אומנות הזיוף | גרסת קינדל

מטילדה גודנייט התרחקה מציור הקיר האחרון שיצרה והבינה שמכל הפשעים שביצעה בשלושים וארבע שנותיה, ציור רפרודוקציה של החמניות של ואן גוך על קיר שלם בחדר האוכל של קלריסה דונולי – יהיה זה שבגללו תישלח לגיהינום. אלוהים אולי יסלח על הוונוס של בוטיצ'לי שציירה בחדר אמבטיה באיווה, על הקרב של אוצ'לו שעשתה לחדר ישיבות בניו ג'רזי, ואפילו על האורגיה של בּוֹש שציירה בחדר שינה ביוטה, אבל חמניות הענק המוגזמות האלו יהיו הקש שישבור את גבו. "נתתי לך כישרון נחמד," יאמר לה ביום הדין, "וזה מה שעשית איתו."

טילדה הרגישה התכווצות בריאותיה ושלחה יד לכיס לוודא שהמשאף שלה עליה.

קלריסה, לצידה, כרכה זרועות דקיקות סביב סוודר הצמר היוקרתי במידה אקסטרה סמול שלבשה וצמצמה עיניים אל הפרחים החומים־צהבהבים. "בדיוק כמו שלו, לא?"

"כן," אמרה טילדה בצער והושיטה לה את ההדפס המוזיאוני של המקור.

"הפרחים נראים כל כך… כועסים," אמרה קלריסה.

"טוב." טילדה סגרה את תיבת הצבעים. "הוא היה משוגע."

קלריסה הנהנה. "שמעתי על זה. האוזן."

"כן, זה זכה לפרסום נרחב." טילדה פשטה את חלוק הציירים. "אז אקח את הצ'ק האחרון –"

"חתמת על זה?" שאלה קלריסה. "את צריכה לחתום. אני רוצה שכולם ידעו שזה ציור קיר של מטילדה ורוניקה."

"חתמתי." טילדה הצביעה בקצה נעל הבד מוכתמת הצבע שלה על הפינה התחתונה, שם שרבטה "מטילדה ורוניקה". "הנה פה. עכשיו אני צריכה לזוז –"

"לא חתמת 'ואן גוך', נכון?" קלריסה התכופפה. "זה היה נחשב זיוף?"

"רק אם הייתה לו תקופה של ציורי קיר בקנטקי שלא שמענו עליה." טילדה ניסתה לנשום עמוק. "אז אקח את הצ'ק –"

"תכתבי את השם שלך בגדול יותר," אמרה קלריסה והזדקפה. "אני רוצה שכולם ידעו שאת צִיירת את זה. ואני גם הולכת לשמור פה את המגזין. כדי שידעו שזה מטילדה ורוניקה אמיתי –"

התלהבותה של קלריסה ממנה כמותג כבר מזמן איבדה מקסמה, וטילדה שינתה נושא. "טוב, ספוט בהחלט התנהג כמו גיבור לאורך כל הסיפור." היא הנידה את ראשה אל כלבה המוארך הקטן של קלריסה, כי האמינה שאנשים תמיד שמחים כשמדברים על חיות המחמד שלהם.

"הזנב שלו כמעט מסתיר את השם שלך," אמרה קלריסה.

טילדה הניחה למשקפיה להחליק מעט במורד אפה והציצה מעל המסגרת אל ספוט הנרעד למרגלותיה. היא העניקה לכלב מתיחת פנים קלה בציור הקיר משום שעיניו הזעירות של ספוט כמעט נפגשו מעל חוטמו הארוך המחודד. היא גם ריככה את השיבה שזרקה בפרוותו המדובללת הכהה כדי שייראה קצת פחות כמו מוטציה זערורית של זאב.

"את חייבת לחתום שוב," אמרה קלריסה. "תחתמי למעלה. ובגדול."

"לא," אמרה טילדה. "כולם יראו אותה כי ישוו את ספוט לציור. זה מה שאנשים תמיד עושים, מסתכלים על הכלב ואז על הציור –"

"הם לא יעשו את זה," הכריזה קלריסה כמנצחת. "הוא חוזר למכלאה היום."

"את לוקחת את הכלב שלך למכלאה?" ספוט נצמד לרגליה של טילדה והשיר פרווה על הג'ינס שלה.

"זה לא הכלב שלי," אמרה קלריסה. "את תמיד משלבת כלבים בציורי הקיר שלך –"

"לא נכון," אמרה טילדה.

"זה מה שהיה כתוב במגזין, אז הייתי חייבת כלב, אחרת אנשים לא היו מאמינים שזה מטילדה ורוניקה אמיתי, אז הלכתי ולקחתי את הגזעי היחיד שהיה להם."

"ספוט גזעי?"

"תחש ארוך שיער משויש," אמרה קלריסה. "הוא יהיה בסדר במכלאה. הוא רגיל לזה. אני השלישית שמאמצת אותו."

טילדה שלפה את המשאף ושאפה.

