שניים לחדווה | גרסת קינדל

הקובץ זמין לקריאה במכשיר קינדל בלבד.

28

לרכישת עותק דיגיטלי בחרי חנות:
ספרים בעלמא
מאת: קיי. ג'יי. צ'רלס
תרגום: לי עברון
עריכת תרגום: מורן שין
הגהה: צופיה סילברמן
עיצוב כריכה: חן יאקה-שומרון | סטודיו לימונדה
איור: עומרי קורש
תאריך יציאה לאור: 2022

תקציר:

סכנה באוויר. אוהבים על הסף. סוכנות הצדק סובלת ממחסור בכוח אדם, סדרת מעשי רצח מזוויעים ובלתי טבעיים דורשת חקירה ותלמידה צעירה סוטה מדרך הישר: סטיבן דיי, שתפקידו לאכוף את החוק בעולם הקסם, שרוי במתח הולך וגובר, וזה מתחיל להשפיע על יחסיו עם מאהבו האציל, לורד קריין.

קריין מתמרד נגד מגבלות החוקים באנגליה, והתפתחות מדאיגה בברית המין והדם שהוא חולק עם סטיבן עשויה להעלות בלב כל אדם נבון את התהייה אם לא מוטב שדרכיהם ייפרדו. אויבים ותיקים, אויבים חדשים ואויבים בלתי צפויים דוחקים את סטיבן ואת קריין לפינה במחי קולמוס, והלחץ עלול לקרוע אותם זה מזה…

שניים לחדווה הוא הספר שחותם את טרילוגיית קסמי עקעקים מאת קיי. ג׳יי. צ'רלס, סופרת ועורכת ספרים שמתגוררת בלונדון עם בעלה, שני ילדיה, גינה שגדלה פרא וחתול שחור כלילה. היא כותבת בעיקר רומנטיקה היסטורית קווירית, לעיתים עם אלמנטים על טבעיים. ספריה עשויים להכיל גם סיאוב, ברנשים נכלוליים והרפתקאות נועזות.

ספרים נוספים שתהני מהם

- פרק ראשון -

שניים לחדווה | קיי. ג'יי. צ'רלס | מאנגלית: לי עברון

לוסיין, לורד קריין, ענב את מטפחת הצוואר שלו ובחן את דמותו שבמראה. חזית חולצתו הייתה מושלמת, תערובת המשי והכותנה הארוגה בקפידה הייתה אטומה לחלוטין ולבנה כשלג. חליפתו החדשה, שנתפרה עבורו בידי הוֹקְס וצ'יני במחיר מזעזע, התאימה בדיוק למידותיו והייתה יצירת מופת של חייטות עילית. קריין התלבט בדבר הבוהק הכסוף הקל של האריג האפור, ולפני שהשלים את ההזמנה הקדיש ללבטיו פרק זמן שלא היה רוצה להודות בו, אבל כעת היה עליו להודות שמר הוקס צדק לגמרי. הוא לא היה מרוצה לגמרי מסידור מטפחת הצוואר, ואין ספק ששנים רבות תחת השמש הקופחת שיוו לעורו גוון שזוף מכדי שייטמע בין קלסתרי הפנים האדומים או הלבנים האופייניים לאקלים האנגלי, אבל שערו הבלונדיני הבהיר היה חלק, גינוניו היו ללא דופי, ותווי פניו אריסטוקרטיים ושלווים. הוא נראה כמו התגלמות הג'נטלמן האנגלי המושלם.

"אלוהים, איזה גנדרן אתה," אמר הגבר העירום ששכב מאחוריו, שרוע בין המצעים הסתורים שקריין עצמו שכב ביניהם לפני שעה קלה.

קריין שלח אליו מבט נוזף מבעד למראה. "לא נכון. גנדרנים מתלבשים כדי שיבחינו בהם. אני מתלבש למען עצמי. הייתי מתלבש למענך," הוסיף, "אבל זה יהיה כמו לפזר פנינים לפני חזירים."

סטיבן נשא אליו מבט וחייך. "אז זאת החליפה שהדאיגה אותך ואת מריק? זאת שחשבת שאולי היא ראוותנית מדי?"

"זאת היא. מה דעתך? אין לי מושג למה אני טורח לשאול."

