עורבני | סיפור בעולם של קסמי עקעקים | קינדל

הקובץ זמין לקריאה במכשיר קינדל בלבד.

המחיר המקורי היה: ₪42.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪28.00.

לרכישת עותק דיגיטלי בחרי חנות:
ספרים בעלמא
מאת: קיי. ג'יי. צ'רלס
תרגום: לי עברון
עריכת תרגום: מורן שין
הגהה: צופיה סילברמן
עיצוב כריכה: חן יאקה-שומרון | סטודיו לימונדה
איור: עומרי קורש
תאריך יציאה לאור: 2023

תקציר:

אם תפסיק לרוץ – תיפול.

ג׳ונה פסטרן הוא קוסם, שקרן, הולך־רוח, גנב מקצועי… ובמשך שישה חודשים הוא היה אהבת חייו של השוטר בן ספנסר. בגידתו הובילה לכליאתו של בן, שנותר הרוס, בודד וחדור נקמה.  בן נחוש בדעתו לגרום לג׳ונה לשלם, אבל מתקשה לשכוח מה היה ביניהם, מה גם שג׳ונה מסרב לאפשר לו לשכוח.

מבלי שירצה בן מוצא את עצמו מעורב שוב בחייו הכאוטיים של ג׳ונה, וביחד הם נמלטים מהמשטרה, מסוכני צדק ומאנשים מסוכנים עם טינה רצחנית נגדם.

מאוימים, נבגדים, ורדופי סודות – השוטר והגנב חייבים למצוא דרך לחיות ולאהוב, לפני שהעבר ישיג אותם.

עלילת עורבני של קיי. ג'יי. צארלס מתרחשת בעולם של טרילוגיית קסמי עקעקים, עם זאת הוא עומד בפני עצמו ויכול להיקרא גם כספר יחיד.

ספרים נוספים שתהני מהם

מבצע!
המחיר המקורי היה: ₪98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪55.00.
מבצע!
המחיר המקורי היה: ₪312.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪180.00.
מבצע!
המחיר המקורי היה: ₪312.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪180.00.
מבצע!
המחיר המקורי היה: ₪44.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪28.00.
מבצע!
המחיר המקורי היה: ₪98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪59.00.
מבצע!
המחיר המקורי היה: ₪280.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪150.00.
מבצע!
המחיר המקורי היה: ₪98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪59.00.
מבצע!
המחיר המקורי היה: ₪98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪59.00.

- פרק ראשון -

עורבני | קיי. ג'יי. צ'רלס | מאנגלית: לי עברון

פרק 1

בן שנא את לונדון.

הוא שנא את הצעקות, את הרחובות הצפופים, את הריח. הוא שנא את הקבצנים נפולי הפנים, את הנערות שמכרו פרחים נבולים ועלובים, ואת הגברים במעילי הפראק שמיהרו לענייניהם. הוא שנא את לִינקוֹלנ'ז־אין־פילדס, חצר רבועה נעימה מוקפת עצים בלב העיר הנפלאה בעולם. הוא שנא את ניצני הפריחה הראשונים שהתנוססו על העצים האלה, שנא אותם בלהט פראי, יוקד, כאילו היו עלבון אישי שהוטח בו. יותר מכל דבר אחר, שנא את האומללות המרה שריחפה סביבו כעננה והרחיקה מעליו את שמש האביב.

אם עלה על פניו חיוך בחודשים האחרונים, הוא לא זכר זאת. הוא הניח שלא יחייך שוב גם אם ישיג את מטרתו כאן, אבל בשם אלוהים, הוא בהחלט ימחק את החיוך מפרצופו של מישהו אחר, ואולי אז הפְּקעת הרעילה בחזהו תתפוגג סוף־סוף. אולי.

פניו היו מועדות לבניין שעמד בהצטלבות של לינקולנ'ז־אין־פילדס עם רחוב סרדיניה – בניין לבנים אדומות שלא היה מרשים במיוחד וחזותו לא סיפקה שום רמז לייעודו. דלתות העץ הגדולות היו נעולות. בן דפק עליהן, דפיקה רמה קצת יותר מדי. השוער שפתח את הדלת היה חסון, בעל מבט ערני ולא מסביר פנים.

"כן?"

