אכסניה בלב היקום | רשומות האכסנאית 1 | אילונה אנדרוז

1

 

 

 

ברוטוס מת. הגופה שלו היתה מונחת מתחת לעץ אלון על המדשאה של משפחת הנדרסון. כמה שכנים התאספו מסביב לגווייה בפנים הלומות צער.

הבוקר דווקא התחיל יפה כל כך. הקיץ הטקסני הואיל סוף־סוף להתקרר קצת והניח לבריזה קלה ועליזה לחדור לאזור. אף ענן לא הכתים את השמיים הכחולים, וההליכה אל חנות הנוחות בתחנת הדלק היתה נעימה למדי. בדרך כלל אני לא עורכת קניות בתחנת הדלק ביום שישי בשבע וחצי בבוקר, אבל כשמנהלים אכסניה, המדיניות המומלצת היא להיענות לבקשות של האורחים, במיוחד אם הם שילמו תמורת שהות לכל החיים. לכן אספתי את שערי הבלונדיני לקוקו, לבשתי את החצאית הפרחונית, נעלתי זוג סנדלים, וגמאתי את שמונה מאות המטרים שהפרידו בין האכסניה לחנות.

בדרכי חזרה עם הקניות, ראיתי את השכנים שלי נאספים מתחת לעץ. וכך, ברגע אחד, היום השמח שלי נקטע.

“היי, דינה,” אמרה מרגרט פינדה.

“שלום.” מבט קצרצר לעבר הגופה גילה לי את כל מה שהייתי צריכה לדעת. בדיוק כמו בפעמיים הקודמות.

ברוטוס לא היה בדיוק כלב טוב. הוא היה צ’או־צ’או שחור ומגודל, בעל מזג רע וחשדני כלפי כולם, שבדרך כלל עשה הרבה יותר מדי רעש. פעילות הפנאי העיקרית שלו, כאשר הצליח לברוח מהחצר של מר ביירן, היתה להסתתר מאחורי פחי האשפה ולפרוץ בנביחות רועמות על מי שהעז לעבור בסביבה. הוא באמת היה מעצבן מאוד, אבל לא הגיע לו  למות.

לאף כלב לא מגיע למות בצורה כזאת.

“אני לא אתפלא אם זאת היתה פומה,” אמרה מרגרט. היא היתה בת ארבעים ומשהו, שזופה ודקיקה, וענן תפוח של תלתלים כהים מִסגר את פניה. היא הביטה שוב בגופה ואז הפנתה אליה את הגב והניחה יד על הפה. “זה פשוט נורא.”

“כאילו, פומה אמיתית?” קיילי הנדרסון הרימה את הראש מהטלפון. כמו כל בת שבע־עשרה טיפוסית, קיילי חיה בשביל דרמה.

דייוויד הנדרסון משך בכתפיו. הוא היה איש חסון, לא שמן אבל עבה באזור המותניים. לו ולאשתו היתה חנות לאביזרי בריכה בעיר והם עשו כמיטב יכולתם לגדל את קיילי כראוי, גם אם בהצלחה חלקית בלבד.

“כאן? במתחם?” דייוויד הניד את ראשו לשלילה.

“למה לא?” מרגרט שילבה את זרועותיה. “יש פה  ינשופים.”

“ינשופים עפים,” ציין דייוויד.

“טוב, ברור שהם עפים. הם ציפורים.”

זו לא היתה פומה. פומה היתה תופסת את הכלב בעורף, ואז גוררת אותו מכאן או לפחות אוכלת את הבטן ואת האיברים הפנימיים. היצור שהרג את ברוטוס ריסק לו את הגולגולת במכה קטלנית ואז חרץ את צדדיו ושפך לו את הקרביים, אבל לא טרח לנגוס בו. זה היה הרג שנועד להפגין שליטה בשטח, והמסר  היה — תראו כמה נורא ופיקח אני.

“זה הכלב השלישי תוך שבועיים,” אמרה מרגרט. “ברור שזאת פומה.”

