סיום מסודר

עכשיו

אם מבקשים מאנשים לתאר אותי, הם בטח אומרים שאני סגורה.

אבל זה ניסוח טיפשי כי משתמע ממנו שיש לי מה להסתיר, ואני לא חושבת שיש בי משהו מעניין עד כדי כך שצריך להסתיר אותו. בניגוד לאנשים מסוימים. אבל ככה זה, בעיתונים תמיד עושים הר מעכבר, אפילו מזה שבנאדם הוא סגור. אני מניחה שזה מה שקורה כשלא מצטרפים להמון. כשלא משתתפים. גם אם ילחצו על אנשים, הם יתקשו להעלות בדעתם איזו אנקדוטה קטנה ולשלוף מהחדרים האחוריים של התודעה איזה זיכרון ישן שמילאתי בו תפקיד בולט. הכתבים יבקשו תמונה אבל הם יתקשו למלא את מבוקשם. "לא," יגידו האנשים. "לינדה לא מופיעה באף אחת מהתמונות האלה – היא אף פעם לא השתגעה על מסיבות," או, "לא, לא נראה לי שלינדה היתה שם באותו יום." ואז יעלה בדעתה של מישהי רעיון והיא תשלוף מעליית הגג תמונה ישנה מימי בית הספר, תמונה דהויה ומסולסלת בקצוות מפגעי הזמן, כמו כולנו, והיא תרד בסולם ותשתעל ותנער את האבק מהבגדים, ותגיד, "הנה היא, תראו, מצאתי אותה – זאת היא שם, מאחור." והיא תצטרך להצביע כדי להבהיר למי היא מתכוונת: "לא, לא, אני מתכוונת לזאת – לא רואים אותה כל כך טוב."

וזאת אני. לינדה. זאת שמסתכלת למטה כשכל האחרים מסתכלים קדימה. הנערה שלא זוכרים בדיוק. הסגורה.

אבל קל לשכוח שאנשים סגורים לא תמיד מחליטים בעצמם להיות כאלה.

אני תוהה איך טֶרי היה מתאר אותי. הוא בטח היה אומר, "היא ולשית," או "הגובה שלה הוא מטר ושמונים," כי טרי עוסק אך ורק בעובדות. הוא היה מראה את תמונת החתונה שלנו לאנשים, כמובן, אם כי הייתי מעדיפה שאף אחד אחר לא יראה אותה. אפילו כשאני מנקה אבק אני לא מסתכלת עליה. אף פעם לא אהבתי תמונות שלי, ואת התמונה הזאת אני שונאת במיוחד. היא גרה על מדף האח, לצד שעון בסגנון עתיק וצמד פמוטים שלעולם לא יזכו לפגוש נר. שם היא מחכה, לכודה במסגרת כסף, צופה בחיי ומצביעה על כל הטעויות שלי. אם אני מבחינה לרגע בעצמי, עומדת ליד טרי עם כל הפרחים בשיער, אני תמיד נראית לי מופתעת. כאילו מעדתי אל תוך היום הזה בטעות ולא הבנתי שאני אמורה להיות הכלה. העמדתי אותה שם רק כי אימא תתלונן אם אני לא אציג אותה לראווה.

אני לא יודעת בדיוק איך אימא היתה מתארת אותי. אני יודעת רק שכדאי למצוא מקום ישיבה, כי היא תעשה זאת באריכות רבה.

עיתונאים תמיד מרחרחים, שואלים שאלות, דורשים תשובות ותמונות ומחטטים בעניינים של כולם. זה כבר התחיל. כל מיני אנשים שהסתובבו לאורך שנים בשולי החיים חוזרים ומופיעים פתאום. כל הקולות השותקים האלה מצאו פתאום משהו להגיד. כולם משתדלים מאוד להבין מי הם חושבים שאני, וזה מוזר, כי לפני שהכול קרה הם לא התעניינו בי במיוחד. אני מניחה שהם רוצים להבין מה קרה, למצוא היגיון בדברים, אבל יהיה להם קשה כי אף אחד לא מכיר את כל הסיפור מלבדי. "לינדה המסכנה," הם יגידו, "היא תמיד היתה קצת לא בסדר בראש," או "לינדה המסכנה, הרבה פעמים היא נראתה לי קצת משונה," כי אנחנו אוהבים ללהק את דמויות הגיבורים והנבלים עוד בתחילת הסיפור; ככה כולם תמיד יודעים מה מצבם.