"היא אפורה," אמר סטיבן. "וזה לא מפתיע אותי, כי אני לא בטוח שראיתי אותך לובש אי־פעם צבע אחר, אבל לפי הדיבורים שלכם עליה ציפיתי לכחול־טווס או אולי לצהוב. היא יפה מאוד, כמובן, אבל בסופו של דבר היא אפורה. שקלת פעם – ואני יודע שזה יזעזע אותך – ללבוש בגדים בצבע אחר? שחור, או אולי חום?"

"אולי תחזור לישון?" הציע קריין.

"מאוחר מדי." סטיבן פיהק והתמתח, וקריין הביט בהערכה בהתפתלותו של הגוף הקטן והגמיש. גובהו של סטיבן היה רק מטר וחמישים ומבנהו תאם את קומתו, אבל גופו הרזה היה מתוח וגמיש, ואפשר היה להתעמר בו בקלות מסַפֶּקת. "אני ער עכשיו, ואני מניח שאני צריך לקום. להתכונן לכל האושר שהיום הזה ודאי מזמן לי. נקראתי לישיבת מועצה באחת־עשרה, שאלוהים יעזור לי."

"רק מתוך סקרנות, מה היה אתמול בלילה?"

סטיבן הופיע בסביבות חצות. שערו ובגדיו היו ספוגים בנוזל סמיך, גועלי ומסריח כלשהו, ואחרי שהתרחץ ביסודיות צלל למיטה להשיל מעליו את היום הבלתי נעים. בבוקר התקשחו הבגדים שזרק על רצפת חדר האמבטיה והתכסו בוהק צהוב צמיגי. קריין היה עד למאמצי המשרת שלו להפריד בין הבד הזול והזוועה המיובשת בעזרת כלי האח, והציע בתוקף שישרוף אותם.

סטיבן לא סיפק הסברים בבואו. קריין ידע שלא כדאי להציק לו בשאלות כשקמטי המתח הקטנים ניכרים בזוויות עיני הענבר שלו, וסילק את דאגותיו בדרך היחידה שהכיר. כך היה בליל אמש, והיום בבוקר היה אהובו מסופק ורפוי כמו חתול בשנתו.

"היה די נורא," אמר סטיבן ופיהק שוב. "היה איזה בחור, היו לו…" הוא הציג בפנטומימה בליטות בגודל כף יד על גבי גופו. "ואז הן…" הוא פרש את אצבעותיו החוצה כדי לסמן פיצוץ. "הוא מת, כמובן."

"בלתי נעים להחריד. וזה נבע מקסם… מפרקטיקה?"

"לצערי כן. אבל אין לי שום מושג איך זה נעשה. לא הצלחתי למצוא קצה חוט. אבל אני בטוח שנגלה." הוא התמתח וקימר את עמוד השדרה שלו. "טוב, אין לנו ברירה. הקורבן היה רב־פקד משטרתי בדימוס. המפקח ריקָבּי נסער מאוד."

קריין עיווה את פניו. "אני מתאר לעצמי. בהצלחה. מוכן לקפה?"

"מאוד. מה אתה עושה היום? לכבוד מה החליפה?"

קריין צלצל כדי להזמין קפה, ואחר כך סידר שוב את המטפחת סביב צווארו והקדיר את פניו למראה צורת נפילתו של הבד. "אני אוכל צהריים עם ליאונורה ובְּלֵיידוֹן. פוגש בני משפחה של בליידון לקראת החתונה."

"לא עשית את זה בשבוע שעבר?"

"כן," אמר קריין במורת רוח ניכרת. "וכנראה אעשה את זה גם בשבוע הבא. לבליידון יש משפחה גדולה להחריד, ולהערכתי מרביתה מורכבת מגברות צעירות רווקות שהוריהן מלאי תקווה. אני מרגיש כמו סוס הרבעה שמוצג לפני הזיווג."

"מסכן שלי," אמר סטיבן ולא טרח לשוות לקולו נימה כנה. "מסתופף בצמרת החברה האנגלית. זה בטח גיהינום."

קריין עשה תנועה מגונה מול המראה. כפי שידע סטיבן היטב, העניין שלו בחברה האנגלית הסתכם בנכונותו ללוות את ידידתו הוותיקה ליאונורה הארט במעבר הכנסייה כאשר תינשא לכוכב פוליטי עולה בעל ייחוס מצוין. אחר כך היה בכוונתו להיעלם מהנשפים ומהמסיבות שנאלץ לנכוח בהם, לפני שסירובו העיקש לשנות את עוּבדת רווקותו ייעשה בולט מדי.