הקורבן הראשון היה בוקסרית חביבה, אבל טיפשה וחמקנית, שהתגוררה ברחוב הסמוך. מצאו אותה בדיוק כך, שפוכת קרביים, מאחורי הגדר החיה ליד תיבות הדואר. השני היה ביגל בשם תומפסון, פרחח מדשאות ידוע לשמצה, שמשימת חייו היתה להשאיר מזכרת על כל פיסת דשא מכוסח. גופתו הושארה בצל שיח. ועכשיו ברוטוס.

לברוטוס היתה פרווה עבה וצפופה. ליצור שריטש את צידי בטנו היו טפרים ארוכים. טפרים ארוכים וחדים כתער שצמחו מאצבעות מיומנות.

“מה דעתך, דינה?” מרגרט שאלה.

“כן, זו פומה,” אמרתי. “בוודאות.”

_______________________________________

דייוויד נשף. “אני זז. אני צריך לקחת את קיילי לבית הספר ולפתוח את החנות בעוד רבע שעה. מישהו הודיע לביירן?”

ברוטוס היה משוש נפשו של ביירן. הוא טייל איתו בשכונה כל יום אחרי הצהריים, וקרן מאושר כשמישהו חלק לברוטוס מחמאות.

“התקשרתי אליו,” מרגרט אמרה. “הוא בטח יצא להסיע את הנכדים שלו לבית הספר. השארתי הודעה.”

היי, אני מצטערת לספר לך שהכלב שלך מת בדרך מזעזעת… חייבים לעצור את זה. עכשיו. 

גבר צעד לאורך הרחוב. צעדיו הקלים והקפיציים העידו שהוא מסוגל לרוץ, ומהר. שון אוונס. תזמון לא רע.

שון אוונס היה תוספת חדשה לשכונת אבלון. על פי השמועות הוא איש צבא לשעבר. השמועות היו נכונות כנראה. הניסיון לימד אותי שאנשי צבא לשעבר נחלקים לשני סוגים. הסוג האחד גידל שיער ארוך, הצמיח זקן, ועשה את כל מה שלא היה יכול לעשות בזמן השירות. הסוג האחר עשה כמיטב יכולתו להעמיד פנים שמעולם לא השתחרר מהצבא.

שון אוונס השתייך לקבוצה השנייה. השיער שלו, בצבע חום־חלודה, היה מסופר קצר. לסתו הרבועה היתה מגולחת למשעי. הוא היה גבוה ורחב כתפיים, וגופו החזק והשרירי היה מעוצב לתלפיות בזכות אימוני כושר תכופים. נראה שאין לו בעיה להרים תרמיל במשקל עשרים קילו, להתרוצץ איתו בכל רחבי העיר, ואז לכתוש במו ידיו מספר לא סביר של אויבים לכדי עיסה מדממת, על רקע פיצוצים אדירים. הוא יצר רושם מנומס, אבל משהו במבט שלו שידר מסר ברור. אל תתעסקו איתי.

“שון!” מרגרט נופפה. “יש לנו עוד כלב מת!”

שון שינה קלות את מסלול ההליכה שלו, והתקדם ישירות אלינו.

“הוא שווה שאפשר למות,” ציינה קיילי.

הפנים של דייוויד הסגילו. “האיש בן עשרים ושבע. הוא לא בשבילך.”

“לא אמרתי שאני רוצה לצאת איתו, אבא. אלוהים.”

מבחינתי ההגדרה של “שווה” היתה מורכבת יותר, וכללה בהכרח גם שכל, חוש הומור ועוד כמה תכונות. אבל אם נתעלם לרגע מכל הדרישות האלה, שון אוונס בהחלט היה מראה מלבב. לרוע המזל, לאור מה שהתרחש שלשום בלילה הוא גם היה החשוד המרכזי שלי בהרג הכלבים.

שון עצר והסתכל על ברוטוס. כשהרים ראש בדקתי את עיניו. הן היו בצבע ענבר, מין גוון מיוחד של חום עם נגיעה מוזהבת, כמעט כתומות באור השמש, והיה בהן מבט מופתע. הוא לא הרג את ברוטוס. שחררתי נשיפה חרישית.

מעבר לעיקול הופיע הג’יפ השחור של מר ביירן. אוי, לא.

