נשיקת פלדה | לונדון סטימפאנק 1

פרק 1

אילו רק נולדה גבר… לגבר בווייטצ'אפל היו אפשרויות. הוא יכול היה לעסוק במסחר, או בגניבה, או אפילו להצטרף לאחת מכנופיות הרחוב. גם לנשים היו הזדמנויות, אבל הן היו מוגבלות בהרבה ולא היתה בהן אף לא אחת שצעירה מחונכת עשויה לשאוף אליה.

רק שישה חודשים לפני כן, היו להונוריה טוד אפשרויות אחרות. הן לא כללו את הבניין הקודר שהתגוררה בו, ממש בשוליה של וייטצ'אפל. הן לא כללו גם את נטל הדאגה להכניס אוכל לפיותיהם של אחיה ואחותה, נטל שהיה כמעט כבד מנשוא. לפני שישה חודשים היא היתה צעירה מכובדת עם עבודה מבטיחה כעוזרת המחקר של אביה, על סיפה של פריצת הדרך הגדולה ביותר מאז ההיפותזות של דרווין. בתוך פחות משבוע נגזל ממנה הכול. לפעמים היא חשבה שהכואב מכול היה אובדן תמימותה.

היא מיהרה לאורך רחוב צ'רץ' ומשכה מעלה את שולי השכמייה שלבשה כדי להתגונן מפני הגשם שירד לסירוגין, אבל ללא הצלחה. המים נאספו בשולי מגבעתה השחורה וכל צעד שיגר טיפה קרה כקרח לאורך עורפה. היא חשקה שיניים ונחפזה הלאה. היא מאחרת. מר מייסי עיכב אותה שעה בעבודה כדי לדון בהתקדמותה של התלמידה החדשה, מיס אוסטין. כבת לשושלת סוחרים נועדה מיס אוסטין להישלח אל האצולה; שם, אם ישחק לה המזל, אולי תיבחר לשרת. אין ספק שהנערה היתה יפה דייה ללכוד את עינו של אחד משבעת הדוכסים שמשלו במועצה, או את עינו של מנהיג אחד הבתים הפחות נחשבים. משפחתה תזכה בהסכמי סחר בלעדיים ואפשר שאפילו בחסות, ומיס אוסטין עצמה תחיה במשך תקופת החוזה שלה בסגנון הראוותני המקובל באצולה. אותו סגנון שבשוליו חייתה פעם הונוריה. לפני שאביה נרצח.

רחוב צ'רץ' נפתח אל כיכר בוצ'ר. ביום נוח יותר היתה הכיכר הומה רוכלים ואנשים. היום פקחו בה עין רק אריות המתכת חמורי הסבר ששמרו על הכניסה למוזיאון להיסטוריה ביו־מכנית. לפניה התנשאה חומת העיר ודרך לועו הפעור של שער ראטקצ'ר אפשר היה להציץ קצת על וייטצ'אפל השוכנת מעבר לו. לפני חמישים שנה בנו תושביה של וייטצ'אפל את החומה בכל אמצעי שהיה בידם. היא התרוממה רק לגובה של כשישה מטרים, אבל נוכחותה הסמלית הטילה צל על הכיכר הקרה, מוכת הערפילים. היו לה, לווייטצ'אפל, חוקים מִשלה ומושלים מִשלה. קבוצת האצולה מָשלה אומנם בלונדון עצמה, אבל עדיף היה שישמרו מרחק משכונות העוני.

אם מר מייסי היה מגלה היכן מתגוררת הונוריה, הוא היה מפטר אותה בו־במקום. מקור ההכנסה המכובד היחיד שלה היה נעלם והיא היתה מוצאת את עצמה שוב מול אותן אפשרויות ארורות. הערב היא בזבזה שילינג על מונית קיטור, רק כדי לא להסגיר את מצבה. מר מייסי ליווה אותה החוצה ונעל את הסטודיו שבו לימד עלמות צעירות ושיפר את חינוכן. לרוב הוא נשאר בסטודיו, והונוריה יכלה להיבלע בים ההמונים שגדשו את קלרקנוול, לפנות לרחוב אחר ואז לחזור על עקבותיה ולצעוד כל הדרך הארוכה עד ביתה. הערב עלתה לה אבירותו בכיכר לחם.

