אבדון מטלטל | קינדל

פרק 1

אין כניסה, סגור בצו אגף התברואה.

המשכתי לבהות בשלט שעל דלת הבר של רופרט גם אחרי שסיימתי לקרוא אותו. מכוניות צפרו בצומת הקרוב ותיירים ומקומיים מיהרו על המדרכות בצווארונים מורמים, כדי להתגונן מהגשם השוטף. אבל הסמטה הזאת היתה נטושה לגמרי, כאילו אף אחד לא ידע על קיומה.

הטלפון שלי רטט. שלפתי אותו בהנחה שזו הבוסית שלי, אל״מ וילארד, אבל כשראיתי מי באמת מתקשר עשיתי פרצוף והחזרתי את הטלפון לכיס. המשרד של הפסיכולוגית שלי. הייתי בטוחה שזו פקידת הקבלה הנמרצת שמתקשרת להזכיר לי את הפגישה הבאה. היא יכולה להשאיר הודעה. העבודה חשובה יותר מהבעיות הבריאותיות המעצבנות שלי.

הנחתי יד על דלת המתכת הקרה ונגעתי ברצועת העור סביב צווארי. ציוויתי על אחד התליונים הקסומים שהשתלשלו ממנה לפתוח את המנעול. כלום לא קרה. לחצתי על הידית. הדלת נפתחה בחריקה. היה טיפשי מצידי לחשוב שהטרול בעל המקום נעל את הדלת מאחוריו לפני שנטש אותו.

חושיי החצי־אֶלפיים דיווחו שאין בפנים אף יצור עם דם קסום, שלא כמו בביקור האחרון שלי שם שבועיים קודם לכן. אז המקום היה מלא במשני־צורה, אורקים, גובלינים ויצורים קסומים אחרים שרקדו, שתו ונהנו בבר היחיד בסיאטל שנועד לתת שירות לבני מינם והשתדל להסתיר את קיומו משאר העולם.

כשנכנסתי שמעתי רחשים עמומים מתחתית גרם מדרגות הבטון האפלולי שהוביל אל הבר במרתף. הם נשמעו רק בקושי על רקע רעשי הרחוב שבחוץ. השארתי בנרתיק הירך את פֵזיק, תת־מקלע טעון בכדורים קסומים שיוצר בשבילי בהזמנה מיוחדת, ושלפתי במקומו את צ׳וֹפֶּר, חרב ארוכה מתוצרת גמדים, מהנדן שנשאתי על גבי.

הרחשים פסקו. חשיכה מוחלטת אפפה אותי ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי והתחלתי לרדת במדרגות. המקום הצחין כולו מבירה וסלאדג׳ – משקה אורקים שמיוצר מהתססה של טחבים – ועיקמתי את אפי בתגובה לריח. נוסף על כל שאר הניחוחות, עמד באוויר גם ריח קלוש של עובש.

מצאתי מתג בתחתית גרם המדרגות, סמוך למשקופי העץ של הדלת. סכינים רבים ננעצו בהם במהלך השנים, אחד מהם כמעט נתקע לי בראש בפעם האחרונה שהייתי פה.

האור לא נדלק כשלחצתי על המתג, לכן הפעלתי את קמע ראיית הלילה שלי. יכולתי לגרום לצ׳ופר לזהור ולהאיר את החדר כולו במילת קסם אחת, אבל אוזניי דיווחו לי שאני לא לבד ולא רציתי להפוך את עצמי למטרה נוחה יותר.

הקמע צבע בירוק את החדר החשוך, והפרטים נראו עמומים ומטושטשים למדי. הצלחתי להבחין בשמיכות ובבגדים מתחת לכמה שולחנות. דרי רחוב? שני זוגות עיניים הופנו אליי, אבל אנשים רבים יותר התעלמו ממני ולא התרוממו בכלל מהמרבצים הלחים שלהם.

החלטתי שאם לא אמצא את מה שאני מחפשת, אציע לשניים־שלושה מהפולשים שהתמקמו כאן שוחד תמורת מידע. אם כי תיארתי לעצמי שהם הגיעו רק אחרי שהבר נסגר ולא ידעו הרבה.

התקדמתי לאורך המסדרון שבקצה הבר וחלפתי על פני חדרים ריקים ברובם שניצבו משני צדדיו. כמה מהספות שבביקורי הקודם שימשו אורקים, נוֹלים וטרולים לשיחות ומזמוזים, נתפסו כעת על ידי בני אדם ישנים. נראה שמישהו דחף עגלת קניות מלאה בחפצים אישיים במורד המדרגות ואל תוך אחד החדרים האלה.

דלת הכספת שבקצה המסדרון היתה סגורה. זה עורר בי תקווה. אולי רופרט הטרול השאיר שם את החפץ הקסום של האלפים האפלים כשסגר את הבר שלו. אם הוא באמת עשה זאת, אוכל למלא את בקשתה של וילארד ולהביא את החפץ למשרדי היחידה שלה לבדיקה.