ההנדרסונים ביצעו נסיגה מחושבת ומרגרט נופפה לעבר הג’יפ. שון התבונן בכלב עוד זמן־מה, נד בראשו והתרחק מהגופה. הוא התכוון ללכת. זה רעיון גרוע לעצור אותו ולמשוך את תשומת ליבו. וזה רעיון גרוע אפילו יותר להיות מעורבת בפרשת הכלבים המתים. אבל החלופה היא לא לעשות דבר. בפעמיים הראשונות לא עשיתי כלום, ורוצח הכלבים הסדרתי לא הראה שום סימן שהוא מתכוון להפסיק.

“מר אוונס?” קראתי. “אפשר לדבר איתך רגע?”

הוא הסתכל עליי כאילו לא ראה אותי מעולם. “אנחנו מכירים?”

“קוראים לי דינה. אני הבעלים של האכסניה.”

הוא הביט מעבר לכתפי לעבר הבית הישן שנח בפתח השכונה. “הזוועה הזאת?”

כמה שאתה חמוד. “כן.”

“איך אני יכול לעזור?”

____________________________________

הג’יפ נעצר בחריקת בלמים. מר ביירן יצא ממנו. נדמה כי הגבר המבוגר והנמוך התכווץ עוד יותר ככל שהתקרב לגופה של כלבו. פניו היו לבנות כסיד. שון ואני העפנו בו מבט.

“כמה זמן אתה מתכוון לתת לזה להימשך?” שאלתי בשקט.

שון קימט את מצחו. “לא הבנתי.”

“ברור שמישהו הורג כלבים בשטח שלך. די מתבקש שתרצה לטפל בזה.”

שון הסתכל עליי במבט אטום. “גברתי, אני לא יודע על מה לעזאזל את מדברת.”

גברתי? גברתי? אני צעירה ממנו בארבע שנים לפחות.

מר ביירן כרע על הדשא ליד הגופה של ברוטוס. פניו נפלו.

“את שני הכלבים הראשונים הסתירו, אבל הפעם השאירו את הגופה בשטח פתוח. מי שהרג אותם מעלה הילוך. הוא מתגרה בך. הוא לא טרח להחביא אותו.”

הבעת פניו אמרה שאין לו כוח לשטויות. “אני מתחיל לחשוב שאת משוגעת.”

מר ביירן נראה כאילו עוד רגע יתמוטט.

“תסלח לי.” הנחתי על הדשא את השקית עם הקניות, עקפתי את שון, וכרעתי ליד הגבר המבוגר. הוא כיסה את פניו  בידיו.

“אני כל כך מצטערת.”

“אני לא מבין,” מר ביירן אמר בקול חלול. “הוא היה בסדר גמור כשהוצאתי אותו בבוקר לחצר. אני לא מבין… איך הוא יצא משם בכלל?”

מרגרט החליטה שזה רגע טוב להימלט ונסוגה משם.

“אולי כדאי שתחזור הביתה,” אמרתי. “אני אביא אליך את ברוטוס במכונית שלי.”

היד שלו רעדה. “לא, הוא הכלב שלי. אני חייב לקחת אותו לווטרינר…”

“אני אעזור לך,” הבטחתי.

“אביא משהו כדי לרפד את תא המטען,” שון אמר. “תנו לי דקה.”

“אני לא יכול…” פניו של מר ביירן התקשו.

“אני אטפל בזה,” שון אמר. “משתתף בצערך.”

שון חזר עם כמה יריעות ניילון. עטפנו את גופתו של ברוטוס, וכעבור חמש דקות נשא שון את החבילה אל הג’יפ. מר ביירן נכנס לרכב ושון ואני צפינו בו נוסע לדרכו.

“אני רק רוצה למנוע אי־הבנות,” אמרתי. “מכיוון שאתה מסרב להגן על השטח שלך, אני אצטרך לטפל בזה.”

הוא רכן לעברי. “גברת, אני חושב שכבר אמרתי לך — אני לא יודע על מה את מדברת. תחזרי הביתה לטאטא את המרפסת או משהו.”

הוא רוצה להעמיד פנים שהוא סתום. לא היה לי הרבה מה לעשות בעניין. אולי הוא פחדן, אם כי הוא לא עשה רושם כזה. אולי פשוט לא אכפת לו. ובכן, לי אכפת. וזה מספיק.

“בסדר גמור. כל עוד לא תפריע לי, לא תהיה לנו בעיה. היה נעים להכיר, מר אוונס.”

