Big in Japan

שוגון, פסיעות על רצפת הזמיר, ואלף הסתווים של גייקוב דה זואט, הם דוגמאות לספרים שמשתמשים  ביפן כרגע גיאוגרפי ונכתבו על ידי סופרים שאינם יפנים. מה סוד הקסם של יפן? מה יש דווקא בה שמושך שוב ושוב כותבים זרים לבחור בה כזירה לסיפורים שלהם?

אחת הסיבות המרכזיות היא המרחק התרבותי. יפן נתפסת כרחוקה דיה כדי לאפשר כתיבה על בדידות, אהבה, אובדן וזהות בלי להיצמד לדפוסים המוכרים של פסיכולוגיה מערבית ישירה. המרחק הזה יוצר חופש: מותר לא להסביר הכול, ואפשר להשאיר פערים.

לכך מצטרפת תרבות של איפוק וסאבטקסט, או לפחות תפיסה של התרבות ככזו. בספרות "יפנית" כפי שהיא מדומיינת במערב, רגשות אינם נאמרים במפורש וקונפליקטים מתנהלים דרך מחוות, חובות, שתיקות ומבנים חברתיים. זה מאפשר לכותבים שאינם יפניים לבנות עומק רגשי בלי להעמיס דיאלוג או ניתוח פנימי.

סיבה נוספת היא עולם אסתטי מובהק, שמספק תחושת מקום חזקה: עונות, גשם, אוכל, חנויות שכונתיות, טקסים יומיומיים. אלו אלמנטים שמאפשרים "להראות" תרבות בלי להסביר אותה. כאן נכנסת גם ההשפעה של הייאו מיאזאקי והתרבות היפנית הגלובלית: אנימה, סטודיו ג'יבלי ומנגה יצרו שפה רגשית מוכרת גם למי שמעולם לא חי ביפן. עבור כותבים רבים, זו אינטואיציה תרבותית יותר מאשר ידע אנציקלופדי.

והקסם הזה לא מהלך רק על סופרים. מסתבר שגם מו״ליות אינן חסינות מפניו. עוד לפני ירח מים וצומיקו והשועל המשועבד, התאהבתי בספר שמתרחש ביפן ועוסק בדיוק באותם נושאים של שתיקה, זרות ופערים רגשיים ששמו ציפורי גשם.

רן אישידה, הגיבור של ציפורי גשם, מגיע לעיירה יפנית קטנה כדי להשתתף בהלוויית אחותו שנרצחה, ומגלה שבתוך החיים הקרובים והיומיומיים שלה הסתתר עולם שלם שמעולם לא הכיר – עולם שנחשף בהדרגה דרך זיכרונות, מפגשים מקומיים, ואירועים מעט מיסטיים. הספר זכה ב Bath Novel Award לשנת 2015, תורגם לתשע שפות ופורסם בעשרות מדינות, וזאת מבלי שקלריסה גונאוון,  הסופרת ילידת אינדונזיה, ביקרה אי פעם ביפן 😐

בציפורי גשם ניכרת ההשפעה של הסופרת היפנית בננה יושימוטו, צומיקו והשועל המשועבד התחיל בפאנפיק על מנגה יפנית וירח מים" נולד מתוך הערצתה של הסופרת לסרטים של מיאזאקי. ואולי זה כל הסיפור: לא דיוק, לא אותנטיות מוחלטת, אלא שרשרת של השפעות ודימויים שעוברות מקוראות ליוצרות וחזקה, ויפן, כפי שהיא נחוות מבחוץ בדרך ספרות, קולנוע ומנגה, הופכת למרחב משותף שבו אפשר לספר סיפורים רגשיים מורכבים, גם בלי לדרוף בו פיזית.