קריין לא רצה למצוא שידוך הולם, ולא הייתה לו כל כוונה להניח לחוקים המגוחכים של אנגליה להשפיע על התנהגותו, אבל הוא היה עשיר, בעל תואר אצולה, יפה תואר ורווק, והחתונה הארורה הזאת משכה תשומת לב לכל המאפיינים הללו. תשומת לב רבה מאוד שהוא לא רצה למשוך אליו במדינה הזאת.

מלכתחילה לא רצה להישאר באנגליה. הכול היה בגלל סטיבן. קריין הבטיח שלא יעזוב את הארץ בלעדיו, והתכוון לכך, אבל אין ספק שכעת כבר לא חשב איך יישאר באנגליה אלא איך יגרום לסטיבן להפליג איתו אל מעבר לים.

"טוב, אני מקווה שזה לא יהיה משעמם כמו הסעודה האחרונה," סטיבן התכרבל שוב במיטה. "מסור דרישת שלום לגברת הארט."

"סביר יותר שאמסור לה סטירת לחי. עכשיו היא מנדנדת לי שאטה את משקלי הפוליטי לטובת בליידון."

"אין לך משקל פוליטי."

"יש לי מושב בבית הלורדים."

"כן, אבל ישבת בו אי־פעם?"

"לא," הודה קריין. "אבל מתברר שהסיעה של בליידון במפלגה הליברלית זקוקה לעוד קולות בבית הלורדים, אז…"

"אוי, באמת." סטיבן התיישב. טבעת הזהב הכבדה התלויה על שרשרת סביב צווארו קיפצה על חזהו. "אתה לא יכול להצביע סתם ככה בשביל דברים רק כי הארוס של גברת הארט רוצה שתעשה את זה!"

קריין משך בכתפיו. "בליידון אדם בעל שכל ישר ושיקול דעת."

סטיבן, שהיו לו נטיות רדיקליות והתנגדות עקרונית לבית הלורדים, הזעיף פנים, אבל לא הספיק להגיב כי מריק נקש נקישה סמלית על הדלת ונשא אל החדר מגש קפה. סטיבן בקושי הספיק לכסות את גופו בשמיכה, אך ממילא מריק לא היה מופתע לו ראה אותו עירום במיטה של אדונו.

"כבוד הלורד. בוקר טוב, מר דיי." הוא הושיט לסטיבן ספל. "לצערי החליפה הרוסה, אדוני. אני יכול לשרוף אותה?"

"אני צריך לרוקן קודם את הכיסים."

"היה שם שטר של עשר, אדוני? כי אם לא, אני פשוט אשרוף אותה וזהו. אתה חושב שיהיה עוד מהחומר הדביק הזה?"

"אולי. אבל בפעם הבאה אני אקפיד להתרחק ממנו יותר."

"זה יהיה הכי טוב, אדוני. כי קסם זה טוב ויפה, אבל להוציא טינופת מחליפה של הוקס וצ'יני זה כבר משהו אחר."

סטיבן צחק. "אל דאגה, מר מריק. ביום שאני אלבש את הבגדים הטובים שלי לעבודה –"

"זה היום שבו תהפוך את מריק לאויב," השלים קריין את דבריו.

"אני לא אעז," הסכים סטיבן. "אה, מר מריק, אם יש לך רגע…"

"אדוני?"

"לימדת את ג'ני סיינט שיטת לחימה סינית כלשהי?"

קריין ירק קפה על המראה. הוא קילל וחיפש ממחטה כדי למחות טיפות שאולי ניתזו על החליפה החדשה. מריק עטה הבעת פנים אטומה של משרת מושלם. "רק כמה טכניקות לחימה בסיסיות בסגנון נַאנְקְוַואן, אדוני. אני מקווה שזאת לא בעיה."

"אני לא יודע אם זאת בעיה או לא," אמר סטיבן. "אני רק יודע שעכשיו היא מסוגלת לעוף באוויר כמו דרוויש ולבעוט לבן אדם בפרצוף שלוש פעמים לפני שהיא נוחתת. אני לא משוכנע לגמרי שזה טוב."