התחלתי ללכת הביתה.

“גברת, את משוגעת,” הוא קרא אחריי.

אולי אני משוגעת, אבל אני טועה רק לעיתים נדירות, והיתה לי תחושה חזקה שהחיים בפרוורי העיירה רד־דיר בטקסס עומדים להסתבך, ובגדול.

 

²²²

 

אכסניית גרטרוד האנט ניצבה בכניסה לשכונת המגורים אבלון. שטחה היה כשנים־עשר דונם, ואת רובו מילאו המטע והגן. כמה עצי אלון בוגרים הטילו צל על הבית, וגדר חיה בגובה מטר ועשרים תחמה את הדשא לאורך החזית הפונה אל הרחוב. חיפוי העץ בדוגמת אדרת דגים שכיסה פעם את המבנה נרקב מזמן והוחלף בגרסה מודרנית ומעשית יותר בצבע ירוק־יער עמוק. הבניין בן שלוש הקומות נבנה בסוף שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ונשא את כל המאפיינים הטרחניים של סגנון המלכה אן: מרפסת היקפית עמוקה, עמודים קורינתיים קצרים שחלשו על הכניסה, שלוש מרפסות קטנות בקומה השנייה, גג ששוליו חרגו החוצה וחלונות מפרץ בולטים שהשתרבבו ממנו במקומות אקראיים. האכסניה, כמו רבים מהבתים הוויקטוריאניים הישנים, היתה א־סימטרית, ומי שהשקיף על צידה הצפוני ואחר כך על צידה הדרומי, היה עשוי לחשוב שבכלל לא מדובר באותו בית. מהקיר המזרחי התבלט מגדל קטן, מהצד המערבי בצבץ חדר שמש עגול. קצת כאילו שטירה ימי־ביניימית ואחוזה דרומית מהעידן שקדם למלחמת האזרחים הביאו אל העולם צאצאית, והמיילדת היתה מעצבת עוגות חתונה  גותית.

האכסניה היתה גדושה בפיתוחים, חסרת היגיון ועמוסה בפרטים, אבל היא לא היתה מזוויעה.

עליתי במדרגות המרפסת וליטפתי את העמוד הבהיר. “הוא אידיוט גס רוח. אל תשימי לב אליו. אני חושבת שאת מקסימה.”

האכסניה לא ענתה.

פסעתי פנימה, והלב שלי ניתר בשקט כשנדתי בראשי לשלום אל התמונה של הוריי התלויה על הקיר במבואת הכניסה. בכל פעם שיצאתי מהאכסניה היתה בי תקווה זעירה שכאשר אחזור הם יעמדו ויחכו לי באמצע המסדרון.

בלעתי רוק, פניתי שמאלה, עליתי במדרגות הרחבות שמובילות אל הקומה השנייה, ויצאתי אל המרפסת הצפונית, שם הוד מעלתה קלְדניה קא־רט מגרן לגמה תה. היא נראתה באמצע שנות השישים לחייה, אך היה ברור שמדובר בשישים שנה שעברו בחיק מותרות. שערה הכסוף היה אסוף על עורפה בפקעת מהודקת. היה לה פרופיל מסותת, אף יווני קלאסי, עצמות לחיים מודגשות, ועיניים כחולות שהביטו על העולם במבט נוגה, אלא אם כן משהו הצחיק אותה. היא החזיקה את כוס התה שלה בעידון רב, והשקיפה על הרחוב שמתחתיה בארשת עגומה ומעט לעגנית.

הסתרתי חיוך. קלדניה החכמה, אשת העולם הגדול, הקרינה עייפות אופנתית מהחיים. למרות האדישות שהפגינה לא היתה לה שום כוונה ללכת בלאט אל תוך הלילה, והיא השקיעה מאמצים של ממש כדי להבטיח שלא תעזוב את העולם בזמן הקרוב.

פתחתי את שקית הקניות והוצאתי מתוכה אריזה צהובה ופחית צהובה. “חטיף הפניונס ומשקה המלו־ילו שלך, הוד מעלתך.”

“אה!” קלדניה התעוררה לחיים. “תודה לך.”