זה היה הגיוני כשחשבה על זה. קלריסה הייתה בדיוק הטיפוס שישכור כלב גזעי יד־שנייה כדי להוסיף חמימות שקרית לציור הקיר הפוסט־אימפרסיוניסטי המזויף שלה. ספוט נשא אליה מבט נרעד, ועליבותו כמעט גברה על כיעורו.

אני לא מתכוונת להציל אותך, חשבה טילדה והידקה את אחיזתה במשאף. אני לא יכולה להציל את כולם, אני אסתמטית, ולא רוצה כלב, במיוחד לא כזה שמתנהג כאילו הסניף קוקאין ונראה כאילו התפלש בו.

"תחתמי שוב כאן למעלה," אמרה קלריסה. "אני אביא לך טוש."

"לא," אמרה טילדה. "חתמתי. זה גמור. ואקח את התשלום האחרון עכשיו, תודה."

"טוב, אני לא יודעת, החתימה –" החלה קלריסה לומר, וטילדה החליקה את משקפיה במעלה אפה והפנתה אליה מבט של פלדה. קלריסה הנהנה. "אז אני אלך להביא את הצ'ק."

אחרי שנותרה לבדה עם ספוט – חתיכת שם לכלב שאין לו כתמים – התאמצה טילדה לחשוב על דברים שאינם מכלאה. למשל ציור הקיר. עוד הצלחה מקצועית, עוד סכום כסף שירד מהחוב המשפחתי, עוד שבועיים מחייה שהלכו על שוד של תולדות האומנות –

הנייד שלה צלצל וגדע באיבם את מאמציה לאופטימיות. טילדה פתחה את הכיסוי. "הלו."

"טילדה," אמרה אימה, "יש לנו בעיה."

"באמת," אמרה טילדה ובהתה בחמניות. "מי היה מאמין?"

"זה חמור," אמרה גוון, וטילדה השתתקה. הרצינות בקולה של אימה הבהילה אותה. גווני הייתה טיפוס של מאפינים ותשבצי־ציטוט, לא רצינות.

"טוב, מה שזה לא יהיה, אנחנו נטפל בזה." היא השפילה עוד מבט אל הכלב והוא נשא אליה מבט בעיניים נואשות. "אז מה קרה?"

"נאדין מכרה סקרלט."

טילדה זקפה את ראשה ובטנה התהפכה. מצידו האחר של הקו שמעה ברקע את אחייניתה בת השש־עשרה אומרת, "עדיין לא הבנתי מה לא בסדר במה שעשיתי," וכל גופה קפא.

"אין יותר סקרלטים," טילדה ניסתה לנשום עמוק ולא להקיא תוך כדי כך. "אבא מכר את כולם."

"לא את הראשון," אמרה גוון. "זוכרת? הוא לא היה מסוגל כי הוא היה של הבניין שלנו. נאדין מצאה אותו במרתף. והאישה שקנתה אותו לא מוכנה להחזיר. ביקשתי."

קלריסה חזרה עם הצ'ק וטילדה לקחה אותו. "תודה," אמרה לקלריסה ואז לטלפון: "תבקשי שוב."

"ניסיתי. היא ניתקה לי והתקשרתי שוב ומייסון פִיפְּס ענה. היא גרה אצלו." המשיכה גוון לאט יותר. "מייסון היה חבר ותיק של אבא שלך. הוא זה שסיפר לה על הסקרלט והגלריה. והוא הזמין אותי לארוחה הערב."

"אה, יופי. אחד מאיתנו יאכל ארוחה דשנה."

"אז חשבתי שאלך ואסיח את תשומת ליבם ואת תוכלי לחמוק לשם ולגנוב אותו," אמרה גוון. "ואז נוכל לקבור אותו בחזרה במרתף."

טילדה הפנתה גב לקלריסה ולחשה לטלפון. "את מודעת לזה שלא מגישים מאפינים בכלא?" היא ניסתה לשאוף עמוק כדי להרגיע את הבחילה. "וכשנשיג אותו, אנחנו שורפים אותו. אם הייתי יודעת שהוא שם למ…"

"קרה משהו?" שאלה קלריסה מאחוריה.

"לא," אמרה לה טילדה. "הכול נפלא." היא דיברה שוב לנייד. "אני באה הביתה. ייקח לי ארבע שעות. אל תעשו כלום עד שאגיע."

"אנחנו אף פעם לא עושים," אמרה גוון וניתקה.

"אני ממש מקווה שהכול בסדר," אמרה קלריסה בסקרנות עזה.

"הכול תמיד בסדר," אמרה טילדה במרירות. "זה מה שאני עושה. דואגת שהכול יהיה בסדר." היא הכניסה את הצ'ק לכיס החולצה והביטה מטה אל ספוט שנרעד על כף רגלה. "ולכן אני לוקחת את הכלב שלך."

"מה?" אמרה קלריסה, אבל טילדה כבר הניפה את ספוט. גופו הארוך נח על זרועה ורגליו התאמצו להיאחז במותנה.