עיתונאים כבר צעקו אל אימא מבעד לחריץ הדואר שבדלת.

"תני לנו ציטוט על לינדה, גברת סַייקס," הם צועקים. "זה ישתלם לך."

היא לא נתנה להם, כמובן, כי אימא אומנם אוהבת דרמות, אבל היא מעדיפה בדרך כלל את תפקיד הצופה. העיתונאים לא התייאשו. הם עקשנים מאוד, הטיפוסים האלה, מוכנים לעמוד מחוץ לבית כל שעות היום והלילה, לצלצל בפעמון, לטפס על גדר הגינה ולדפוק על החלונות. אמרתי לאימא שתשמיע מוזיקה בעוצמה חזקה מאוד ותשיר איתה כדי לא לשמוע אותם. זה מה שאני עושה כשאני רוצה שמשהו ייעלם, עוד מאז שהייתי ילדה. היו ימים שאני לא יודעת איך הייתי מצליחה לעבור אותם בלי מוזיקה שתשתיק את העולם. טרי אומר שאני אף פעם לא מבינה את המילים, אבל הוא לא קולט שכל דבר בחיים יכול תמיד להתפרש בשתי דרכים. צריך פשוט לבחור את הגרסה שמתאימה לך יותר. בסופו של דבר אימא דחסה זוג גרביים ישנים של "מרקס אנד ספנסר" לתוך חריץ הדואר. עכשיו כל מה שיוצא להם מהצעקות האלה הוא פה מלא בצמר.

כאן אין חריצי דואר שאפשר לצעוק דרכם, כמובן. אין גדר גינה שאפשר לעמוד עליה ואין פעמון לצלצל בו. כל הפרטים הקטנים, כל הקצוות השקטים של העולם שבדרך כלל לא מבחינים בהם – נעלמו, ורק בהיעדרם אפשר להבין עד כמה הסתמכנו עליהם כדי להבין את ההיגיון שבכל שאר הדברים. יש פה עיתונים, אבל בכל פעם שאני מחליטה לקרוא אני מוצאת חורים במקום מאמרים. אנשי הצוות גוזרים ידיעות שעלולות לעורר מצוקה או אי־נוחות. אם כי מה שמעורר מצוקה אצל אדם אחד עשוי להתקבל באדישות אצל אדם אחר, לכן לא ברור לי איך הם מחליטים אילו מאמרים להעלים.

"היה נחמד," אמרתי לאישה שישבה לידי במועדון, "אם החיים היו כאלה. אם היינו יכולים פשוט לגזור את החלקים שלא מוצאים חן בעינינו."

היא לא ענתה. לפעמים הן לא עונות. לפעמים הן מתנהגות כאילו לא דיברתי בכלל, ונדמה שהעולם שלי והעולם שלהן מתקיימים בנחת זה לצד זה, אבל אין שום דרך לעבור ביניהם.

לפחות זה אומר שכאן אין זכר לכל העניין. לא יודעים מי אני, כי כל אזכור של מה שקרה – נמחק. הכול נגזר והשאיר אחריו שוליים נקיים ויפים. העלימו אותי. הבעיה היחידה היא שכשמנסים להמשיך לקרוא הרחק מהחור הפעור שבו הופיעה פעם כתבה, מגלים – כמובן – שגם הצד השני של הדף חסר, ולכן קשה למצוא בו היגיון.

אי־אפשר לתקוף משהו במספריים בלי לפגוע בכל השאר.

זה בלתי אפשרי.