היא פתחה את האריזה בתנועה קלה ושפכה אל הצלחת כמה טבעות בטעם בצל, הרימה בעדינות טבעת אחת, נגסה בה ולעסה בעונג גלוי.

“איך הלך לך עם איש הזאב?” היא שאלה.

התיישבתי לידה. “הוא מעמיד פנים שאני לא שפויה ושהוא לא יודע על מה אני מדברת.”

“אולי הוא בהדחקה.”

הרמתי גבות.

קלדניה לעסה בנחת טבעת בצל נוספת. “חלק מהם מסרסים את עצמם נפשית, יקירתי. אם שתלטנית ואדוקה, אב חלש וכנוע — את יודעת איך זה. לזיכרון התורשתי יש מגבלות. אני באופן אישי אף פעם לא עודדתי הדחקת דחפים.”

כן, וכמה מיליוני אנשים שילמו על כך בחייהם.

קלדניה הצמידה את ציפורן האגודל שלה לשפתה של פחית המשקה וסובבה אותה. המתכת חרקה. היא הרימה את הלשונית והסירה את כל החלק העליון של גליל האלומיניום. שולי העיגול המושלם היו חדים כתער. היא מזגה את תוכן הפחית לתוך ספל התה שלה ושתתה בחיוך.

“הוא לא בהדחקה,” אמרתי. “כבר חודשיים שהוא מסמן כל סנטימטר מהשטח שלו.”

קלדניה הרימה גבות. “ראית אותו עושה את זה?”

הנהנתי. שון אוונס לא דמה לאף אחד אחר, אפילו בחושך. היה לו סגנון תנועה ייחודי — כמו של חיה גמישה, רבת־עוצמה, משחרת לטרף.

“הצלחת להציץ בכלי שלו?”

“נו, באמת…”

קלדניה משכה בכתפיה. “רק רציתי לדעת אם הוא מאובזר היטב. זו סקרנות טבעית.”

סקרנות. בטח. “אין לי מושג. הוא לא היה חושפני במיוחד ולא נשארתי יותר מדי.”

“טעות,” קלדניה לגמה מהכוס שלה. “Carpe diem quam minimum credula postero, יקירתי.”

“אני לא מעוניינת לנצל שום הזדמנות עם שון אוונס. אני רק רוצה להפסיק את רצח הכלבים.”

“את יודעת שזו לא הבעיה שלך, יקירתי. זה לא מאיים על האכסניה.”

“האנשים האלה הם השכנים שלי.” וגם שלך. “אין להם מושג עם מה יש להם עסק. הרוצח נעשה יותר ויותר נועז. מה יהיה אם הקורבן הבא שלו יהיה ילד?”

קלדניה גלגלה עיניים. “במקרה כזה, מי שנחשבים לרשויות החוק בפינה הזו של היקום יתמודדו עם זה. הם ככל הנראה ייכשלו באופן מרשים, ואז או שהפושע יפסיק כדי לא למשוך תשומת לב נוספת או שהסנאט ישלח מישהו לטפל בזה. בכל מקרה, יקירתי, זו לא הבעיה שלך.”

הסתכלתי למטה אל הרחוב. המרפסת אפשרה תצפית נוחה למרחק של כמעט שלוש מאות מטר, עד לפנייה הראשונה של הכביש בעל השם המגוחך דרך קמלוט, לפני שהוא התחיל להתפתל בתוך השכונה. אנשים מיהרו לעבודה. מימין ראיתי צמד זאטוטים על תלת אופן שרכבו הלוך ושוב לאורך שביל הגישה של הבית שלהם. משמאל מילאה מרגרט את הכלים שלה להאכלת הציפורים, וכדור פרווה אדמדם וזעיר שהתיימר להיות כלבת פומרניאן קיפץ מעלה ומטה ליד רגליה.

אלה השכנים שלי. החיים שלהם רגילים והבעיות שלהם רגילות. הם מתגוררים בפרוורים, מתמודדים עם חובות ומיתון ומנסים לחסוך כדי לשלוח את הילדים לקולג’. רובם לא מצוידים באמצעים הדרושים להתמודדות עם יצורים בעלי שיניים חדות ותבונה של טורף שאורבים להם בלילה. רובם אפילו לא יודעים שיצורים כאלה קיימים.