"השוטר מרשל, תחנת הרטפורדשר. יש לי פגישה עם מר פיטר ג'נוסי."

"אתה יכול להוכיח את זה?" שאל השוער.

בן הוציא מכיסו את המכתב מג'נוסי, פתק קצר שבו רק ציין את מועד פגישתם ואת הכתובת הזאת. איכות הדף לא היתה יוצאת מגדר הרגיל והסמל שהוטבע עליו היה חסר ייחוד. לא היו סימני זיהוי נוספים.

"חכה כאן." השוער לקח את המכתב, נסוג לתוך הבניין וסגר אחריו את הדלת. בן חיכה. לא היתה לו ברירה אחרת.

הוא עמד על המפתן לפחות חמש דקות עד שנפתחו שוב הדלתות. השוער סימן לו להיכנס.

"בסדר, אדוני השוטר, אתה יכול להיכנס. מר ווֹטֶרפוֹרד, קח אותו בבקשה אל מר ג'נוסי."

הוא הפנה את דבריו אל צעיר שמנמן שאפו נשבר בצורה האיומה ביותר שראה בן מימיו, וכיוון שהיה בשעתו שחקן רוגבי נלהב הוא ראה אפים שבורים רבים. ווטרפורד נראה כאילו פֶּרד בעט בפרצופו. הוא שלח אל השוער מבט מלא טינה והשתרך במסדרון בכתפיים שמוטות, ובן בעקבותיו.

תקרת המבואה הגדולה היתה גבוהה, ומפוארת מעט יותר מכפי שאפשר היה לצפות בהסתמך על חזותו החיצונית של הבניין. ציורי שמן במסגרות כבדות, מוזהבות, התנוססו על קירותיה, והעידו על עושר, על היסטוריה ועל זכויות יתר שסימרו את שערו של בן בסלידה מיידית. אין ספק, האנשים האלה נהנים מזכויות יתר, זכויות יתר בלתי הוגנות שלא היה כל ספק באשר לקיומן, וכשחשב עליהן נקפצו ידיו של בן לאגרופים.

מורה הדרך שלו נעצר ליד צמד דלתות מהגוני מפוארות, סגורות לגמרי, והחליף דברים חרישיים עם איש טרוד למראה שהמתין בחוץ והחזיק תיק עור גדול במרחק־מה מגופו. התיק הדיף ריח עז של תבלינים. בן חיכה ונעץ את מבטו בתחריט שעל הקיר. התחריט הציג אריסטוקרט גס רוח ואכזרי למראה שפרצופו ממש דורש שימחקו ממנו את החיוך הלעגני, ישוב לשולחן, ועקעק עומד לפניו.

בן לא רצה להיות שם. לא בבניין הזה, לא בחברת האנשים האלה, אפילו לא בסביבה. אבל כעת היה מאוחר מכדי לברוח, לכן רק ייחל שהגולם חסר הנימוס יפסיק לבזבז את זמנו, לעזאזל, ויניח לו להתקדם. הלוואי שלא היה עליו לעשות את זה, הלוואי שמישהו היה עוזר לו, הלוואי שלא היה לבדו.

ווטרפורד עדיין דיבר. בן חיכה כמה רגעים בנימוס, ואחר כך נטש את הנימוס ולטש באיש עיניים ללא גינונים. לא היתה לכך כל השפעה. לבסוף סיים ווטרפורד את השיחה והטה את ראשו לעבר בן. "נו, קדימה. לא נעכב את סוכנוּת הצדק." הוא הטעין את צירוף המילים בסלידה. האיש הטרוד למראה גלגל את עיניו.

ווטרפורד הוביל את בן אל מסדרון אחורי שלאורכו היו קבועות דלתות מרשימות פחות, ופתח אחת מהן בלי לדפוק. "משטרת הרטפורדשר," אמר בקול רגוז, הסתובב והסתלק. בן שלח אחריו מבט ואחר כך הביט לתוך החדר. אל שולחן הכתיבה ישב איש צעיר ושלח מבט זועם בעקבות ווטרפורד.

"פיטר ג'נוסי?" שאל בן.

