לימודי אש | דיגיטלי

1

"זה מעורר רחמים, ילנה," דֶקס התלונן. "מוצאת נשמות כול־יכולה שהיא לא כזאת כול־יכולה. מה הטעם בזה?" הוא הניף באוויר את זרועותיו הארוכות והצנומות בתסכול מדומה.

"מצטערת לאכזב אותך, אבל לא אני הוספתי את צירוף המילים 'כול־יכולה' לתואר הזה." סילקתי קווצת שיער שחורה מעיניי. דקס ואני עבדנו על הרחבת גבולות יכולות הקסם שלי,
ללא הצלחה. התאמנו בקומת הקרקע במגדל של אַייריס — טוב, גם המגדל שלי, כי היא אפשרה לי להשתמש בשלוש הקומות הראשונות — וניסיתי לא לתת לתסכול שלי להפריע לשיעורים.

דקס ניסה ללמד אותי להזיז חפצים בעזרת קסם. הוא סידר מחדש את כל הרהיטים בחדר, העמיד את הכיסאות המרופדים הנוחים בשורות מסודרות והפך כורסא אחת על הצד; כל זה בעזרת קסם. כל מאמציי להשיב על כנו את הסדר הנעים במבואה של אייריס ולמנוע משולחן פינתי אחד לרדוף אחריי ברחבי החדר — נכשלו. ובאמת שניסיתי — החולצה שלי דבקה אליי מרוב זיעה.

משב קור חלף פתאום והעביר בי צמרמורת. למרות האש שבערה באח והשטיחים והתריסים המוגפים, חדר המגורים היה קפוא כקרח. קירות השיש הלבנים, שהיו נהדרים במהלך העונה החמה, שאבו את כל החום מהאוויר במהלך העונה הקרה. דמיינתי את החום שבחדר זורם בעורקים הירוקים של האבן ובורח דרכם החוצה.

חברי, דקס גרינְבּלֵייד, משך בטוניקה שלו בתסכול. הוא היה גבוה ורזה, עם מבנה גוף אופייני לבני שבט גרינבלייד. הוא הזכיר לי להב, כולל השוליים החדים — במקרה הזה, הלשון שלו.

"הבנתי, את לא יכולה להזיז חפצים, אז בואי ננסה להדליק אש. אפילו תינוקת יכולה להדליק אש!" דקס הניח נר על השולחן.

"תינוקת? עכשיו אתה סתם מגזים. שוב." היכולת למשוך ממקור הכוח ולבצע קסמים מתחילה להתבטא רק בגיל ההתבגרות.

"אל תהיי קטנונית." דקס נופף בידו כאילו הוא מגרש זבוב טורדני. "תנסי להדליק את הנר הזה."

הרמתי גבה. עד עכשיו נכשלתי בכל מאמציי לתמרן חפצים דוממים. יכולתי לרפא את גופו של פצוע, יכולתי להאזין למחשבותיו ואפילו לראות את נשמתו, אבל בכל פעם שניסיתי לקחת חוט של קסם ולהשתמש בו כדי להזיז כיסא, לא קרה שום דבר.

דקס הרים שלוש אצבעות שזופות. "שלוש סיבות לזה שאת אמורה להצליח להדליק אש. אחת, את חזקה. שתיים, את עקשנית. ושלוש, ניצחת את פֶרְדֶה, גנב הנשמות."

שנמלט מאיתנו, ועכשיו היה חופשי להתחיל מחדש במסע גניבת נשמות נוסף. "ואיך בדיוק להזכיר את פרדֶה אמור לעזור לי?"

"זה אמור לעודד אותך. את רוצה שאתחיל לפרט את כל מעשי הגבורה שאת —"

"לא. בוא נמשיך בשיעור." הדבר האחרון שנדרש לי היה לשמוע את דקס מדקלם את הרכילויות האחרונות. החדשות על כך שאני מוצאת נשמות התפשטו ברחבי מעוז הקוסמים כמו זרעי סביונים ברוח חזקה. ועדיין לא יכולתי לחשוב על התואר הזה בלי לחוש ספק או להתמלא בדאגה ובפחד.

הדחקתי את כל הסחות הדעת האלה והתחברתי למקור הכוח. הכוח מכסה את העולם כמו שמיכה, אבל רק קוסמים יכולים למשוך חוטים של קסם מהמארג הזה ולהשתמש בהם. משכתי אליי קצה חוט, הפניתי אותו אל הנר, וניסיתי לגרום ללהבה להופיע בכוח הרצון.