"אני חוסכת לך את ההליכה למכלאה," אמרה טילדה. "שיהיה לך יום נפלא."

היא סחבה את תיבת הצבעים ואת הכלב אל המסחרית הצהובה החבוטה שלה. כעס הולך וגובר רחש בתוכה, מלווה ברגש נוסף שלא היה ברור לה, אך חשדה שעשוי להיות פחד. הוא העלה בפיה טעם מר שלא מצא חן בעיניה. מרגע שהונח במושב הנוסע, התחיל גם ספוט לרחוש. "אוי, תירגע," אמרה לו והתניעה את המסחרית. "הכול עדיף על פני כלא." ספוט נעץ בה מבט מוזר. "מכלאה. התכוונתי למכלאה." היא דיברה אליו כל הדרך הביתה, וכאשר נכנסה לבסוף למגרש המגודר שמאחורי גלריית גודנייט, ספוט כבר ישן והיא הייתה רגועה יותר. כשכיבתה את המנוע הוא פקח בבהלה עיניים עגולות כגולות, והיא סחבה אותו, מתנשף מחרדה, לתוך משרד הגלריה המרופט והציבה אותו על הרצפה מול אימה ואחייניתה, שתיהן בלונדיניות תכולות עיניים וחמודות מראה. ממש לא כמוני, חשבה טילדה. תיבת תקליטים קלאסית מוארת בנורות ניאון שצפות בהן בועות עמדה מאחוריהן והשמיעה את "No, No Not Again" של הת'רי דיגריז.

"זה ספוט," אמרה לגוון ונאדין. "אני מחפשת לו בית עם אנשים שיתייחסו אליו בכבוד ולא יתקעו לו סכין בגב כשהוא לא מסתכל."

"טוב, אני מצטערת," אמרה נאדין, ופניה היפות הביטו בה בהתרסה מתחת לרעמת תלתלים בהירים. היא לבשה חולצת טריקו שחורה שעליה נכתב "תמצוץ לי" באותיות גותיות, ולמרות זאת נראתה כמו שירלי טמפל חמוצת פנים. "אף אחד לא אמר לי שאסור לנו למכור ציורים. אנחנו גלריית אומנות, בשם אגוזים!" היא כרעה על השטיח האוריינטלי השחוק ללטף את ספוט, שעדיין התנשף, וכעת נרתע לאחור ותר בעיניו אחר מפלט. "מה הבעיה של הכלב הזה?"

"הרבה מאוד בעיות," אמרה טילדה. "אז מה לגבי הציור?"

"בזמן שהיית באיווה," אמרה לה גוון, "נאדין יצאה מהבית בשעה שכבר אסור לה לצאת, וכעונש אנדרו שלח אותה לנקות את המרתף."

טילדה נשמה עמוק וחשבה על כמה מילים נבחרות לומר לגיסה לשעבר.

"את יכולה להפסיק עם הפרצוף הכועס," אמרה נאדין. "אבא לא נתן לי להיכנס לחלק הנעול. אני עדיין לא יודעת מה יש שם."

"אחסון," אמרה טילדה.

"בסדר." גלגלה נאדין עיניים.

"נאדין." טילדה החליקה את משקפיה במעלה אפה ונעצה בה מבט, ונאדין בלעה רוק והזדקפה מעט. "אל תתגרי במזל שלך. הציור."

"אבא הכריח אותי לנקות את המחסן האחורי," אמרה נאדין. "היו שם מלא רהיטים עם ציורים של חיות. אבא אמר שעשית את זה כשהיית בגילי. די מגניב, במיוחד המיטה, אחרי שניקינו וסידרנו אותה –"

"ניקינו? ברבים?" אמרה טילדה.

"אית'ן ואני," אמרה נאדין. "נראה לך שניקיתי הכול לבד?"

"אז אית'ן יודע." טילדה שיגרה את אנדרו למעגל הנחוּת ביותר של התופת בעוון טיפשות פלילית, מפני ששלח לשם לא רק את בתו, אלא גם את החבר הטוב שלה, שאינו בן משפחה.

"טוב, הוא יודע שיש שם רהיטים, כן," אמרה נאדין. "מה הקטע שלך עם המרתף? אלה רהיטים."

"נכון." טילדה הבחינה שהמחנק חזר לריאותיה ושלפה את המשאף. "אנחנו כבר קרובות לציור?"

"הוא היה שם," אמרה נאדין. "הוא היה עטוף בנייר ותקוע בארון, זה עם הקופים בצבע טורקיז. את באמת ציירת את כל החיות האלה?"

"זה זבל. עברה עליי תקופה." טילדה לחצה על המשאף. "אז הוצאתם את הציור ואז מה?"

"חשבנו שהוא טוב," אמרה נאדין.

"אז מכרתם אותו," אמרה טילדה.