"אה. כן. ואתה האיש מהרטפורדשר, השוטר, אה…" הוא נופף בידו כדי לסמן ששמו של האורח עומד על קצה לשונו, ובשום אופן לא נשכח. בן לא עזר לו. "בוא. שב. זה…"

לא היה מקום לשבת. כל משטח אפשרי היה מכוסה בערימות של דפים, רשימות, תיקים, ו… דברים – פיסות עץ ומתכת, בקבוקונים, משהו שנראה כמו רדיד פרווה ומשהו שהיה אולי מטריית עור שבורה. ג'נוסי נעמד על רגליו ברטינה, הרים את החפץ בקצות אצבעותיו והשליך אותו אל ראש ערימה מתנודדת של ספרים ודפים שעמדה באחת מפינות החדר – וכיסא נחשף.

"שב," חזר ואמר בשביעות רצון ניכרת, וחזר אל כיסאו שלו. "בוקר טוב."

בן ישב וסקר את האיש. ג'נוסי היה ברנש בנוי כהלכה, בעל לסת רבועה, כבן עשרים וחמש, נמוך במקצת מבן עצמו, שגובהו היה מאה שבעים ושמונה סנטימטר. היו לו שיער חום בהיר ועיניים ירוקות עזות והוא נראה עייף ומוטרד למדי. הוא לא נראה מיוחד, מוכשר, מוזר או קסום.

"טוב, אדוני השוטר, אה… אדוני השוטר. אז הגעת לכאן. אני מצטער על ווטרפורד." ג'נוסי עיווה את פניו כדי להביע את דעתו על מורה הדרך של בן, והחל לחטט באחת מערימות הדפים שעל שולחנו. "אז כתבת לי מכתב, ש… נו, מכתב, מכתב…" הוא קטף דף מהערימה וסרק אותו במהירות. "כן, כמובן, השוטר מרשל. באת בעניין ג'ונה פַּסטֶרן." קמט צץ במצחו. "אתה מתחנת הרטפורדשר. מהמשטרה. לא מסוכנות הצדק?"

"לא. עבדתי עם סוכנות הצדק על התיק שלו." המילים יצאו מפיו בקלות רבה כעת, בהתחשב בהלם שספג לפני חודשים אחדים בלבד, כשנודע לו על קיומה. סוכנות הצדק. שוטרים חשאיים שאוכפים את החוק על אנשים סודיים.

"יפה, כן, כן. הרטפורדשר. אתם אלה ששחררו אותו."

לסתו של בן התהדקה. "הוא ברח."

"כן, כן, הוא נוהג לברוח." הקמט במצחו של ג'נוסי העמיק. הוא הניח את הדף. "אדוני השוטר, אתה עובד עם משטרת לונדון על התיק הזה?"

"לא," הודה בן בעל כורחו. זאת היתה אחת הסוגיות שחשש כי יובילו אותו למבוי סתום. אם סוכנות הצדק של לונדון פשוט תַפנה אותו אל משטרת לונדון, כל העסק יהיה בזבוז זמן. אם אפשר בכלל לבזבז את זמנו. "אני כאן מטעם הרטפורדשר. איבדנו אותו, ואנחנו רוצים למצוא אותו."

ג'נוסי מצמץ. "אתם מנסים לעצור את פסטרן כי הוא ברח ממעצר?"

"כן." כמובן. הלוא כך כתב במכתבו.

"כי הוא ברח באוקטובר שעבר?"

"כן, באוקטובר שעבר. הוא עדיין נעדר ואנחנו עדיין רוצים לתפוס אותו."

על פניו של ג'נוסי עלתה ארשת זעף, ונדמה היה שפניו מורגלות בה. "אתה יודע בכלל מה קרה בחורף הזה?"

בן חרק שיניים. "אם יש משהו שאני צריך לדעת, מר ג'נוסי, אנא ספר לי."

"פסטרן? משטרת לונדון? שוטרים מתים? אתה לא יודע, נכון? בשם אלוהים." ג'נוסי נשמע מיואש לחלוטין. "חשבתי שאולי יעלה בדעתו של מישהו להפיץ את הבשורה."

בן ריסן את הדחף לצעוק עליו. "על מה אתה מדבר בדיוק?"

"אלוהים שבשמיים." ג'נוסי נשען לאחור וכתפיו נשמטו. "היתה לנו כאן בעיה, אדוני השוטר. כנופיית פושעים שכולם פרקטיקנים. אתה יודע מה פירוש המונח?"