היססתי לפני שהפעלתי את הקמע שלי כדי לפתוח את הדלת הנעולה. נזכרתי בכוחו של הכדור המכושף, שפיתה אנשים בהבטחות לחוויות מענגות. בביקור הקודם שלי היתה שם מישהי מתה על הרצפה, ואל״מ וילארד קיבלה דיווחים על אחרים שאיבדו את חייהם בעקבות שימוש ממושך ב״כדורי העונג״ האלה בבר הזה ובמקומות אחרים שבהם אוחסנו כדורים נוספים. חששתי שברגע שהדלת תיפתח הקסם יזרום החוצה ודרי הרחוב ששוהים כאן יימשכו אל הכדור ויובלו בסופו של דבר למותם.

לא, אמרתי לעצמי. אם הוא בפנים אני אקח אותו איתי. איכשהו.

הקמע שלי עשה את העבודה והמנעול הכבד השמיע קול חבטה עמומה. כשפתחתי את הדלת נגלה לעיניי מחסן ריק.

הכדור לא היה שם. באוויר עוד עמד שמץ קלוש של קסם, כמו ריח שבעל חיים משאיר אחריו, אבל זה היה כלום לעומת העוצמה שמילאה את החדר כשהחפץ הקסום היה תלוי באוויר במרכזו.

הטלפון שלי רטט שוב. המשרד של הפסיכולוגית. למה היא לא משאירה הודעה?

נכנסתי למחסן, כיביתי את קמע ראיית הלילה ולחשתי ״אֵרָאוֵוקט״ כדי להפעיל את צ׳ופר. אולי יש כאן רמזים שרק אור יוכל לחשוף.

כמו קווי המתאר שהיו משורטטים בגיר על הרצפה. בהיתי בהם בזמן שחולדה רצה להסתתר מתחת ליחידת מדפים. שישה קווי מתאר צוירו ברחבי החדר. תהיתי אם זה אומר שהמשטרה לקחה את הכדור. או שזוג האלפים המדענים שווילארד ואני ניסינו לתפוס חזרו לקחת אותו.

כשהטלפון צלצל בפעם השלישית, עניתי באנחה של תסכול. ״מה?״

״ואל?״ זו היתה מרי, הפסיכולוגית שלי, לא פקידת הקבלה שלה.

״לא, זאת מנהיגת הפועלים הגובלינית ששכרתי כדי לסנן בשבילי שיחות.״ עברתי בין שני קווי גיר ובחנתי את הרצפה, את התקרה, את המדפים… כל מה שהיה עשוי לספק לי קצה חוט.

״מישהי באה לכאן וביקשה את התיק הרפואי שלך.״

קפאתי במקום. ״מי?״

מישהי מהיחידה של וילארד? המפעילה שלי ידעה שהלכתי לרופא בגלל אסתמה שהתפתחה לאחרונה, נוסף על כמה בעיות אחרות, ושהוא המליץ לי להיפגש עם פסיכולוגית כדי ללמוד להפחית את הלחץ בחיי. מצחיק מאוד. לצבא לא היתה שום סיבה לחטט שם.

״היא לא הציגה את עצמה בפני פקידת הקבלה שלי, ג׳ינה. היא רק דרשה לקבל את התיק של האלפית למחצה. לא היינו יודעות שהיא התכוונה אלייך, רק ש…״ מרי כחכחה בעדינות בגרון. ״התיק שלך נעלם.״

״הוא נעלם? ג׳ינה נתנה אותו לאישה הזאת?״

״היא אומרת שלא, אבל היא אומרת גם שהזיכרון שלה מעורפל מהרגע שהאישה הצעירה ההיא דרשה לקבל אותו. היא זוכרת שפתחה את דלת המשרד הנעול שלי ונכנסה, אבל היא לא יודעת מה קרה אחר כך. כשהזיכרון שלה חזר לעצמו, היא כבר היתה שוב בדלפק הקבלה והמטופל הבא נכנס.״

אוי, נשמע שהיא פעלה תחת כישוף כפייה. חשבתי על האויב החדש שלי, שייגורתיאן, דרקון כסוף שפעל כחוקר מטעם בית הדין הגבוה לדרקונים. הוא עקב אחריי בכל רחבי צפון איידהו וניסה לקרוא את המחשבות שלי כדי לגלות אם גרמתי למוות של בנו. ידעתי מניסיון אישי שכישופי כפייה של דרקונים פועלים אפילו על מוחות חזקים ועמידים.

״אני מאוד מצטערת, ואל. אנחנו לא חושפות תיקים רפואיים. אנחנו מייחסות חשיבות רבה לפרטיות של המטופלים שלנו. אני מתנצלת מעומק הלב.״

״אמרת שזו היתה אישה? ג׳ינה בטוחה בזה?״

ידעתי שדרקונים יכולים לשנות צורה למגוון יצורים שונים, אבל אף פעם לא ראיתי דרקון משנה את מינו.