"לא. החזרנו אותו לארון וכיסינו הכול בסדינים והלכנו לקפה של ג'ו. ואז היום סבתא הייתה צריכה ללכת לבנק, ואז גברת לואיס נכנסה ושאלה אם יש לנו ציורים של מישהי בשם סקרלט, ואני אמרתי שלא, שיש רק דורקאס פינסטר." נאדין פנתה אל גוון. "אנחנו ניפטר מהם אי־פעם? אני יודעת שהיא גרה פה, אבל הם ממש מדכאים, ולדעתי אנחנו יכולים –"

"נאדין," אמרה טילדה.

"בסדר." נאדין שילבה זרועות. "אז גברת לואיס אמרה שלא, שהיא רוצה ציורים שנראים כאילו ילד צייר אותם, והתחילה לדבר על שמיים משובצים וכוכבים, ואית'ן היה שם והוא אמר, 'כמו ההוא שמצאנו במרתף שלכם,' והיא לא הסכימה ללכת עד שהראינו לה."

"אית'ן אמר את זה," אמרה טילדה.

"או אולי אני," נאדין צמצמה עיניים לתקרה. "אני לא בטוחה. תשאלי את אית'ן."

"כאילו אית'ן לא ישכב בשבילך על גחלים בוערות," אמרה טילדה. "אז הלכתם להביא את הציור…"

"והיא הציעה לי מאה דולר עבורו ואני אמרתי לא," אמרה נאדין בצדקנות.

"ובכל זאת, הציור לא פה," אמרה טילדה.

"היא המשיכה להציע ואני המשכתי לסרב, וכשהיא הגיעה לאלף נשברתי," אמרה נאדין. "ועכשיו מישהו מוכן להסביר לי מה לא בסדר בזה?"

"לא." גוון צנחה על הספה לצד נכדתה. בעוד ארבעים שנה נאדין תיראה בדיוק כמוה, בהירת עין, מאפירה ובעלת חן נערי.

"איפה אימא שלך?" שאלה טילדה את נאדין. ואז פנתה אל גוון. "למה איב לא השגיחה על הגלריה?"

"היה לה כנס מורים," אמרה גוון. "לימודי קיץ. היא שוב מסייעת. תראי, הלואיס הזאת לא מתכוונת להחזיר אותו. וככל שנעשה יותר עניין, כך ניראה יותר חשודים."

"חשודים במה?" שאלה נאדין. "אף אחד לא מספר לי כלום." היא התכופפה והרימה את ספוט מהשטיח השחוק והוא חזר לרעוד. "אם אתן לא מספרות לי דברים אתן לא יכולות להאשים אותי שאני מפשלת."

היא ליטפה את הכלב וזקרה את סנטרה בהתרסה, וטילדה חשבה, היא צודקת. היא משכה את הכיסא העתיק ממקומו ליד שולחן הכתיבה והעמידה אותו מול נאדין. כאשר התיישבה הכיסא חרק והיא עיקמה את פרצופה. "בסדר, אז ככה."

"לא," אמרה גוון. "היא בת שש־עשרה."

"כן, ובת כמה אני הייתי?" אמרה טילדה. "אני לא זוכרת גיל שלא ידעתי."

"הלו?" נופפה נאדין. "אני פה. ידעת מה?"

"את זוכרת כמה הגלריה הייתה מצליחה כשסבא ניהל אותה?" שאלה טילדה.

"לא," אמרה נאדין. "הוא מת כשהייתי ילדה. לא ממש התעניינתי בגלריה." היא הרפתה מאחיזתה בספוט, והוא נחלץ מחיקה, נחת בחבטה על השטיח והניח את כפותיו על טילדה כדי להירגע.

"טוב, אחת הסיבות שהצלחנו כל כך הייתה שסבא מכר לפעמים זיופים," אמרה טילדה בפשטות.

"אה," אמרה נאדין.

"יופי," אמרה גוון ופכרה ידיים בחיקה. "כמה שיותר אנשים ידעו את זה, יותר טוב."

"אני לא אספר," אמרה נאדין.

"כמה מהציורים האמיתיים צוירו על ידי אדם בשם הומר הודג'," המשיכה טילדה, "וסבא הרוויח בזכותו המון כסף בצורה חוקית. אבל אז הוא והומר רבו, והומר הפסיק לשלוח לו ציורים, אז לסבא שלך צץ הרעיון המבריק להמציא להומר בת בשם סקרלט, והוא מכר חמישה ציורים שלה, ועשה עניין גדול מזה שהיא בת למשפחת הודג'."

גוון קרסה לאחור על משענת הספה ובהתה בתקרה בנענועי ראש.

"המציא בת?" אמרה נאדין. "מגניב."

"לא, לא מגניב." טילדה, שחשה צורך להיאחז במשהו לקראת החלק הבא, הרימה את ספוט, והוא נאנח וקימר את גופו הארוך והפרוותי כך שיתאים לחיקה. "הציור שמכרת היה הסקרלט הראשון, ציור מזויף של אומנית מזויפת. וזאת הונאה ואנחנו יכולים להיכנס על זה לכלא. ואנשים יבינו שמדובר בזיוף כי הומר היה מחווה בדרום אוהיו, ובציור שמכרת מופיע הבניין הזה."

