ביטחון כוזב | דרקונים בשמי סיאטל 5 | קינדל

פרק 1

״זה כאן,״ נין החוותה בחיוך וביד מושטת על חזית של בניין דירות אפור בן ארבע קומות. הקוקיות הסגולות שלה היטלטלו בהתלהבות.

״אה.״ בטח היתה דרך טובה יותר להביע את הרושם הראשוני שלי מגוש הבטון החשוף, אבל המילים חמקו ממני. השלט מעל לדלתות הזכוכית הכפולות הכריז שהמקום נקרא ״מפרץ גן העדן״. מצחיק מאוד. ״אמרת שבעל המקום הוא חבר שלך?״

״כן, והוא הבטיח שייתן לך מחיר טוב על השכירות.״

״את סומכת על החבר הזה? ותגידי, כשהוא קנה את הבניין הוא רכש על הדרך גם צריפים תואמים בגולאג?״

נין כיווצה גבות. אולי המילה ״גולאג״ לא הופיעה באפליקציות ללימוד אנגלית שהיא השתמשה בהן. אבל כמו תמיד, היא הצליחה להבין את הכוונה מאחורי ההערה העוקצנית. ״הסגנון לא מוצא חן בעינייך? אני חושבת שקוראים לו ברוטליזם. מושלם בשביל מחסלת ברוטלית, לא?״ החיוך חזר לפניה.

״אני מחסלת חצי־אלפית. זה אומר שאני אוהבת עצים ועלים וטבע ושטויות.״ ברחוב הסואן שמאחורינו לא היה אפילו עץ אחד לרפואה. הוא היה עמוס במכוניות צופרות ובאוטובוסים רועמים שהחרישו את אוזניי הרגישות. ״לא אמרת שרואים מכאן את המים?״

הסתובבתי אל תחנת דלק שמעבר לכביש. אגם יוניון היה בכיוון ההוא, אבל מוסתר מאחורי שורות הבניינים הצפופות.

״או שהחבר שלך התכוון לשלולית הענקית בכניסה לסמטה שהשארנו בה את הרכב ליד שלט אין חניה?״ ניערתי את הנעל שלי, שעדיין היתה רטובה.

זה היה אמור להיות יום חופש והפסיכולוגית שלי, מרי, השביעה אותי שאנוח קצת. יכול להיות שחיפושי דירה בסיאטל היקרה להחריד לא היו הפעילות הכי נינוחה בעולם. אפילו חיפושי החניה כאן מלחיצים. אבל לא ידעתי איך נחים. מרי הציעה לי ללכת לעיסוי ונראתה מבולבלת כששאלתי אם זה אומר שאצטרך להניח בצד את כלי הנשק שלי.

״אולי רואים את האגם מהקומות הגבוהות.״ נין הרימה יד וטפחה לי על השכם, נזהרת לא לגעת בנדן של צ׳וֹפֶּר שהיה תלוי לי על הגב. בתור רבע נומית, נין יכלה לראות את החרב הקסומה שנעלמה מעיני רוב בני האדם כל עוד נשאתי אותה. ״בואי ניכנס,״ היא הוסיפה.

״אין צורך. תודה, נין, אבל זה לא בדיוק הסגנון שלי.״

״אבל בית הקפה של דימיטרי נמצא ממש כאן. עכשיו, כשאת אחת הבעלים, כדאי לך לגור קרוב כדי שתוכלי לבוא לפעמים לראות מה קורה. ההרצה מתחילה השבוע, זוכרת?״

״כן. אבל הדירה שלי בבאלרד לא רחוקה כל כך.״ רק חבל שבעל הדירה הציע בתוקף שאעזוב, אחרי קיץ של פשיטות בלתי פוסקות מצד אלפים אפלים, אורקים וסוכנים ממשלתיים. וזה אפילו בלי שידע שהאורח הקבוע החדש שלי, זב (או לורד זברידנוקווטל, מבחינת הדרקונים האחרים), הוא העבריין שמרסק שוב ושוב את כיסאות הנוח על הגג. זב הבהיר לי לעיתים קרובות שדרקונים נוחתים איפה שמתחשק להם.

״לא אמרת שמעלים שם את שכר הדירה?״

״כן, ולי העלו הרבה יותר מלכל השאר. בעל הדירה רוצה להעיף אותי.״

״אני חושבת שלא חוקי לדרוש מדיירים מסוימים שכר דירה גבוה יותר מלאחרים. בואי, יש לנו פגישה עם אב הבית, מר ג׳ונג.״

נין נכנסה לבניין והלכתי אחריה באי־רצון.

מר ג׳ונג, גבר רזה שקודקודו הקירח מוקף בשיער לבן דליל, היה בגובה של נין. הרגשתי כמו עוג כשהיתמרתי מעל שניהם בלובי הקטן והשומם. החושים שלי דיווחו שלא זורם בעורקיו דם קסום, כך שידעתי שהוא לא רואה את צ׳ופר וגם לא את פֵזיק, התת־מקלע הקומפקטי שנשאתי עליי בנרתיק ירך.