בדמיוני ראיתי משהו בעל טפרים ארוכים מתפרץ מתחת לשיחים וחוטף ילד קטן. הכללים והחוקים שעל פיהם חייתי קבעו שאסור לי להתערב. הייתי ניטרלית בהגדרה, מה שהעניק לי הגנות מסוימות. אם אנקוט עמדה, אהפוך למטרה מוצדקת לבעל אותם טפרים.

“מישה!” מרגרט קראה.

הכלבה חגה סביבה במהירות וכמעט ריחפה מעל הדשא הירוק.

“מישה! בואי הנה, פרחחית קטנה!”

מישה דהרה בכיוון ההפוך וניכר שנהנתה עד מאוד מהמשחק. בעוד רגע מרגרט תאבד את הסבלנות ותרדוף אחריה.

רק נחש חסר לב יניח להם להתמודד בעצמם עם המפלצת. קלדניה, למרות זוג הלבבות שפעמו בחזה שלה, היתה חסרת לב, אבל אני לא חייבת להיות כזו.

קלדניה גרסה עוד טבעת בצל.

חייכתי.

“עוד מלו־ילו, הוד מעלתך?”

“כן, תודה.”

שליתי פחית נוספת מתוך השקית. ככל שזה תלוי בי, שום כלב נוסף לא ימות פה.

 

²²²

 

פקחתי עיניים. אור הירח צייר פסי כסף ארוכים על רצפת העץ הישנה בחדר השינה אפוף החשיכה. בראשי פעם הקסם. מישהו חצה את גבולות שטח האכסניה. או שיש לו קסם פעיל או שהוא שוקל יותר מעשרים ושניים קילו. האכסניה יודעת להבחין בין איום אפשרי ובין חיה אקראית שנקלעה לתוך השטח  שלה.

התיישבתי. ביסט הרימה את ראשה הזעיר ממיטת הכלבים הסמוכה למיטתי.

הקשבתי. צרצרים צרצרו. רוח קרירה נשבה דרך החלון הפתוח והרעידה את הווילונות הבהירים. רצפת העץ קיררה את כפות רגליי היחפות. אני באמת צריכה שטיח.

עוד פעימה עדינה. הרגשתי כאילו מישהו השליך אבן לתוך מים שקטים והאדוות מתנגשות בעורי. פולש, בלי ספק.

קמתי. ביסט הסתערה לכיווני וליקקה לי את הקרסול. לקחתי את המטאטא שנשען על הקיר ויצאתי מחדר השינה. המסדרון הארוך נמתח לפניי, מנוקד בחשיכה קרירה ובאור הירח שחדר דרך חלון המפרץ הגדול. הלכתי במסדרון והתמקדתי בהפרעה. כלבת השי־טסו השחורה־לבנה הידסה לצידי כמו סחבה ערנית מדובללת במשקל שלושה קילו.

הקשר ההדוק כל כך ביני ובין האכסניה הפך אותה כמעט להמשך של הגוף שלי. יכולתי לאתר בדיוק מרבי כל הפרעה. הפורץ המסוים הזה לא הסתובב בשטח. הוא השתהה בנקודה אחת.

הבית סביבי היה חשוך ושקט. חציתי את המסדרון, פניתי ונעצרתי מול הדלת של המרפסת המערבית. משהו זז למטה, במטע. הגיע הזמן לראות מה הביא איתו הלילה. הדלת נפתחה בדממה, ויצאתי אל המרפסת.

במרחק כעשרים מטר מהבית עמד שון אוונס במטע והשתין על עץ התפוחים שלי.

אתה לא רציני.

“תפסיק את זה,” סיננתי בלחישה רועמת.

שון התעלם ממני. הוא עמד בגבו אליי והיה לבוש באותם מכנסיים וחולצת הטריקו האפורה שלבש כשראיתי אותו בבוקר.

“שון אוונס! אני רואה אותך. תפסיק לסמן את עץ התפוחים שלי.”

“אל תדאגי,” הוא אמר בלי להסתובב. “זה לא יזיק לתפוחים שלך.”

איזו חוצפה. “איך אתה יודע? לא נראה לי שגידלת מתישהו עץ תפוחים.”

“רצית שאני אטפל בזה,” הוא אמר. “אז אני מטפל בזה.”

