני סופרת חודשים לאחור ומסתכלת קדימה ולא יכולה שלא לתהות באשר לזמניותם של הדברים.

סולם בעלמא: הביאו לי את הגירסה הקודמת!