כמעט תמיד הסתובבתי חמושה, גם בימי חופש. לא היתה לי סיבה מיוחדת לחשוד שמישהו מנסה לפגוע בי כרגע – נפטרנו מהאלפים האפלים בהר רֶייניר וכל הדרקונים ששנאו אותי, כולל אחותו של זב, עזבו את כדור הארץ – אבל עצבנתי המון יצורים קסומים במהלך הקריירה שלי, אז תמיד הרגשתי כמו מטרה מהלכת.

מר ג׳ונג בירך אותנו בנימוס והוביל אותנו לסיור בבניין.

״חדר הבידור והפנאי.״ הוא הצביע דרך דלת פתוחה על שני שולחנות פינג־פונג, ספה מוכתמת בצבע חרדל וטלוויזיה במסגרת עץ שהיתה עתיקה כמו הבניין עצמו. ״וחדר הכביסה.״ היו בו מכונות כביסה ומייבשים לבנים מלוכלכים משנות השמונים שהופעלו במטבעות. אחד המכשירים רעד וקרקש כמו מערבל צבע והתרחק לאט מהשקע החשמלי שהיה מחובר אליו.

״ועכשיו אקח אתכן לדירה הפנויה.״

״מרגש,״ סיננתי.

נין קימטה את המצח והעבירה אצבע על מכונת מכירה מאובקת צמודה לקיר שהציעה אריזות של אבקת כביסה לא ממותגת בשני דולר ליחידה. בדרך החוצה היא דרכה על כתם כהה חשוד על רצפת הבטון והנעל שלה השמיעה צליל דביק. אולי ״מפרץ גן העדן״ בכל זאת לא יעמוד בסטנדרטים שלה.

מר ג׳ונג הוביל אותנו דרך דלת חירום אל גרם מדרגות עשוי בטון שהתאים לחניון יותר מאשר לבניין מגורים.

״אין מעלית?״ שאלתי.

״לא צריך. יש רק ארבע קומות. זאת התעמלות מצוינת.״

הסתכלתי בזעף אל נין כשעלינו במדרגות ודמיינתי את עצמי מטפסת בהן עם סלי כביסה ושקיות מצרכים.

״אולי את יכולה לשכור בית עם שותפים,״ היא הציעה. ״זה מה שאני עושה. ראית את הבית שלי בקווין אן. יש לי חצר מגודרת ומרפסת מקורה עם מכונת כביסה ומייבש. ממש נחמד שם.״

״אני לא יכולה לגור עם שלושה שותפים. אני צריכה פרטיות בגלל הדרקון שמבקר אותי.״

מר ג׳ונג הפנה אלינו מבט מבולבל תוך כדי הליכה במסדרון המסויד שבקומה השלישית.

״לא ידעתי שהוא נשאר לישון אצלך,״ נין הרימה גבות. ״אולי את יכולה לתלות על דלת החדר שלך לוח מחיק ולכתוב עליו הודעות, או להדביק מגנט ׳נא לא להפריע׳ כדי להזהיר את השותפים שלך.״

״כמו במעונות בקולג׳. קסום.״

חוץ מזה, זב לא ישן אצלי. הוא רק בא לאסוף אותי לציד פושעים מחוץ לעיר אחרי שהחליט שהג׳יפ – ״כלי התחבורה האנושי״ שלי – איטי מדי. פעמיים־שלוש צפינו יחד בטלוויזיה וחשפתי אותו לנפלאות דייג קטלני ומשאיות בשלג, אבל הוא הבהיר לי שלא תהיה בינינו זוגיות אמיתית לפני שאלמד להגן על עצמי מכישופי כפייה של אויבים שניסו לנצל אותי כדי לפגוע בו.

מר ג׳ונג פתח את הדלת הנעולה והוביל אותנו לחדר שהיה מטבח, סלון ופינת אוכל כאחד. ״זאת הדירה. היא לא יקרה בכלל. רק אלף שש מאות לחודש. אין צורך בבדיקת אשראי אם את משלמת מראש על החודש הראשון והאחרון.״

״את משלמת יותר על הדירה שלך עכשיו, נכון?״ שאלה נין.

״אני משלמת בדיוק אותו דבר, והדירה שלי הרבה יותר טובה.״ אולי לא פי אלף יותר טובה, אבל היא היתה בבניין מודרני עם חניה פרטית והיתה בה מרפסת קטנה, ובה מקום לשולחן ושני כיסאות. ניגשתי לחלון להביט בנוף. הוא השקיף על השלולית הענקית בסמטה, על הג׳יפ שלי ועל פח אשפה עולה על גדותיו מרוב קופסאות קרטון. ״יש חניה?״

״יש חניה ברחוב,״ אמר מר ג׳ונג.

״חניה חוקית ברחוב?״ הצצתי מהחלון לוודא שאין בסביבה פקח שמחלק דוחות.