"היא מסוגלת לנחות על אוויר ולזנק בחזרה, אדוני," העיר מריק בנימה עניינית. "חבל לא להשתמש בזה."

ג'ני סיינט הייתה אחת מסוכנות הצדק הזוטרות של סטיבן, נערת רחוב שהתאפיינה בגיחוך לעגני שלא מש מפניה, ובנטייתה להתעלם בחינניות מחוקי הכבידה. קריין ידע שהיא ומריק כרתו ביניהם מין ברית זדונית ששורשיה נעוצים בבקבוק ג'ין, אבל לזה הוא לא ציפה, והוא שם לב לעובדה שאיש מהשניים – מאהבו ומשרתו – לא העלה את העניין בפניו. הוא נשען על הקיר, ולא התערב.

"סיינט צריכה להקדיש את זמנה ללימודים. היא צריכה ללמוד פרקטיקה וגם קרוא וכתוב." סטיבן דיבר בנימה עניינית לא פחות ממריק. "אני לא יכול להסכים שדעתה תוסח מהנושאים האלה."

"ודעתה הוסחה, אדוני?" זאת לא הייתה בדיוק קריאת תיגר, אבל זאת בהחלט לא הייתה סתם שאלה תמימה.

"לא."

"אני סבור שהמצב הזה לא ישתנה."

"כך יהיה הכי טוב," הסכים סטיבן. "לא מפריע לי שסיינט תבעט בפרצופם של אנשים בזמנה החופשי, מר מריק, כל עוד היא ממלאת את חובותיה בזמן העבודה."

שני הגברים הביטו זה בזה עוד כמה רגעים, ומריק הרכין קלות את ראשו לאות שקיבל את דבריו. סטיבן הרכין אף הוא את ראשו כשווה אל שווה.

מריק נפנה אל קריין. "עוד משהו, כבוד הלורד?"

"רק החליפה. מחשבות?"

מריק בחן במבטו את אדונו העטוף בבגדים יקרים, ושאף אוויר מבין שיניו. "כבר אמרתי לך. ראוותני מדי."

מקומו בהיררכיה הובהר, והוא הלך לו.

"בן זונה," מלמל קריין. "אני לא מאמין שהוא מלמד את מיס סיינט אומנות לחימה. לא היה לי מושג."

"כל עוד הוא לא מלמד אותה דברים נוספים," אמר סטיבן בנימה ששמץ איום הסתנן לתוכה. "מחובתי לדאוג לסיינט, ואני לא מוכן שינצלו את תמימותה."

"מריק לא נוהג לנצל תמימוּת," הרגיע אותו קריין. הוא שמח שביכולתו לעשות זאת בלב שלם. הוא לא רצה לחשוב מה יעשה אם מריק וסטיבן ימצאו להם סיבה להתעמת. "הוא מתמחה באלמנות מכובדות, אף פעם לא הייתה לו נטייה לפרגיות, ובעיקר, הוא לא טיפש. הסיבה היחידה שיכולה לגרום לו להשתטות עם מיס סיינט היא שהוא שם הרבה כסף על השאלה מי יוציא לו את המעיים ראשון: אתה, אני או גברת גולד."

"'נטייה לפרגיות'?" חזר סטיבן. "אלוהים אדירים, לוסיין."

"נו, אתה יודע למה אני מתכוון."

"אני לא יודע כלום. אבל הייתי מוכרח לשאול. למען האמת, לא מפריע לי שהוא מעניק לסיינט תשומת לב, כל עוד לא מדובר בתשומת לב מהסוג הזה." קריין הרים גבה בתהייה. סטיבן נאנח. "קשה לה. אין לה משפחה, אין לה חברים מחוץ לסוכנות הצדק, ואנשים נוטים להתנשא עליה בגלל הייחוס שלה – כלומר, היעדר הייחוס שלה."

"נשמע די מוכר."