כלום לא קרה.

"נסי חזק יותר," דקס אמר.

הגברתי את הכוח וכיוונתי אותו שוב למטרה.

פניו של דקס האדימו מאחורי הנר, והוא כחכח בגרונו כאילו החניק שיעול. פתיל הנר נדלק, והניצוץ סנוור את עיניי.

"זה לא יפה." ההבעה המזועזעת שלו היתה כמעט מצחיקה.

"רצית שהוא יידלק."

"כן, אבל לא רציתי לעשות את זה במקומך!" הוא הביט סביבו כאילו חיפש את הסבלנות הדרושה כדי להתמודד עם הילדה המרדנית שמולו. "אתם, בני זָלְטאנָה, והכוחות המוזרים שלכם. גרמת לי להדליק את הנר במקומך. באמת! ולחשוב שרציתי לחיות בעקיפין דרך ההרפתקאות שלך."

"שמור על הפה שלך כשאתה מדבר על השבט שלי. או ש…" התלבטתי מה יהיה איום מוצלח.

"או שמה?"

"אני אגיד לקוסם השני לאן אתה נעלם בכל פעם שהוא שולף ספר ישן מהמדף שלו." בֵּיין היה המנחה של דקס, ושלא כמו הקוסם השני שאהב במיוחד את חקר ההיסטוריה העתיקה, דקס העדיף ללמוד את צעדי הריקוד החדשים ביותר.

"בסדר, בסדר. ניצחת הפעם והוכחת את הטענה שלך. את לא מסוגלת להדליק אש. אני אמשיך בתרגום שפות עתיקות." דקס הקדיר פנים. "ואת תמשיכי במציאת נשמות." הוא התכוון לעקוץ אותי, אבל הרגשתי שיש בדבריו משהו נוסף,
סמוי.

היו לו סיבות טובות להרגיש לא בנוח לגבי היכולות שלי. מוצא הנשמות שקדם לי נולד בסיטייה לפני מאה וחמישים שנה. במהלך חייו הקצרים הוא הצליח להפוך את אויביו לעבדים חסרי נשמה וכמעט הצליח במסע שלו להשתלט על האומה כולה. רוב הסיטיאנים לא הגיבו בשמחה לבשורה בדבר קיומה של מוצאת נשמות נוספת.

הרגע המוזר בינינו חלף, וניצוץ שובב נדלק בעיניו הירוקות של דקס. "כדאי שאלך. אני צריך ללמוד. יש לנו מבחן בהיסטוריה מחר, זוכרת?"

נאנחתי כשחשבתי על הכרך העבה שמחכה לי.

"גם הידע שלך בהיסטוריה של סיטייה מעורר רחמים."

"שתי סיבות." הרמתי את אצבעותיי. "אחת, פרדֶה דָאבִיָאן. שתיים, המועצה הסיטיאנית."

דקס נופף בידו בביטול.

לפני שהספיק לומר משהו, אמרתי, "אני יודעת, אני יודעת, לא אהיה קטנונית."

הוא חייך וכרך את הגלימה סביב גופו, וכשיצא נכנס במקומו משב רוח מקפיא. הלהבות באח ריצדו לרגע ואז נרגעו שוב. התקרבתי לאש וחיממתי מולה את ידיי. מחשבותיי חזרו שוב לאותן שתי סיבות.

פרדֶה היה בן לשבט דאביאן, שבט לא רשמי שהורכב מקבוצה של פורעים שפרשו משבט סֶנדְסיד. הדאביאנים שאפו ליותר מאשר חיי נדודים בערבות אביבּיָאן וסיפור סיפורים. בניסיון להגביר את כוחו, פרדֶה חטף ועינה שתים־עשרה נערות כדי לגנוב את נשמתן ולהאדיר את השליטה שלו בקסם. ואלק ואני עצרנו אותו לפני שהשיג את מטרתו.

הכמיהה לוואלק הכאיבה לליבי. נגעתי בתליון הפרפר סביב צווארי. ואלק חזר לאיקסייה לפני חודש, והתגעגעתי אליו יותר ויותר מדי יום. אולי אני צריכה להיקלע שוב לסכנת חיים. היתה לו נטייה להופיע כשהייתי זקוקה לו במיוחד.