כן, בטח. הוא מטפל בזה. “ולמה אתה חושב שהסימון ישפיע? הרוצח כבר התעלם מהסימונים שלך.”

“ככה עושים את זה,” הוא אמר. “בדברים האלה יש כללי התנהגות מסוימים. הוא התגרה בי, ועכשיו אני מתגרה בו בחזרה.”

“בשום פנים ואופן לא. לא במטע שלי. לך מפה.”

ביסט נבחה נביחת תמיכה אחת.

“מה זה הדבר הזה?” הוא שאל.

“זו כלבה.”

שון סגר את הרוכסן, הסתובב, ופרץ בריצה מהירה אל אחד מעצי האלון. זה היה מחזה בלתי נתפס: כשהוא הגיע למרחק של שני מטרים מהאלון, הוא זינק למעלה וקדימה, ניתר מהגזע אל הנקודה שבה התפצלו ממנו שני ענפים גדולים, דילג מעליהם כאילו היה חסר משקל, נחת על ענף שנמתח לכיוון המרפסת, רץ לאורכו עד שנעשה דק מדי, והשתופף. כל העניין לקח פחות משתי שניות.

העיניים שלו זרחו באור זהוב ענברי. הפנים שלו לבשו חדות מסוכנת של טורף פראי למדי. צמרמורת עברה לאורך עמוד השדרה שלי. לא, לא מודחק. אפילו לא טיפה.

איש זאב פירושו צרות. תמיד. אילו פגשתי אותו ככה ברחוב, הייתי משמיעה קולות מרגיעים וחושבת על דרכי מילוט. אבל היינו בשטח שלי.

“זו לא כלבה,” שון אמר.

ביסט הביעה את עלבונה בנהמת תדהמה קלה.

“כמה היא שוקלת, שניים וחצי קילו, שלושה? אני מוכן לקבל את זה שמתישהו, בעבר הרחוק, אחד מהאבות הקדמונים שלה היה כלב. אבל עכשיו היא צ’ינצ’ילה מגודלת.”

“קודם העלבת את הבית שלי, ועכשיו אתה מעליב את הכלבה שלי.” נשענתי על המטאטא.

“יש לה קוקיות קטנות,” שון סימן בראשו לכיוון שתי הקוקיות הזעירות שהזדקרו מעל עיניה של השי־טסו.

“הפרווה נכנסת לה לעיניים. היא צריכה תספורת.”

“אה,” שון הטה את ראשו הצידה. הוא נראה לגמרי פראי עכשיו. “את מבקשת ממני להתייחס ברצינות לכלבה עם קוקיות.”

“אני לא מבקשת ממך לעשות שום דבר. אני אומרת לך: תסתלק מהשטח שלי.”

הוא חשף את שיניו לעברי בחיוך קצת מטורלל. הוא נראה רעב. “למה, מה תעשי לי? תרביצי לי עם המטאטא שלך?”

משהו כזה. “כן.”

“אני רועד מפחד.”

הוא נמצא בתוך גבולות האכסניה. ואם לא היה ברור שאני אכסנאית, המטאטא לא השאיר שום ספק. ובכל זאת הוא לא הפגין שום כבוד. כבר יצא לי לפגוש אנשי זאב יהירים — מכונות הרג יעילות נוטות לחשוב שהעולם שייך להן — אבל זה כבר היה מוגזם. “לך מפה, סירי.” זה כבר ינער אותו.

“קוראים לי שון,” הוא הטה שוב את ראשו.

אפס תגובה לעלבון. או שיש לו אגו חסין להפליא או שאין לו מושג שכרגע קראתי לו פחדן מיילל בשפתו.

שון הביט בי בסקרנות. “איך ילדה כמוך יודעת על אנשי זאב?”

“ילדה כמוני?”

“בת כמה את?”

“עשרים וארבע.”

“רוב בנות העשרים וארבע שאני מכיר ישנות בבגדים חושפניים יותר. משהו בוגר יותר.”

הרמתי גבות. “מה הבעיה עם חולצת ה’הלו קיטי’ שלי? היא מושלמת.” היא היתה דקיקה ונוחה, והגיעה עד אמצע הירכיים שלי כדי שאם איאלץ לקום באמצע הלילה כדי לסלק פורצים, אשמור על חזות סבירה וישבן מכוסה.