"חשבתי שהוא נראה לי מוכר," אמרה נאדין.

"אז כשהם יבינו שמדובר בזיוף, הם יחזרו לגלריה וישאלו שאלות," טילדה הרגישה שבטנה מתכווצת שוב. "הם עלולים לבדוק את כל הציורים שסבא מכר להם תמורת אלפי דולרים ולגלות שחלק מהם מזויפים, ואז הם ירצו את הכסף שלהם בחזרה, ואין לנו כסף להחזיר להם. ואנחנו יכולים להיכנס לכלא גם על זה, ולאבד את הגלריה ואת כל הבניין הזה, מה שאומר שניזרק לרחוב."

"רק שנייה," אמרה נאדין ופניה אורו. לא נראה שהזדעזעה מהבשורה שסבא שלה היה פושע ושבקרוב היא עלולה לגור ברחוב. "לא ידעתי שהוא מזויף. היחיד שידע שמדובר בזיוף היה סבא. אז אנחנו פטורים. נוכל להאשים אותו. הוא מת!"

"זאת באמת הייתה התוכנית שלי בחמש השנים האחרונות," אמרה גוון בלי להסיר את עיניה מהתקרה.

"ניסיון יפה, אבל לא," אמרה טילדה בבחילה גוברת. "הגלריה כעסק עדיין נושאת באחריות. ויש עוד מישהו שידע ויכול להישלח לכלא. מי שצייר אותם."

"אה." נאדין דממה במקומה. "מי צייר אותם?"

"אני, כמובן," אמרה טילדה, ושלפה שוב את המשאף שלה.

 

נדרשו לדייבי דמפסי ארבעה ימים כדי להתחקות אחר עקבותיו של מנהל הכספים לשעבר שלו ממיאמי שבפלורידה לקולומבוס שבאוהיו, וכעת הוא עמד בפתח דיינר קטן וצפה בטרפו מרים את כוס המים שלו, בוחן את שפתה, ואז מוחה אותה במפית. רונלד אבוט, המכונה רביט, נולד להיות מטרה מושלמת להונאה: חיוור, כמעט נטול סנטר, וכל כך זחוח לגבי עליונותו בכל הקשור לכסף, אומנות, והחיים בכללותם, שלא הייתה כל בעיה לעקוץ אותו. לכן העובדה שלקח את כל כספו של דייבי הייתה מעצבנת שבעתיים.

דייבי נכנס לדיינר והתיישב מולו בתא, ורונלד נשא מבט תוך כדי לגימה והקדים קנה לוושט בהשתנקות מבוהלת.

"שלום, רביט," אמר דייבי. הוא נהנה מהחרחור. "איפה השלושה מיליון דולר שלי?"

רונלד נחנק ממי ברז, אשמה ובהלה.

"אתה יודע, חיי הפשע לא מתאימים לכל אחד," אמר דייבי, ולקח פיסת צ'יפס מצלחתו של רונלד. "צריך ליהנות מהסכנה. אתה לא נהנה מהסכנה. נכון, רביט?"

רונלד בלע קצת אוויר. "זה הכול באשמתך."

"כי לא הייתי צריך לסמוך עליך?" דייבי הנהן תוך כדי לעיסה. "יש בזה משהו. זה לא יקרה שוב. אבל אני רוצה אותם בחזרה, רביט. את כל השלושה מיליון. ועוד קצת." הוא לקח צ'יפס נוסף. הדיינר לא נראה מי יודע מה, אבל הטבח בהחלט ידע לעבוד עם תפוחי אדמה.

"זה לא היה הכסף שלך. גנבת אותו." רונלד הסתכל סביב בחשש. "איפה סיימון? הוא פה?"

"סיימון במיאמי. אני אכסח אותך לבד. ואתה יודע שזה היה הכסף שלי, ראית אותי מרוויח אותו בקניית אותן מניות כמוך –"

"המיליון שהתחלת איתו לא היה שלך," אמר רונלד, ודייבי קפא. זיכרון בן שלוש שנים של בלונדינית יפהפייה וזועמת הלם בו.

"קליאה." דייבי נענע את ראשו. "עשית חיים, רביט?"

"אתה רואה, אתה אפילו לא מכחיש." רונלד התמרמר בצדקנות. "גנבת לאישה המסכנה את הירושה מאביה –"

דייבי נאנח ושלח יד למלח. אם רביט מעל בכסף בלהט רגשותיו לקליאה, יהיה קשה לצנן אותו. "היא לא מסכנה, היא רודפת בצע. היא ירשה סכום מכובד מבעלה הראשון, ובפעם האחרונה ששמעתי היא הייתה נשואה לאיזה זקן עשיר באיי הבהאמה."

"אתה גנבת את הכסף שלה." רונלד דבק בעליונותו המוסרית. "היא לא עשתה כלום."

דייבי משך את צלחתו של רונלד לעברו ושלח יד אל הקטשופ. "רביט, אני יודע שהיא זיון מעולה, אבל אפילו אתה לא מאמין לזה."