"לי הייתה משפחה," ציין סטיבן. "סיינט גדלה בבית לילדים עזובים, ולקחה או גנבה כל מה שיכלה כדי לשרוד. גייסנו אותה לפני כמה שנים, כשמישהו ראה אותה מדלגת בין שני גגות במרחק שישה מטרים זה מזה, אחרי שהיא שדדה דוכן פירות. כולם מכירים את הסיפור, ויש הרבה אנשים שסבורים שנערת ביבים כמוה לא צריכה להחזיק בעמדת סמכות, ומנצלים כל הזדמנות להזכיר לה את מקורותיה. אני מניח שהיא לא הייתה בוחרת להצטרף לסוכנות הצדק מרצונה החופשי, אבל אם אין לך כסף ומשפחה ואתה זקוק להכשרה…"

"אתה היית מצטרף לו הייתה לך ברירה?" שאל קריין. סטיבן היה בן שתים־עשרה כשלורד קריין הקודם התחיל לרדוף את הוריו עד פי הקבר. סטיבן חסר הכול נשאר לבדו והצטרף לסוכנות – לדעתו של קריין, כמעין עבד מתלמד – ובגיל עשרים ותשע עדיין עסק באותה עבודה, ועשה זאת בנחישות עיקשת שעוררה בקריין את החשש שלעולם לא יצליח לשכנע את אהובו לוותר עליה.

הדבר לא היה נורא כל כך אילו אהב סטיבן את עבודתו, אילו נהנה ממנה, ואפילו אילו ראה בה מטלה בלבד. אבל המחויבות שקשרה את סטיבן לאנגליה – ואת קריין איתו – הייתה כפוית טובה, מסוכנת ומכלה. למעשה, היא הייתה יריבה שקריין גמר אומר לסלקה מחיי אהובו.

סטיבן עיווה את פניו. "טוב… אני מניח שזה לטובה בסופו של דבר, האופן שבו זה מתנהל. לפחות ככה אנשים חסרי משפחה ורכוש יכולים לקבל הכשרה בלי לשקוע בחובות. ויכולות כמו של סיינט אסור לבזבז. הליכת־רוח היא דבר נדיר להפליא, וכישרון מרשים ביותר. רק אלוהים יודע לאן היא תגיע אם מר מריק ידריך אותה. זאת אומרת, תראה מה הוא עשה בשבילך…"

"הוא רק שימש מיילדת לגאונות הטבעית שלי. ובהחלט שמתי לב לעובדה שאפילו לא ניסית לענות על השאלה שלי, אבל אני כבר רגיל לזה." קריין עטה הבעה של קדוש מעונה וראה את חיוכו המבויש מעט של סטיבן. איזה ממזר קטן וחמקן. "תחזור מאוחר היום?"

"אני דווקא מקווה לחזור בשעה סבירה. אתה חושב שאולי תהיה פנוי?" סטיבן הרים את גבותיו כרומז דבר־מה.

"תלוי. יש כל מיני דברים שאני יכול לעשות הערב. יש לך הצעה כלשהי שתקדם אותך לראש הרשימה?"

סטיבן התמתח ופיתל את גופו הרזה ברוב כוונה. "בכלל לא. אולי אני פשוט אשכב כאן במיטה עד שתחזור ואנסה לחשוב על משהו מעניין יותר מסעודה עם משפחת בליידון או מאזן רווח והפסד. אם אתה עסוק, אל תדאג. אני בטוח שאוכל לטפל בעצמי." הוא הניע את ידו תחת הסדין לצורך המחשה.

"אני אדם עסוק מאוד," אמר קריין. "אבל אני מניח שאוכל לאלץ את עצמי לחזור לכאן וללקק את כולך עד שתתחנן לזין שלי, ואז לזיין אותך כל כך חזק עד שישמעו את הצעקות שלך ברחוב. אם אתה מתעקש."

"אני מצטער, אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך." סטיבן בעט מעליו את הסדין. "יש לך זמן להדגים לי?" בעודו מדבר הוא התגלגל אל צידו בהזמנה, ידו האחת ליטפה את גופו הסמוק והמופקר והנחשק עד כאב, וקריין חש שסטיבן פותח את כפתורי חולצתו בכוח המחשבה.

הוא שחרר את חפתיו. "אני מניח שאוכל להקדיש לך כמה רגעים."

"חביב מאוד מצידך. אם כי אולי חבל להפשיט אותך אחרי שלקח לך כל כך הרבה זמן להתלבש."

"לא נורא." קריין הדף את סטיבן בלי גינונים לשכיבה על הגב, וכרע בתנוחת רכיבה מעל גופו של הגבר הקטן. "ממילא לא הצלחתי עם המטפחת."