היא ירדה מהמונית אחרי שני רחובות בלבד, והנהג הניד בראשו והפטיר משהו בשקט. גם היא רצתה להניד בראשה. שילינג שלם תמורת אחיזת העיניים שאפשרה לה לשמור על מקום עבודתה. אומנם השילינג הזה יותיר אותה תחת קורת גג ויניח מזון על שולחנה בחודשים הבאים, ובכל זאת כאב לה שבזבזה אותו. הגרביונים שלה נזקקו שוב להטלאה ולא היה לה חוט. אצבעותיה של אחותה הצעירה, לֶנה, בצבצו מהכפפות שעטתה. וצ'רלי בן הארבע־עשרה… היא עצרה את נשימתה בכאב. צ'רלי נזקק ליותר מכפי ששתיהן יחד נזקקו לו.

"אֵיי!" קרא קול. "איי, את!"

ידה של הונוריה גיששה אחר האקדח שבכיסה, והיא הציצה לאחור. כמה חודשים קודם לכן היא אולי היתה קופצת בבהלה לשמע הקריאה, אבל עכשיו, כבר כשפנתה לכיוון שער ראטקצ'ר קלטה בזווית העין את הפרחח לבוש הבלויים. האקדח נח בידה, כבד ומרגיע. זה היה אחד החפצים המעטים שנשארו לה מאביה וכנראה היקר שבהם, רק בשל התועלת שהביא. היא ויתרה כבר מזמן על כל שמץ של סנטימנטליות.

"כן?" שאלה. הכיכר היתה נטושה, אבל היא ידעה שעיניים צופות בהם מאחורי החלונות המוגפים היטב שהקיפו אותם.

הפרחח הביט בה בעיניים אטומות בצבע חום עכור. היה קשה לעמוד על מינו או גילו בגלל שכבות הלכלוך שכיסו אותו. קו הלסת נראה לה ישר דיו להכריע שמדובר בבן. אפילו הגשם התמידי לא היה מצליח לשטוף את הלכלוך מפניו. נדמה שהטינופת שקעה בנקבוביות על פני הילד, כפי ששקעה אל תוך אבני המרצפת ברחוב.

"אני יכול שילינג, גיברת?" הוא שאל, ועיניו התרוצצו לכל עבר כאילו הוא מתכונן לברוח.

הונוריה צמצמה את עיניה ובחנה שוב את הפרחח. היא היתה בטוחה למדי שהתפר בשולי מעילו נתפר בתך זיגזג איכותי, חרף הזוהמה שכיסתה אותו. הבגדים שלגופו היו תואמים מכדי להיות גנובים ונראה שנועדו לשוות לו בכוונה מראה מאחז עיניים של מְזֵה רעב.

היא הוציאה את ארנק המטבעות הדל שלה באיטיות מכוונת ואז פתחה אותו. בתחתיתו צלצלו בעליבות כמה שילינגים מזוהמים. היא שלתה באי־רצון אחד מהם והושיטה אותו לנוכל הרחוב הקטן.

הפרחח שלח את ידו אל המטבע, והונוריה תפסה אותה מייד. פיתול קל של פרק היד חשף את חלקו הפנימי – ואת הפגיונות המוצלבים המקועקעים עליו.

העיניים החומות החשדניות התרחבו והילד ניסה למשוך את ידו מאחיזתה. "ת'זבי!"

הונוריה חטפה בחזרה את השילינג שלה והרפתה ממנו. הילד מעד לאחור, נחת בשלולית והשפריץ לכל עבר. הוא קילל בשקט וקם על רגליו.

"אני זקוקה לו יותר ממך," אמרה הונוריה. היא הסיטה את שולי גלימתה וחשפה את קת האקדח שבכיס חצאיתה. "תחזור לאדון שלך ותבקש ממנו מטבע."

שפתו של הילד השתרבבה והוא הציץ לאחור. "היה שווה לנסות. כבר שילמו לי על זה." הוא שלף פתאום שילינג, זרק אותו במהירות באוויר ובאותה מהירות טמן אותו שוב בכיסו. חיוך הבהב לרגע על פניו ונעלם מייד, כמו המטבע. "כבודו רוצה לדבר איתך."

"כבודו?" לרגע היא לא הבינה. ואז עבר מבטה בחטף אל פרק ידו של הילד ואל קעקוע הבעלות המסגיר. היא חזרה והחביאה את ארנק המטבעות שלה ומשכה את השכמייה עד לסנטרה. "לצערי אינני פנויה הערב." היא הצליחה איכשהו להוציא את המילים מפיה בשלווה ובקור רוח. אצבעותיה החלו לרעוד והיא הידקה אותן בכוח לאגרופים. "אחי לא מרגיש טוב. ואני מאחרת. אני חייבת להגיע אליו."