לרוע המזל, המצבים האלה היו מלאי סכנות ולא אפשרו לנו ממש להיות יחד. קיוויתי שישלחו אותי לאיזו משימה דיפלומטית משעממת מעבר לגבול, באיקסייה.

המועצה הסיטיאנית לא תאשר נסיעה כזאת עד שיחליטו מה לעשות איתי. במועצה היו חברים אחד־עשר מנהיגי השבטים וארבעת הרב־מגים, ובמהלך כל החודש האחרון הם התווכחו ביניהם בשאלה מה צריך להיות התפקיד החדש שלי כמוצאת נשמות. מבין ארבעת הרב־מגים, אייריס ג'וּלרוֹז, הקוסמת הרביעית, היתה התומכת הגדולה ביותר שלי; רוֹז פֶתֶ'רסטוֹן, הקוסמת הראשונה, היתה המתנגדת העיקרית.

בהיתי בלהבות המרקדות סביב בולי העץ. מחשבותיי התעכבו על רוז. לשונות האש פסקו לנוע בתנועות אקראיות. במקום זה הלהבות נעו עכשיו בכוונה תחילה, התפצלו וקדו זו לזו כמו שחקנים על במה.

מוזר. מצמצתי. במקום לשוב לתנועתה הרגילה, האש גדלה עד שמילאה את כל שדה הראייה שלי וחסמה את כל שאר החדר. התבניות הבוהקות של הצבע סנוורו את עיניי. עצמתי אותן אבל התמונה נותרה מולי. ההבנה עלתה בי, והצטמררתי. למרות המגננות התודעתיות החזקות שהצבתי, קוסם כלשהו ניסה לכשף אותי.

צפיתי כמהופנטת בלהבה שהפכה לדיוקן מדויק שלי. ילנה שבתוך האש רכנה מעל גוף שוכב. מהגופה התרוממה נשמה שנראתה כמו אד, וילנה שבתוך האש שאפה אותה לתוכה. הגופה חסרת הנשמה קמה על רגליה, וילנה שבתוך האש הצביעה על דמות אחרת. הגופה פנתה לעבר הדמות החדשה וחנקה
אותה.

ניסיתי לעצור בבהלה את חזיון האש, אבל ללא הצלחה. נאלצתי לצפות בעצמי מקימה עוד ועוד גופות חסרות‏ נשמה שיצאו למסע קטל. צבא אחר תקף אותן. חרבות אש ריצדו. גיצי דם ניתזו לכל עבר. הייתי מתרשמת מרמת הפירוט האומנותי של הקוסם האלמוני, אם לא הייתי מזועזעת כל כך מהטבח הלוהט שמולי.

כעבור זמן, הצבא שלי דעך ואני נלכדתי ברשת עשויה מאש. ראיתי איך גוררים את ילנה שבתוך האש, כובלים אותה לעמוד ומכסים אותה בשמן.

חזרתי לגופי. עמדתי ליד האח ועדיין הרגשתי את רשת הקסם שנארגה סביבי. הרשת התכווצה ולהבות קטנטנות נדלקו על בגדיי.

והתפשטו.

לא יכולתי לעצור את התקדמותן בעזרת קסם. קיללתי את חוסר היכולת שלי לשלוט באש ותהיתי למה חסר לי כוח הקסם הזה.

התשובה הדהדה בראשי. כי אנחנו צריכים שתהיה לנו דרך להרוג אותך.

מעדתי לאחור מרוב חיפזון להתרחק מהלהבות. גבי התכסה בזיעה והדופק שלי הלם באוזניי. פי התייבש וליבי התבשל בתוך החזה. האוויר החם חרך את גרוני. ריח הבשר החרוך מילא את נחיריי וקיבתי התהפכה. הכאב תקף כל סנטימטר
מעורי.

לא היה לי אוויר אפילו כדי לצרוח.

התגלגלתי על הרצפה בניסיון לחנוק את האש.

בערתי.

מתקפת הקסם פסקה ושוחררתי מהעינוי. גופי רפס ושאפתי את האוויר הצונן.

²²²

"ילנה, מה קרה?" אייריס הושיטה את ידה הקרה כקרח למצחי. "הכול בסדר איתך?"