רונלד הזדקף במקומו. "אתה מדבר על האישה שאני אוהב."

"קליאה היא לא אישה מהסוג שאוהבים," השיב דייבי בקדרות. "היא אישה מהסוג שאתה חושב שאתה אוהב, אבל אז מתברר שרק שכרת אותה עד שיגיע מישהו עם אופציה לקנייה." הוא שפך קטשופ על הצ'יפס שנותר בצלחתו של רונלד.

"אני מאמין בה," אמר רונלד.

"אתה גם האמנת שמדד הטכנולוגיה ימשיך לעלות לנצח," אמר דייבי. "כמו שאבא שלי תמיד אומר, אם זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי –"

"אנחנו לא מדברים על כסף," אמר רביט. "היא אוהבת אותי."

"אם אתה מדבר על קליאה, אתה מדבר על כסף. זה הדבר היחיד שחשוב לה."

"האומנות שלה חשובה לה," אמר רונלד.

"האומנות שלה? ככה היא מגדירה סרט פולחן אחד ושני סרטי פורנו? אומנות?"

"לא," אמר רונלד בארשת בלבול. "האומנות שלה. ככה הכרתי אותה, במוזיאון האומנות של המשפחה שלה, כשעזרתי להעריך את שווי האוסף של בעלה המנוח."

"בעלה המנוח?" צחק דייבי. "כמה מפתיע. רביט, למשפחה שלה אין מוזיאון, והיא פנתה אליך כשגילתה שיש לך גישה לחשבונות שלי. ממה מת הקורבן האחרון?" הוא הרים צ'יפס. "לא, חכה, תן לי לנחש. התקף לב."

"זה היה מאוד פתאומי," אמר רונלד.

"כן, ככה זה תמיד עם הבעלים של קליאה," אמר דייבי. "עצה קטנה: אל תתחתן איתה. היא נראית מצוין בשחור."

רונלד זקר בהתרסה את מעט הסנטר שהיה לו. "היא אמרה שתדבר עליה רעות. היא אמרה שאיימת עליה ושתפיץ שקרים לגבי העבר שלה. אתה משקר למחייתך, דייבי, למה שאאמין –"

דייבי נענע את ראשו. "במקרה הזה אני לא צריך לשקר. האמת מספיק קשה. תראה, אם אתה רוצה להתאבד, למות במיטה של קליאה זו דרך יחסית לא רעה, אבל קודם אני צריך את הכסף שלי בחזרה. אני לא אוהב להיות עני. זה מגביל אותי."

"הוא לא אצלי," אמר רונלד בפרצוף נעלב. "החזרתי אותו לבעליו החוקיים."

דייבי נשען לאחור והביט בו ברחמים מהולים בייאוש. "כבר נתת לה אותו. אז מתי ראית אותה לאחרונה?"

רונלד הסמיק. "לפני ארבעה ימים. היא מאוד עסוקה."

"נתת לה את הכסף ברגע שהשגת אותו, ואז היא נהייתה עסוקה."

"לא," אמר רונלד. "היא גם אספנית. זה חלק מהתוכנית שלנו, לבנות אוסף –"

"קליאה אוספת אומנות?"

"אתה רואה," אמר רונלד בשביעות רצון. "ידעתי שאתה לא מבין אותה."

"אין מספיק כסף מהיר באומנות," דייבי הרחיק מעליו את הצלחת הריקה בקימוט מצח ולקח את ספל הקפה של רונלד. "וגם ההימור גדול יותר מאשר במניות טכנולוגיה. אומנות היא לא דרך טובה להרוויח כסף אלא אם כן אתה סוחר נטול מצפון, וזה כבר כרוך בעבודה." הקפה היה פושר ולא השתלב עם הצ'יפס. לרביט לא היה טעם.

"זה לא עניין של כסף," אמר רונלד. "היא התאהבה באומנות עממית."

"קליאה לא מתאהבת," אמר דייבי. "קליאה הולכת בעקבות הכסף. איפשהו בסיפור הזה יש בחור עם כסף. ולב חלש. איך הלב שלך, רביט? הבריאות שלך תקינה?"

"מצוינת," אמר רונלד בחמיצות.

"עוד סיבה לזרוק אותך," אמר דייבי. "איבדת את כל הונך בצניחה של שוק הטכנולוגיה ולא יהיה קל להרוג אותך. אז מי הבחור שהיא מבלה איתו? הבחור שיש לו הרבה כסף, לב חלש, ואוסף אומנות גדול?"

רונלד ישב בדממה.

"אתה יודע," אמר דייבי. "הייתי מרחם עליך אם לא היית גונב ממני שלושה מיליון דולר. מי הוא?"

"מייסון פִיפּס," אמר רונלד. "הוא היה מנהל הכספים של סיריל. קליאה ראתה את אוסף האומנות העממית שלו במסיבה אצלו בבית במיאמי."