שון קימט את מצחו. “ברור, אם את בת חמש. מה הבעיה? יש לך פיגור התפתחותי?”

ברצינות? “מה שיש לי הוא לא עניינך.”

“היא מתאימה,” הוא אמר.

“מה?”

“החולצה הזו. היא מתאימה לכל סגנון החיים שלך. אני בטוח שגם גדלת כאן באזור.”

לאן הוא חותר? “אולי.”

“בטח אף פעם לא יצאת מהעיר, נכון? אף פעם לא היית בשום מקום משונה, אף פעם לא עשית משהו משוגע, ועכשיו את מנהלת אכסניה ושותה תה על המרפסת עם נשים מבוגרות. חיים שקטים ונחמדים.”

הא! “אין שום דבר רע בחיים שקטים ונחמדים.”

“ברור.” שון משך בכתפיו. “כשאני הייתי בן עשרים וארבע רציתי לראות את העולם. רציתי להגיע לכל מיני מקומות ולפגוש כל מיני אנשים.”

לא יכולתי להתאפק. “ולהרוג אותם.”

הוא חשף שיניים. “לפעמים. אבל מעניין אותי איך שמעת על אנשי זאב אם גרת כאן כל החיים. אין בסביבה הזאת שום איש זאב, ואם יש, הוא לא פעיל. סרקתי את השטח הזה לפני שהשתלטתי עליו. איש הזאב הכי קרוב לכאן גר בפרוורים של יוסטון, וכשדיברתי איתו הוא אישר שכבר שנים אין באזור הזה איש זאב פעיל. אז איך את יודעת מה זה אנשי זאב?”

“אתה לא מת על בני המין שלך, אה?”

“את תמיד מתחמקת משאלות או שאני מקרה מיוחד?”

“אתה מיוחד,” השתדלתי להישמע עוקצנית במיוחד. “עכשיו קישטה. עוף מפה.”

הוא הרכין את ראשו ונעץ בי מבט יציב שכולו עוצמה ממוקדת, כמו זאב שצופה בטרפו באמצע החורף. העיניים שלו ברקו באור הירח. כל שערה בעורפי סמרה.

“אני אברר בעצמי. אני לא אוהב להרגיש מחוץ לעניינים.”

ועכשיו הוא מאיים עליי. עד כאן. אם הוא יגיד עוד מילה אחת, הוא יצטער שפתח את הפה. “תסתלק. עכשיו.”

איש הזאב חייך אליי בעיניים פראיות. “בסדר, בסדר. חלומות פז.”

הוא קפץ מהענף, שהיה בגובה שתי קומות, נחת ברכות בברכיים כפופות, והסתלק בריצה. הרגליים הארוכות שלו הוציאו אותו מהמטע, ורגע אחר כך הקסם זמזם בראשי והודיע ששון יצא משטח האכסניה.

הסתובבתי וחזרתי אל חדר השינה שלי. דלת המרפסת נסגרה בשקט מאחוריי. חכמולוג מעצבן. אף פעם לא הייתי בשום מקום, אף פעם לא עשיתי שום דבר, הא? פיגור התפתחותי, הא? ואת זה מעז להגיד מישהו שהבילוי הלילי שלו הוא השתנה על הגדרות של השכנים. אויש, זה בדיוק מה שהייתי צריכה להגיד לו. לא משנה. פספסתי את ההזדמנות.

נכנסתי שוב למיטה. לא סתם קוראים לבני המין שלו מוכי ירח. לפחות הוא החליט לעשות משהו לגבי רוצח הכלבים.

כעבור חצי שעה החלטתי שהגיע הזמן להפסיק להמציא עלבונות שנונים ויצירתיים שאפשר להטיח באנשי זאב. הבית היה שקט. ביסט נחרה ברכות. פיהקתי, הפכתי את הכרית החמימה והתחפרתי בשמיכה. הגיע הזמן לישון.

אדוות הקסם גאו והתנפצו עליי. מישהו רץ בשולי שטחה של האכסניה, ממש על הגבול. הוא התקדם מהר מכדי להיות בן אנוש. יכול להיות שזה שון, אבל איכשהו לא נראה לי שזה הוא.