"קוסמים." הוא היה עד לכך, ראה אותם בפעולה, ולמרות זאת המילה נשמעה חריגה. "אנשים שמסוגלים לעשות… דברים."

"יש לנו כוחות מסוימים, כן." ג'נוסי נראה נבוך למדי. "מכל מקום, הם היו ארבעה. ג'ונה פסטרן היה אחד מהם."

"פסטרן בכנופיה," חזר בן על הנאמר. "של גנבים?"

"הלוואי שהם היו גנבים." ג'נוסי עיווה את פניו. "לא. היו להם… מטרות מסובכות." הוא נופף בידו. "זה כבר לא משנה. טיפלנו בהם. אבל בדרך הם הרגו – רצחו – ארבעה שוטרים. שניים בגמלאות, שניים בשירות פעיל."

בן בלע את הרוק. הוא ניסה להצניע זאת, אבל גרונו התכווץ כל כך עד שהתקשה לנשום. "ארבעה שוטרים."

"אחד מהם היה השוטר ששימש איש קשר עם סוכנות הצדק. המפקח ריקבי, זה היה שמו. הם קרעו אותו לשניים, פתחו לו את הראש. לא יכולנו להרשות לאשתו ולילדיו לראות את הגופה."

בן לטש עיניים באיש. "איך?"

"פרקטיקנים מסוגלים לעשות דברים כאלה. לכן סוכנות הצדק קיימת, כדי לנסות לעצור בעדם." הבעת פניו של בן שילחה עווית בפניו של ג'נוסי. "זה היה עסק מחריד, ובמשטרת לונדון – טוב, אפשר לומר בלשון המעטה שהם כועסים. ארבעה שוטרים נרצחו, אף אחד לא נעצר, וודאי שלא הורשע."

"הכנופיה נמלטה?" שאל בן. הוא חש הפתעה עמומה לשמע היציבות שבקולו.

"פסטרן נמלט. שלושת האחרים מתו, וזה היה הפתרון הטוב ביותר, אבל במשטרת לונדון לא מרוצים. הם רוצים נאשם, מישהו שיעמוד לדין על רצח. עכשיו פסטרן הוא היחיד שיוכל למלא את התפקיד הזה."

רצח. ג'ונה פסטרן, רוצח.

"אז למה לא תפסתם אותו?" שאל בן. "ארבעה שוטרים – למה הוא עדיין מסתובב חופשי?" הוא קידם בברכה את הכעס שמילא אותו. "למה עדיין לא תפסו אותו? למה אתם לא רודפים אחריו?"

"טוב, זה לא כל כך פשוט. דבר ראשון, אנחנו לא יודעים איפה הוא, ודבר שני – אתה יודע מה הוא מסוגל לעשות?"

"הוא הולך באוויר," אמר בן. "ראיתי אותו בפעולה."

"ראית אותו, והוא חמק ממך. אתה יודע לא פחות מאיתנו כמה קשה לתפוס את המנוול הזה. יש לנו הולכת־רוח משלנו בסוכנות הצדק, ולכן יש סיכוי שנוכל לתפוס אותו אם נמצא אותו, אבל אי־אפשר פשוט להציב אותה על הגגות. הרי ככל הידוע לנו, פסטרן נמצא בכלל בגלזגו או בדובר או בקונסטנטינופול." ג'נוסי משך בכתפיו. "אנחנו נתונים בלחץ כאן, אדוני השוטר. אין מספיק סוכני צדק מנוסים, אחד הסוכנים הבכירים ביותר פרש וסוכן בכיר אחר פורש בחודש הבא. אין לנו כוח אדם שיכול לצאת למצוד אחרי פסטרן, ובכך מתמצה העניין. אם אתה רוצה לסייע למשטרת לונדון, או לחפש אותו על דעת עצמך, בבקשה. אם תמצא אותו תודיע לי, ואנחנו נבוא ונתפוס אותו בשבילך. אבל אני אומר לך כבר עכשיו, אם נתפוס אותו נמסור אותו למשטרת לונדון, לא להרטפורדשר. הבריחה ממעצר מתגמדת מול מותם של ארבעה שוטרים."

"יופי. שילך למשטרת לונדון ולגרדום. זה מה שמגיע לו." קולו של בן לא נשמע כמו קולו, אך בליבו לא היה ספק. בליבו לא היה דבר מלבד שאט נפש עמום ומצמית. רק זה ותו לא.