"ומהר מאוד אחרי זה היא ראתה את כולו." דייבי נשען לאחור בתא. ההערכה המועטת שרחש לאנושות בכללותה, ולקליאה במיוחד, זכתה לאישוש נוסף. "איזו בחורה. לומדת על אומנות כדי שתוכל לפתות אותו לנישואים ולמוות מוקדם."

"מייסון לא כזה זקן. הוא בשנות החמישים שלו."

"ראיתי אותה פעם הורגת גבר בן ארבעים פלוס. אני מבין שסיריל היה הקורבן האחרון שלה?"

"היא לא הרגה את בעלה," אמר רונלד. "סיריל היה בן שמונים ותשע. הוא מת בנסיבות טבעיות. והיא לא השתתפה בפורנו. היא עשתה סרטים אומנותיים. והיא אוהבת או…"

"'גומרים נקי'," אמר דייבי. "הסרט מתרחש במתקן לשטיפת מכוניות. קוראים לה שם 'קצף סוכר' אבל זאת קליאה. אם אתה לא מאמין, אתה מוזמן לשכור אותו בעצמך."

"אני לא –"

"אבל קודם אתה תעזור לי להשיג בחזרה את הכסף שלי."

רונלד הזדקף שוב. "בשום פנים ואופן לא."

דייבי הביט בו ברחמים. "רביט, אתה יכול להפסיק למרוח אותי. אתה בידיים שלי. אם אספר לאף־בי־איי מה עשית אתה חוזר פנימה. אני מבין למה נפלת ברשת של קליאה, אני בעצמי בזבזתי עליה שנתיים, אבל אתה חייב להתאפס על עצמך עכשיו. אני מתכוון להשיג את הכסף שלי בחזרה, ואתה יכול לעזור לי או ללכת לכלא להרבה מאוד זמן. היא באמת שווה לך את זה? בהתחשב בכך שלא שמעת ממנה מאז שקיבלה את הכסף?"

רונלד ישב בלי ניע לאורך הנאום כולו וכמה דקות אחריו, ודייבי בחן את פניו בידיעה שהגלגלים מסתובבים מאחורי החזית החתומה. ואז רונלד דיבר.

"'גומרים נקי'?"

דייבי הנהן.

"אתה והיא…"

דייבי הנהן.

"אתה חושב שהיא ומייסון…"

דייבי הנהן.

"אני לא יודע איך להשיג בחזרה את הכסף," אמר רונלד.

"אני יודע," אמר דייבי. "ספר לי על קליאה והאומנות."

רונלד התחיל לספר על מייסון פיפּס ועל אוסף האומנות העממית שלו. הוא סיפר שבעקבות מייסון החלה קליאה אוסף אומנות משלה ועכשיו היא גרה אצלו, ושהיא הבטיחה להתקשר, ואכן תתקשר ברגע שתהיה לה הזדמנות.

"היא מאוד עסוקה עם האוסף," אמר רונלד. "זה גוזל המון מזמנה כי מייסון צריך ללמד אותה כל כך הרבה."

אין לי מושג איך הצלחת להתפרנס מחיי פשע כשאתה כזה פתי, חשב דייבי, אבל ידע שזה לא הוגן. קליאה הייתה מסוג הנשים שמשטיחות את מחשבותיו של גבר. אלוהים יודע שהיא גיהצה את שלו פעם או פעמיים.

רונלד המשיך לספר על קליאה אספנית האומנות, ודייבי נשען לאחור והחל לערוך חישובים. כל שהיה עליו לעשות הוא לחלץ בערמומיות את כתובתה ואת מספר החשבון שלה מרונלד, להשיג את המחשב הנייד שלה, להיכנס לכונן הקשיח, לגלות את הסיסמה – מהיכרותו עם קליאה היא בטח השתמשה באותה סיסמה להכול – ולהעביר את הכסף. זו לא הייתה הונאה אבל היה בכך סיכון מסוים, והוא קרץ לו הרבה יותר מדי. הוא לא ציפה בכיליון עיניים לעבור על החוק. הוא הרי חזר למוטב. התבגר. הפשע כבר לא ריגש אותו.

"מה?" אמר רונלד.

"לא אמרתי כלום."

"אתה נושם בכבדות."

"אסתמה," שיקר דייבי. "תן לי את הכתובת ואת מספר החשבון שלה."

רונלד עיקם את מצחו. "אני לא חושב שזה יהיה מוסרי."

"רביט," דייבי שיווה תקיפות לקולו. "אתה לא בן אדם מוסרי. זה מה שסיבך אותך בבלגן הזה מלכתחילה. תן לי את הפרטים המחורבנים."

רונלד היסס ואז הוציא עט ופנקס מכיס פנימי בז'קט שלו, דפדף לאחד העמודים, והתחיל להעתיק ספרות.

"תודה רבה, רביט," אמר דייבי ולקח את הדף שתלש רונלד מהפנקס. הוא קם ממקומו והוסיף, "אל תעזוב את העיר. אל תגנוב יותר כלום. ובשום אופן אל תתקשר לקליאה."