**

ההתעלסות נמשכה זמן רב במידה ניכרת מהרגעים שהובטחו, וכשהשעון הראה עשר והם עדיין שכבו במיטה, מריק רמז שמי שלא יבוא מייד לאכול ארוחת בוקר יצטרך להכין את ארוחתו בעצמו. אחרי שסעדו, התלבשו, והטמינו את טבעתו של סטיבן במגירת שולחן הכתיבה של קריין כדי שחברי המועצה לא יבחינו בה, הם יצאו מהדירה יחדיו מבעד לדלת הראשית.

קריין ידע שזה כנראה מעשה לא זהיר, אבל סירב להיות מודאג. בגלל לוח הזמנים התובעני מדי של סטיבן, זאת הייתה הפעם הראשונה זה שבועיים שהזדיינו בחדווה ושוחחו כמו שצריך, והוא לא התכוון לסיים את שעות ההנאה הגנובות האלה בכך שישלח את סטיבן לחמוק בחשאי דרך מדרגות המשרתים, כאילו הם מנהלים רומן זול. קריין העניק תשרים נדיבים מאוד לשוערי בית הדירות המפואר שהתגורר בו. לא השתלם להם לעורר בעיות בקשר לבואו ולצאתו. והוא לא יתחיל לפחד ממעצר רק משום שירד בגרם מדרגות עם מאהבו. במשך כל חייו הבוגרים התגורר בסין, שם איש לא התעניין בשאלה עם מי הוא שוכב, והוא לא אהב שחוקי אנגליה וציפיותיה מסתננים לתודעתו ומעוררים בו פחד מפני מה שהחשיב עד כה לנורמלי. ולכן כשפנה סטיבן לצאת מהדלת האחורית של הדירה דחף אותו קריין לעבר הדלת הקדמית, והם פסעו יחד אל הרחוב הצונן.

החורף היה קר, אבל השמש זרחה והשמיים היו כחולים, ואדי נשימתם הסתלסלו באוויר הקפוא כאשר צעדו בדרכם ללִינקוֹלנז אִין פִילדס, מקום מושבה של המועצה.

"אתה חושב שיֵרד שלג?" שאל קריין בעצלתיים.

"עדיין לא. כנראה. אם ירד שלג נוכל לנסוע לרוֹתְוֶול?"

"נכין אספקה. תשאיר את זה למריק." הם תכננו לנסוע לבקתת הציד של קריין, בית קטן ומבודד ליד הכפר רותוול בנורתהמפטונשר, ולבלות שם שבועיים בתקופה של חג המולד ותחילת השנה החדשה. קריין לא התכוון לצוד שם דבר מלבד שאמאן אחד נמוך.

"אני מרגיש קצת אשם לגבי מר מריק," העיר סטיבן. "לא משעמם לו שם נורא כשאתה… אה… עסוק?"

"אתה האיש היחיד בעולם שיוצא לחופשה רומנטית ודואג שמא המשרתים של מאהבו ישתעממו. אל תדאג למריק, הוא מספק בידור לעצמו."

"יש לו שם אלמנה?"

"אולי מוטב לא לחקור יותר מדי. אני אף פעם לא חוקר. מה המועצה רוצה ממך?"

"לא יודע." סטיבן תחב את ידיו לכיסי המעיל שקריין התעקש לקנות לו לקראת החורף הצונן. הוא היה יקר הרבה יותר מכפי שסטיבן, שקיבל מתנות בחוסר חן מחפיר, רצה; זול הרבה יותר מכפי שקריין היה מעדיף; ואיש מהם לא היה מרוצה ממנו. "אתמול בערב אסתר שלחה לי פתק וכתבה שאנחנו צריכים להתייצב שם הבוקר."

קריין קימט את מצחו. "זה קשור לכוח של לורד העקעק?"

"לא. אני בטוח שלא. אל תהיה דאגן."

"אני לא דאגן," אמר קריין בעלבון. "אתה דאגן."

"אתה מגיב כמו אימא דאגנית בכל פעם שאני מזכיר את המועצה."

"המועצה שלך מעוררת בי סלידה, אי־אמון ומורת רוח, כפי שהיא עשויה לעורר בכל אדם הגיוני. אם הזהירות ההגיונית שלי נתפסת בעיניך כדאגה, אין לי מה לעשות בנדון."