אייריס, שהיתה עבורי מנחה וחברה, הביטה בי מלמעלה. פניה התכסו קמטי דאגה שניכרה גם בעיני האזמרגד שלה.

"אני בסדר." קולי היה צרוד והדיבור גרר איתו התקף שיעול. היא עזרה לי להזדקף לישיבה.

"תראי את הבגדים שלך. ניסית לשרוף את עצמך?"

פיח שחור הכתים את הבד וחורים שהותירה האש ניקדו את השרוולים ואת חצאית המכנסיים שלי. לא היה טעם לנסות לתקן את הבגד; אצטרך לבקש מבת הדוד שלי, נאטי, לתפור לי בגדים נוספים. נאנחתי. אני פשוט צריכה להזמין ממנה מאה טוניקות כותנה וחצאיות מכנסיים. זה יחסוך לכולנו זמן. שפע של אירועים, כולל התקפות פתע קסומות, הפכו את חיי למעניינים.

"קוסם או קוסמת שלחו לי הודעה דרך האש," הסברתי. אף שידעתי שרוז היא הקוסמת החזקה ביותר בכל סיטייה ושהיא יכולה לעקוף את מגננות התודעה שלי, לא רציתי להאשים אותה בלי הוכחה.

לפני שאייריס הספיקה לשאול עוד משהו, שאלתי, "איך היה בפגישת המועצה?" לא אישרו לי להשתתף בה. אומנם מזג האוויר הגשום לא ממש עודד אותי לצאת להליכה אל היכל המועצה, אבל העניין עדיין הציק לי.

המועצה רצתה שאלמד את כל העניינים שהתמודדה איתם בחיי היום־יום, כחלק מהכשרתי כמגשרת בין סיטייה לאיקסייה. אבל הם עדיין לא הסכימו ביניהם לגבי האימונים שאצטרך לעבור כמוצאת נשמות. לדעתה של אייריס, חוסר ההחלטיות שלהם נבע מחוסר הרצון שלי להתחיל ללמוד. אני חשבתי שהם חוששים שאלך בדרכו של מוצא הנשמות הקודם, כאשר אגלה את היקפם המלא של כוחותיי.

"הפגישה…" היא עיקלה את שפתיה בחיוך עייף. "היתה טובה ורעה. המועצה הסכימה לתמוך בהכשרה שלך." היא עצרה.

הכנתי את עצמי לחלק השני של החדשות.

"רוז… לא היתה מרוצה מההחלטה הזאת."

"סתם לא מרוצה?"

"היא התנגדה התנגדות נחרצת."

לפחות עכשיו ידעתי מה עומד מאחורי ההודעה שקיבלתי באש.

"רוז עדיין רואה בך אִיום. לכן המועצה החליטה שהיא זו שתכשיר אותך."

התאמצתי לקום על רגליי. "לא."

"זאת הדרך היחידה."

נשכתי שפתיים כדי להחניק את התשובה. היו עוד אפשרויות. חייבות להיות עוד אפשרויות. הייתי במעוז הקוסמים, מוקפת בקוסמים עם רמות שליטה מגוונות במיומנויות השונות. בטח היה מישהו אחר שיכול לעבוד איתי. "מה בנוגע אלייך או אל בֵּיין?"

"הם רצו מנחה חסר פניות. מבין שלושת הרב־מגים האחרים, רק רוז התאימה לדרישה הזאת."

"אבל היא לא —"

"אני יודעת. אבל זה יכול לפעול לטובתך. אם תעבדי עם רוז, תוכלי לשכנע אותה שאת לא מעוניינת להשתלט על המדינה. היא תבין את הרצון שלך לעזור גם לסיטייה וגם לאיקסייה."

ההבעה הספקנית שלי לא השתנתה.

"היא לא מחבבת אותך, אבל הרצון שלה לשמור על סיטייה בטוחה וחופשית יגבר על כל רגש אישי שיש לה כלפייך."

אייריס הושיטה לי מגילה, והשתיקה את התגובה הלגלגנית שלי בנוגע לרגשותיה האישיים של רוז. "זה הגיע בשבילך במהלך פגישת המועצה."

פתחתי את המגילה. באותיות צפופות, הופיעה שם פקודה מטעמו של איש ירח. נכתב שם, ילנה, מצאתי את מה שאת מחפשת. בואי.