"אני אעשה מה שבא לי," אמר רונלד.

"לא," אמר דייבי. "אתה לא."

רונלד פגש במבטו ואז הסב את עיניו.

"בדיוק." דייבי טפח על כתפו. "שמור מרחק מקליאה ותהיה בסדר. העתיד יהיה ורוד."

"לפחות תודֶה שגנבת ממנה את הכסף, חתיכת נוכל," אמר רונלד.

"ברור שגנבתי," אמר דייבי, והלך לשדוד את האישה היפה ביותר ששכב איתה אי־פעם. שוב.

 

לפרוץ לביתו של מייסון פיפּס היה רעיון גרוע, אבל לא היה לה רעיון טוב יותר. היא התחרטה על כך בשעה שהתגנבה במסדרונותיו של מייסון באישון לילה. היא באמת לא קורצה לדברים מהסוג הזה. היא הייתה זייפנית אומנות בדימוס, לא גנבת. וגם, המקום היה שומם לחלוטין חוץ מהטבח שעבד במטבח ומסעודת הערב מהגיהינום של גווני בחדר האוכל, וזה העביר בה צמרמורת. אבא שלה היה אומר שהיא עושה עניין מכל דבר, אבל הייתה לה סיבה להילחץ. היא חיפשה בחדר ביליארד ריק, בספרייה ריקה, בחממה ריקה, וכעת עמדה באולם ריק מרהיטים וחשבה, אני שודדת במשחק "הרמז". העלמה סקרלט באולם עם משאף. איפה הם ימי הזוהר, הימים שבהם גברים היו גברים ונשים לא נאלצו לבצע את העבודות המלוכלכות בעצמן. היא הייתה זקוקה לאחד הגברים האלה של פעם שהיו מצילים נשים וגונבים עבורן דברים.

אוי באמת, תתאפסי על עצמך, אמרה לעצמה. היא התגנבה בשקט למעלה ופתחה דלתות לחדרים ריקים בזה אחר זה, עד שמצאה חדר שינה מלא פריטי משי פזורים בכל פינה וניחוח של בושם באוויר, מהחדרים שהלמו מעגל נשי שטילדה לעולם לא תשתייך אליו. בראש ובראשונה משום שלא היה לה מספיק כסף.

משהו זהר על שולחן. טילדה צמצמה אליו עיניים מבעד למשקפיה והבינה שמדובר בפינתו של מחשב נייד. קליאה לואיס סגרה את מסך המחשב אך לא כיבתה אותו. רשלני, חשבה טילדה, והסתכלה סביב על שאר הדברים שבהם נהגה האישה ברשלנות. באמת שלא הגיע לה ציור של סקרלט.

טלפון צלצל למטה, וטילדה הגבירה קצב והקיפה את החדר באורו העמום של פנס הרחוב שהסתנן מבעד לווילונות. היא חיפשה מאחורי הרהיטים ומתחת למיטה, וגיששה את דרכה במקומות שבהם הייתה האפלולית כבדה מדי. הסקרלט לא היה קטן במיוחד, חשבה כשפנתה אל רביעיית דלתות ארון לאורך אחד הקירות. איפה קליאה הסתירה אותו, לעזאזל?

היא פתחה את שתי הדלתות הראשונות והסיטה לצדדים את הבגדים כדי לבדוק בפנים.

עמד שם גבר.

טילדה הסתובבה לברוח, והוא שלח יד לפנים, כיסה את פיה והצמיד אותה אליו. היא בעטה לאחור ופגעה לו בשוק, והוא קילל, איבד שווי משקל ומשך אותה איתו אל השטיח כשנפל.

הוא שקל טונה.

"טוב," אמר ברוגע באוזנה בזמן שנאבקה תחתיו וניסתה לקלף את ידו מפיה לפני שריאותיה יקרסו. "בואי לא ניכנס לפאניקה."

אני לא יכולה לנשום, חשבה טילדה. היא שאבה אוויר דרך האף ושאפה אבק שטיחים.

"כי אני באמת לא כזה," המשיך. "אין פה שמץ כוונה פלילית. טוב, לא נגדך."

לפיתתו הייתה חזקה כפלדה. ריאותיה התכווצו תחת ידו החוסמת את פיה, השרירים בגופה נדרכו, העולם התחיל להחשיך והפאניקה המוכרת איימה להכריע אותה.

"אני רק צריך לוודא שאת לא עומדת לצרוח," אמר, אבל היא עמדה להיחנק, ואף שתמיד ידעה שמתישהו זה יקרה לה, שריאותיה הבוגדניות ימעלו באמונה כמו כל שאר הדברים במשפחת גודנייט, לא שיערה שזה יקרה דווקא בזמן שהיא עוברת על החוק, תוך כדי שהיא נשדדת על ידי פושע עלוב. ולכן, בריאות מאובנות ולצלילי קולו ההולך ונמוג, עשתה את הדבר היחיד שהצליחה להעלות בדעתה.

היא נשכה אותו.