סטיבן נשא אליו מבט מלא חיבה. "זה בסדר, לוסיין. הייתי זהיר במידה מגוחכת. כל העסק יישכח עד האביב, אם אתה שואל אותי."

"אני שמח לשמוע," אמר קריין ביובש. סטיבן נשמע משכנע. אבל הוא היה שקרן מיומן ורהוט, ונשמע משכנע תמיד.

סטיבן הסתבך עם המועצה אך ורק בגלל קריין. הוא ידע זאת, שנא זאת, ולא היה ביכולתו לעשות דבר בנדון. קריין היה נצר לקוסם בעל עוצמה כבירה שנודע בשם לורד העקעק, ושושלת ווֹדרי המשיכה לשאת את העוצמה הזאת. לו עצמו לא היו כישורים של קוסם, אבל הקסם היה טבוע בדמו, בעצמותיו ובזרעו, וכשגופו התאחד עם גופו של סטיבן הוא הביא עימו את הקסם, בלי לזמן אותו ובלי יכולת לעצור אותו.

התופעה הזאת, לצד טבעת הזהב העתיקה שגם אותה ירש קריין מלורד העקעק, העניקה לסטיבן את הכוח שאִפשר לו להציל את חיי שניהם, אבל גם חשפה אותו לחשדות. פרקטיקנים רבים מוכנים להרוג תמורת עוצמה – עיקר תפקידו של סטיבן היה למנוע מהם לעשות זאת – וכל אדם שכישרונותיו התעצמו לפתע נעשה מושא לחשדות חמורים. אפילו אסתר גולד, השותפה של סטיבן, חששה שהוא הפך למכשף שמרוקן אנשים אחרים מכוחותיהם כדי להתחזק. כעת ידעה אסתר את האמת, אבל סטיבן לא היה מוכן להתוודות על מערכת היחסים הלא־חוקית שלו בפני שום אדם אחר, וודאי שלא בפני המועצה. והוא היה משוכנע שהעוצמה המפתה הזורמת בעורקיהם של בני שושלת ווֹדרי חייבת להישמר בסוד כדי להגן על קריין מאנשים שירצו נואשות להשתמש בה. קריין, שהיה נתון פעמיים בסכנת מוות – וגרוע מכך – מידי אנשים שרצו את כוחו, הסכים איתו בהחלט.

לא היה לו מושג אם סטיבן אמר את האמת ביחס להצלחתו להסיר מעליו את חשדה של המועצה, ובמובנים מסוימים לא היה לו אכפת. לא יהיה רע אם סטיבן ייאלץ להתפטר מעבודתו; מובן שסטיבן יושפל אם ייאלץ לעזוב אותה בבושת פנים, אבל לקריין לא היה חשוב איך יעזוב, ובלבד שיוכל לקחת את המנוול הקטן והעיקש מהארץ הארורה, הגשומה והשיפוטית הזאת אל חיים שכוללים הרבה יותר מותרות והרבה פחות אימה.

הוא נאנח, כי ידע שהדבר לא יקרה בקרוב. "אלא אם כן יגררו אותך ויכבלו אותך אל עמוד הקלון בגלל מעשיך הנפשעים."

"אני מאמין שלא," אמר סטיבן בהיסח הדעת. נראה שתשומת ליבו ממוקדת בעברו האחר של הרחוב. קריין עקב אחרי מבטו וראה שהוא מביט בבדרן רחוב. האיש הוציא ממגבעתו החבוטה זר חינניות קטן והציג אותו לראווה. מקהלת צחוק עלתה מקהל עוברי האורח, שהיה מורכב מאנשים שערכו קניות ומפקידים בטלנים. הקוסם עטה ארשת עלבון מופרזת, חיטט בכובע, והפעם הוציא ממנו זר עצום של פרחים טרופיים. הוא הציג את הפרחים בארשת מלאת תקווה כאילו ציפה לאישור הקהל, וזכה בגל של צחוק ומחיאות כפיים.

"בעיה?" שאל קריין והביט מטה.

"אני רק בודק." סטיבן חצה את הכביש באגביות וחמק מאחורי כרכרה. קריין הלך אחריו בצעדים זהירים יותר כדי שהבוץ והרפש של הרחוב לא יינתזו על מכנסיו.