״כן,״ אמרה מרי. ״ממה שהבנתי היה לה מראה ייחודי. אישה צעירה עם שיער סגול, בגדי עור שחורים ועגילים באף.״

״סוֹכנות ממשלתיות בדרך כלל לא נראות ככה.״ מבין כל האנשים שהכרתי, היחידה שהתאימה איכשהו לתיאור היתה נין, אבל רק כי היא צבעה פעם את השיער לסגול. בכל שנות ההיכרות שלנו לא ראיתי אותה עם עגילים באף או בבגדי עור שחורים.

״גם לא סוכנות סמויות?״

״סוכנים סמויים משתדלים לא להתבלט. תקשיבי, תודה שהודעת לי, אבל אני באמצע משהו.״ האמת היא שהייתי במבוי סתום. קיוויתי שהחיפוש של זב הולך קצת יותר טוב. הדרקון, שהיה בעל הברית והשותף הזמני שלי, ניסה גם הוא למצוא את זוג האלפים האפלים.

״תגיעי לפגישה שלך מחר? אני מתנצלת שוב על הטעות הבלתי נסלחת ומקווה שתמשיכי לבוא אליי.״

אם מישהי בעלת כוחות קסם התעסקה עם המוח של פקידת הקבלה, הטעות דווקא כן היתה נסלחת. הרי הפקידה לא יכלה לעצור את זה.

״אם לא יקרה שום דבר, אני אבוא. היו כמה התפתחויות חדשות כשהייתי באיידהו ונראה לי שכדאי שאספר לך עליהן.״ אף על פי שלא רציתי. שנאתי להיפתח, אבל אחרי עשר שנים של ריחוק דיברתי סוף־סוף עם הבת שלי ועם בעלי לשעבר. ודרקון תבע עליי בעלות כבת הזוג שלו. כנראה כדאי שאדבר עם מישהו על אירועים חשובים כאלה.

״יופי. אני מצפה לזה. אני אדאג לכך שבעתיד התיק הרפואי שלך יאוחסן באופן דיגיטלי בלבד ויהיה מוגן בסיסמה שרק אני אדע.״

זה רק אומר שבפעם הבאה הפולשת הקסומה תתעסק עם המוח שלה, חשבתי, אבל לא אמרתי.

״זה בסדר. תודה.״

יצאתי מהמחסן, פתחתי את דלת המשרד הנעולה ובחנתי את חדר הצפייה הסודי שהייתי בו בפעם הקודמת. בתוך כך ניסיתי להבין מי היצור שמברר עליי פרטים השבוע. דרקונים הם לא היחידים שיכולים להטיל כישופי כפייה.

רשרושים נוספים ולחישות שעלו מהחדר המרכזי הזכירו לי להישאר ערנית. התכוונתי לזמן את סינדרי, אבל החלטתי שאם יצור רב־עוצמה מחפש אותי, עדיף שאשמור את הטיגריס הקסום שלי לאחר כך. הזמן היומי שלו על כדור הארץ היה מוגבל.

חזרתי לחדר המרכזי וראיתי שמישהו הדליק שם עששית מעוקמת. באור הלבן המלאכותי ראיתי שישה גברים ואישה מקועקעת עומדים ביני לבין המדרגות שהובילו אל היציאה. אקדחים היו תחובים במכנסי הג׳ינס של שניים מהגברים, לשני אחרים היו סכינים, והאישה אחזה במחבט בייסבול שבקצה שלו נראו סימני נשיכה של ניבים.

״המקום הזה שלנו,״ אמרה האישה. ״את לא יכולה להיכנס לפה בלי הזמנה. ואת לא יכולה לצאת מפה עם המעיל הזה.״

צחקתי. בתאורה טובה יותר היא היתה יכולה לראות את כל התיקונים שנדרשו למעיל העור הארוך שלי בעקבות יריות, דקירות וחריכות שספגתי מאויבים. היא לא תקבל עליו הרבה בחנות יד שנייה.

אבל היא התכוונה לזה. הם כולם התכוונו לזה. נאנחתי. נראה שאין סיכוי להימנע מעימות.

צל נע על המדרגות ובפעם הראשונה חשתי במישהו קסום. ולא רק בו – היצור נשא חפץ עם חותמת קסם שהזכירה לי את הכדור של האלפים האפלים.

בקושי הצלחתי לראות את הטרול הצעיר כחול העור שהשתופף על המדרגות והשקיף על הקבוצה. תהיתי אם הוא מכיר את רופרט ואם הוא יודע לאן עזב. אם כן, רציתי לתשאל אותו, לא לבזבז זמן על האידיוטים האלה.

אבל האישה חבטה בכף ידה במחבט הבייסבול. החבורה הזאת לא התכוונה לתת לי לצאת משם.