״הרבה דיירים כאן משתמשים בתחבורה ציבורית במקום ברכב פרטי. זה חוסך להם כסף.״

״זה לא יתאים לי. העבודה שלי דורשת רכב.״

״אמרו לנו שיש נוף למים,״ אמרה נין למר ג׳ונג.

״כן. מהגג אפשר לראות את האגם.״

״יש פינת ישיבה על הגג?״

״לא.״

גלגלתי עיניים. ״נין, הספיק לי. אני אוותר.״

״בואי לפחות נראה את חדר השינה. אולי הנוף משם יפה יותר.״ נין הביטה סביב בחיפוש אחר דלת לחדר שינה.

״הוא כאן.״ מר ג׳ונג ניגש אל ארון עם שתי דלתות. הוא משך אותן למטה והתברר שזו מיטת קיר מתקפלת. הדייר הקודם השאיר עליה מצעים. מתחשב מצידו.

נין פרשה את זרועותיה לצדדים. ״האפשרויות מוגבלות בתקציב שלך. מחירי הדיור בסיאטל גבוהים מאוד. אני יודעת את זה כי אני עדיין חוסכת כסף כדי לקנות בית ולהביא לכאן את המשפחה שלי מבנגקוק. קראתי מאמר שהסביר שהמחירים פה יקרים כל כך בגלל תעשיית ההייטק המשגשגת, וקרא לסיאטל ׳סן פרנסיסקו החדשה׳. זאת בעיה עבור כל מי שלא עובד בהייטק.״

״מה את אומרת.״

חשתי במישהו עם דם קסום עובר בסמטה מתחתינו והצצתי שוב מהחלון כדי לבדוק. היד שלי נדדה לכיוונו של פזיק בציפייה לסכנה מתקרבת.

אבל זאת היתה אישה מבוגרת ורזה שנשאה תיק צד, לא רובה. נכון שהתיק הענק היה יכול להכיל רובה – ועשרים קופסאות של תחמושת – אבל היא לא נראתה לי מסוכנת. היא חבשה כובע בד רחב שוליים וחולצת טריקו לבנה עם הדפס ענקי של קלף טארוט. האורקים שתקפו אותי כל שני וחמישי לובשים בדרך כלל בגדי עור שחורים עם שרשראות מתכת וניטים.

״את לא יכולה לקחת עוד עבודות פרילאנס?״ שאלה נין. ״המשימות שאת מקבלת מאל״מ וילארד משאירות לך זמן פנוי, לא?"

״ממש מעט. ואני מנצלת אותו כדי לעזור לזב.״

״הוא משלם לך על העזרה?״

״לדרקונים אין כסף.״

מר ג׳ונג עדיין היה איתנו בדירה, והרים גבות בתגובה לאזכור השני של דרקונים.

״ואל,״ נין אמרה בחומרה. ״זה ממש לא לעניין.״

״אין לי ברירה. גם זב לא עובד בהייטק.״ חוץ מזה, הוא הבטיח לקחת אותי בקרוב לעולם הבית של האלפים כדי שאוכל למצוא מישהו שילמד אותי להשתמש בקסם. הייתי מוכנה לעבוד בהתנדבות כמה שבועות בשביל הסיכוי לפתח את יכולות ההגנה העצמית שלי. ״מה האישה הזאת עושה?״

גברת טארוט נעצרה ליד הג׳יפ שלי והציצה פנימה דרך החלון כשהיא מסוככת על העיניים משני הצדדים. השארתי את החלון קצת פתוח בגלל החום של אוגוסט, אבל הנחתי שהיא לא תצליח לפרוץ את הדלת הנעולה, אלא אם כן היא הביאה קולב. בהתחשב בגודל התיק שלה, זה היה אפשרי.

אבל מה היא רצתה? לא השארתי בג׳יפ את כלי הנשק שלי וגם לא חפצי ערך אחרים. ציוד המחנאות והטיפוס שלי עדיין היה בתא המטען אחרי המסע להר רייניר, אבל זה היה ציוד צבאי בן עשרים ממחסני עודפים, לא משהו יקר ששווה לגנוב.

המפתחות היו אצלי כך שידעתי שהיא לא יכולה פשוט להתניע את הג׳יפ ולברוח, אבל טפחתי על הכיס כדי לוודא שהם עוד שם. זה היה רכב שהממשלה השאילה לי. לא יכולתי לתת למישהו לגנוב אותו.

״ואל?״ נין התקרבה אליי, אבל לפני שהספקתי להצביע על המבקרת החשודה, גברת טארוט פתחה את דלת הג׳יפ.

״איך? נעלתי אותו!״

התפתיתי לקפוץ מהחלון כדי לקצר את הדרך לסמטה, אבל גיליתי שהוא לא נועד להיפתח. עוד נקודה לחובת הברוטליזם.

רצתי בנהמה אל הדלת וכמעט דרסתי את מר ג׳ונג בדרך החוצה. אם אאבד את הג׳יפ הזה, הלך עליי.