הם צפו בקוסם כמה דקות. הוא היה מוכשר למדי ועשה כמה תכסיסים מצוינים של זריזות ידיים – אם אומנם היו אלה תכסיסים. כמה פרקטיקנים השתמשו בכישוריהם כדי לספק את שיגעונו של ההמון לקסמי במה. המועצה התנגדה לכך, ועינם של סוכני הצדק הייתה פקוחה. כמה חודשים לפני כן הייתה פרשה מצערת מאוד; בדרן שמופעי הסכינים המרהיבים שלו משכו תשומת לב רבה איבד ריכוז ברגע מכריע. לכן הִרבה סטיבן לצפות בבדרנים־קוסמים, וקריין ניסה לשווא להסתיר את השעשוע שחש לנוכח החיבה שפיתח מר דיי לאומנות הזאת. הם ראו את כל המופעים הראויים לציון שהועלו באולם המצרי בפיקדילי, ואף שקריין התקשה להתרגש מאשליות כשהיה לו במיטתו פרקטיקן אמיתי בשר ודם, הוא נהנה עד אין קץ מהקסם שהילכו התכסיסים על סטיבן.

מתנוחת גופו הרגועה של סטיבן הסיק שהבדרן מציג מיומנות טכנית ולא כוחות על־טבעיים, ולכן הציץ בשעון הכיס שלו כדי לוודא שאומנם יגיעו ללינקולנז אין פילדס בזמן לפגישתו של סטיבן, ולאחר מכן התמסר לצפייה בהסתייגות קלה בלבד, וחילק את תשומת ליבו בין הבדרן לבין אהובו.

הקוסם הציג כדורי ביליארד והכפיל את מספרם, נופף בממחטת משי מעל אצבעותיו וסביבן, והכדורים המבריקים העגולים הופיעו ונעלמו. תוך כדי צפייתו במופע חש קריין שמישהו מתבונן בו. הוא הפנה את מבטו וראה אדם פרוע שיער בצעיף מצייר במהירות בפנקס.

האומן הרים את מבטו וראה שקריין מתבונן בו. לרגע נפערו עיניו והוא סובב את הפנקס וחשף התחלה של רישום בעיפרון, כמה קווים מהירים שלכדו את גבותיו המעוצבות של קריין ואת עצמות לחייו הגבוהות.

"דיוקן, אדוני?" שאל במבטא המחוספס של מערב אנגליה. "שני שילינגים ושישה פני."

קריין היה מוכן לזרוק לו שילינג, אבל הסכום שדרש הצייר היה מופרך. הוא צחק. האומן צפה ככל הנראה את סירובו וכבר הפך דף בפנקסו וטרח על ציור חדש.

המופע הקטן של קוסם הרחוב הסתיים בקידה. סטיבן עבר אל צייר המדרכות ונעצר רגע להציץ מעבר לכתפו בעודו עובד על הרישום.

"הוא היה טוב מאוד," העיר כשהמשיכו לטייל. "ציירו פעם את הדיוקן שלך?"

"לא. אני מניח שאני צריך להזמין דיוקן, אבל 'צריך' זאת סיבה משעממת כל כך לעשות משהו."

"חשבתי שבמעמדך זאת חובה." סטיבן נעצר והוסיף בביישנות, "אני אשמח אם תזמין דיוקן."

"אם כך אזמין. למה?"

"אני לא יודע… אני אוהב להסתכל עליך."

"אני מעדיף להיות כאן כדי שתוכל להסתכל עליי באופן אישי –" וגם סטיבן, שנתקל במוות מדי יום ביומו והיה מורגל מדי באובדן, ודאי מעדיף זאת. קריין חלק לעצמו בעיטה דמיונית והוסיף בנימה קלילה, "אבל אתה צודק בהחלט. יש לי חובה כלפי הדורות הבאים להנציח את יופיי."

"את זה לא אמרתי."

"אבדוק את העניין. אם גם אתה תדגמן לדיוקן, כמובן."

"אה. אה…"

"זה התנאי, מתוק שלי. גם אני אוהב להסתכל עליך. אמצא את האומן המתאים שיעשה איתך צדק."

סטיבן צמצם את עיניו. "אם אתה מתכוון לספר בדיחה על ציירי מיניאטורות…"

קריין פרץ בצחוק וצמד עקעקים המריא מהמדרכה. הם הוסיפו לפסוע יחד לעבר המועצה.

דילוג לתוכן