"זה קצת יותר מורכב, לצערי," אמר ג'נוסי. "לא עבדתי על התיק בעצמי, אבל ככל שזכור לי – אה, רק רגע, הנה גברת גולד. היא תדע. גברת גולד! יש לך רגע?"

לשמע קריאתו של ג'נוסי הסתובב בן במקומו. הוא היה בטוח שסגר את הדלת, והיא אומנם היתה סגורה. לא היה בדלת שום פתח או חלון שניתן לראות דרכו, אבל בעודו מביט היא נפתחה ואישה כהת שיער בהיריון מתקדם דידתה פנימה בצעדים כבדים. בן זינק ממקומו באדיבות אוטומטית. נראה שהאישה לא הבחינה בו.

"קראת לי, ג'וס?"

"יש לך דקה? בעניין ג'ונה פסטרן."

גברת גולד עטתה ארשת של תיעוב והתיישבה בכיסא בזהירות מגושמת. בן עמד לידה נבוך.

"זה השוטר, אה… מהרטפורדשר," אמר ג'נוסי. "הוא עבד שם עם סוכנות הצדק של מיס נודר על המקרה של פסטרן."

גברת גולד הטתה את ראשה מעלה להביט בו. "אה, כן. אתם האנשים שאיבדו אותו בצורה מגוחכת כל כך. תודה רבה לכם. הודות לכם סבלנו מהספַּחַת הארורה הזאת כל דצמבר. אני מקווה שבאת לתקן את הטעויות של התחנה שלכם."

שום אישה לא דיברה אל בן בצורה כזאת מאז עזב את גן הילדים. לא היה לו מושג איך להשיב לקול הצונן הזה, אבל התברר שעמוד השדרה שלו יודע בדיוק איך להגיב: הוא עמד זקוף מאוד, בראש מורם, ובהה נכחו.

היא כנראה לא ציפתה לתשובה מפני שפנתה שוב אל ג'נוסי. "מה בנוגע לפסטרן?"

"טוב, לא ממש התעמקתי בתיק שלו. ידעתי שהשוטר אמור להגיע, אבל התיקים נמצאים איפשהו במשרד של מר דיי, כנראה, ו –"

"אין צורך להרחיב," אמרה גברת גולד. "כשניפרד מסטיבן אני אזרוק למשרד שלו גפרור בוער ואאטום את הדלת. אולי אפילו לא אחכה עד שהוא יעזוב. מה אתה רוצה לדעת?"

"איפה להתחיל לחפש אותו," אמר בן.

"עד כמה הוא מסוכן," הוסיף ג'נוסי, "ומה היה תפקידו בעסק ההוא. הוא לא היה זה שהרג את השוטרים, נכון?"

גברת גולד העבירה את מבטה בין שני הגברים ושקלה את הדברים בדעתה. "מהסוף להתחלה. פסטרן מילא תפקיד קטן בקנוניה גדולה. הוא ביצע סדרת גניבות והפליל בכוונה אישה חפה מפשע, וסייע לרצח. עד כמה הוא מסוכן… אני לא יודעת. נראה שאין לו שום עקרונות מוסריים, ולא הייתי רוצה לראות אדם חף מפשע עומד בינו לבין מה שהוא חפץ בו. אתה בסדר, אדוני השוטר?" עיניה החומות ננעלו על עיניו של בן, ואפה רטט מעט בריכוז. הוא בלע את רוקו. "כן, גברתי. המשיכי, בבקשה."

"איפה לחפש. אילו ידעתי, הייתי תופסת אותו בעצמי. לא במו ידיי, ג'וס," הוסיפה בקוצר רוח כשפיו של ג'נוסי נפער. "הייתי אומרת לך לעשות את זה, כי לי מרשים רק לדשדש במסדרונות כמו אווזה מפוטמת ולתחוב את המקור שלי לכל מיני עניינים."

"עוד שלושה חודשים," מלמל ג'נוסי בקול מרגיע.

בן מצמץ – לעיניו הבלתי מנוסות, האישה נראתה ענקית. הוא לא חשב שהביע זאת במשהו מלבד מצמוץ, אבל היא שלחה אליו מבט ואמרה, "תאומים. בכל מקרה, אין לנו מושג אם פסטרן עדיין נמצא בלונדון, אבל אם כן – אילו הורשיתי לעשות משהו ולא היינו עמוסים עד טירוף, ואילו חשבתי שיש סיכוי שהוא לא יימלט ברגע שנבחין בו – הייתי מתחילה לחפש במקומות כמו רחוב הוֹליוֶול, פיקדילי, רחוב קליבלנד. במקומות מפגש של גברים."

בן לא היה מומחה ללונדון, אבל הוא ידע מה פשרה של מחרוזת השמות הללו, וחש שפניו נצבעות ארגמן. גם ג'נוסי הסמיק. גברת גולד הביטה בשניהם בלי מבוכה. "טוב, זה דבר אחד שאנחנו יודעים על פסטרן בוודאות, הוא כזה. והוא עושה את מעשיו בהתלהבות רבה, כך שמעתי. ככה הוא ברח מכם, לא, אדוני השוטר? פיתה את השוטר שעצר אותו?"

ג'נוסי פרץ בצחוק. בן הצליח להנהן בנוקשות.

"אז הייתי מתחילה במקומות האלה, כי אין לי כיוון אחר. אבל כפי שאמרתי, אין שום ביטחון שהוא עדיין נמצא בלונדון, ואם כן, הוא שומר על פרופיל נמוך. אם תמצא אותו, אדוני השוטר, אל תנסה לעצור אותו בכוחות עצמך. הוא משולח רסן, חזק למדי, וחמקמק מאוד. הייתי מקצה לך מישהו שיעבוד איתך, אבל אין לנו מספיק אנשים."

"אם נתפוס אותו, מה נעשה?" שאל אותה ג'נוסי. "אין טעם למסור אותו למשטרת לונדון אם הוא יצליח לברוח מהם בתוך חמש דקות. זה רק יעצבן אותם."

"הולכי־רוח." גברת גולד עיוותה את פניה. "יהיה צורך להגביל אותו. אני מניחה שנחתוך את הגידים בשוקיים שלו. זאת פחות או יותר הדרך היחידה להוריד אנשים מסוגו אל הקרקע."

ג'נוסי עיווה את פניו. "זה לא ימצא חן בעיני סיינט."

"זה כן ימצא חן בעיניה," אמרה גברת גולד. "ואולי לא, אבל היא עוזבת אותנו יחד עם סטיב, אז דעתה יכולה ללכת לעזאזל. בהצלחה, אדוני השוטר. ג'וס יכין רשימה של מקומות שתוכל לנסות לחפש בהם. אם תמצא קצה חוט, פנה אלינו ולא למשטרת לונדון, וכך אולי אפילו יהיה לך סיכוי."

זמן קצר לאחר מכן נפרד בן מג'נוסי ומסוכנות הצדק. מעולם לא רצה כל כך להסתלק ממקום כלשהו. ראשו כאב וכל הדברים שגילה הלמו בו. הוא לא אכל כל היום, אבל המחשבה על אוכל הפכה את קרביו; הוא היה רוצה לשתות ליטר בירה, או יותר, אבל לא היה מסוגל לשבת. לכן הוא הלך; הלך ברחובות לונדון באשר נשאו אותו רגליו.

ג'ונה, בכנופיית פושעים. ג'ונה מוגבל, כבול, לא מסוגל ללכת. ג'ונה באיזה מועדון של מתרוממים, מזיין גברים אחרים. בהתלהבות רבה.

ג'ונה שותף לרצח.

מיצי מרה עלו בגרונו והוא כמעט הקיא, אך הפעיל את כוח רצונו והתאפק. הטעם בפיו היה חמוץ. הוא חשב שג'ונה גזל ממנו הכול, שלא נותר לו דבר לאבד. מסתבר שטעה. נותרו עוד כמה זיכרונות יקרים, אבל כעת הם נפלו שדודים סביבו, קליפותיהם הצבועות נסדקו והתקלפו וחשפו את טבעו האמיתי, הרקוב, של האיש.

הוא רצה לצרוח בקול רם, או לבכות, או להכות באגרופו בפה הצוחק עד שיישבר ויידום לעד. ג'ונה הרצחני, הבוגדני, הרס את חייו, ולבן לא נותר דבר מלבד נקמה.