היא התקדמה צעד אחד, ונרתעה כשיד אחזה בשכמייתה. "אל. תיגע. בי."

הילד משך בכתפיו. "אני רק השליח, מותק. ות'מיני לי, לא כדאי לך שהוא ישלח לך מישהו מהאחֵרים."

פיה של הונוריה יָבַש מייד. בדממה שהשתררה, היא הרגישה איך הדופק שלה הולם בפראות. שישה חודשים היא גירדה בקושי פרנסה בשולי שכונות העוני והתאמצה לא למשוך את תשומת ליבו של האדון, אבל הכול היה לשווא. הוא היה מודע לנוכחותה, כנראה כל הזמן הזה.

לא היתה לה ברירה אלא לברר מה הוא רוצה. היא ראתה פה ושם את האחרים שהשתייכו לכנופיה שלו. ברחובות כולם סרו מדרכם, כמו עכברושים הנמלטים מחבורת חתולים משחרים לטרף. היא יכולה ללכת מרצונה החופשי, או להיגרר לשם בכוח.

"אני רק אגיד לאחותי לאן אני הולכת," אמרה לבסוף. "היא תדאג."

"זה החיים שלך," אמר הפרחח ומשך בכתפיו. "לא שלי."

הונוריה הביטה בו לרגע, ואז פנתה לכיוון ראטקצ'ר גייט. קשת האבן הכבדה של השער הטילה עליה צל מצנן שהרעיד את גופה. "כבודו". בלייד. האיש שמשל בשכונות העוני. ואולי עדיף לקרוא לו היצור, חשבה, ורעד של עצבנות עבר בה, מפני שלא היה בו שום דבר אנושי.

 

***

עד שהגיעה לקרוֹאוּ ליין, כבר היתה הונוריה ספוגה במים וחצאיות הכותנה שלה דבקו לגופה. הגשם חדל סוף־סוף, אבל ההליכה בת השעה גבתה את מחירה. הגשם לא היה אלא ערפל דקיק של מים, ובכל זאת הצליח לחלחל אל עורה שסמר מקור ולכווץ את המחוך שלה עד שהתהדק עוד יותר סביב צלעותיה. ואולי בעצם, המחשבה על מה שממתין לה היתה זו שקיצרה את נשימתה.

לפני שיצאה שוב מהבית היא הכריחה את עצמה לחטוף מעט מהדג המטוגן שלנה שרפה שוב. האוכל נח בקיבתה כמו משקולת שמנונית, אבל היא לא אכלה שמונה שעות וברכיה היו זקוקות לכוח. לנה, בקושי בת שבע־עשרה, לא ניחנה בכישרון בישול, אבל לעיתים קרובות הגיעה הביתה לפני הונוריה, שכן המשמרת שלה אצל השען הסתיימה הרבה לפני השקיעה. הן ניהלו את הוויכוח הרגיל והמתוח שלהן על שום דבר ועל כל דבר, עד ששיעולו של צ'רלי קטע את המתח. לנה מיהרה להגיש לו את ארוחת הערב ולנסות לשכנע אותו לאכול משהו, עינוי שהונוריה לא התקנאה בו. אבל גם אחותה לא היתה מתקנאת במשימה שעמדה בפני הונוריה, אילו ידעה על כך. הונוריה חמקה מהבית לפני שלנה הספיקה לשאול, אפילו בלי להחליף את בגדיה.

ערפל צהוב סמיך החל לרדת על שכונות העוני. כאן לא דלקו פנסי גז ולא היתה לה אבוקה שתאיר את הדרך. במחיר של סובריין לאבוקה, היא לא יכלה להרשות את זה לעצמה.

בצללים נשמעו קולות צעדים נחפזים, אבל הערפל מוליך כל צליל, כך שאלו יכלו להיות סמוכים אליה ממש, או מרוחקים. היא לא היתה מודאגת. איש לא יעז לתקוף אותה סמוך כל כך למאורתו של האדון ללא רשותו. לרגע היא הרגישה חסרת מורא להפליא, שעה שנקישות עקביה הדהדו על אבני המרצפת. זמן רב כל כך היתה שרויה בפחד: פחד לרעוב למוות ופחד שהאצולה תמצא אותם ותפריד בינה לבין אחיה ואחותה, פחד שתותקף ברחובות על ידי אחת מכנופיות המרטשים, אלו שניקזו את דמו של אדם ומכרו אותו למפעלים שליד הרציפים. הפחד היה קרוב ומוכר כל כך עד ששחק אותה עד דק. היא חשבה שבקושי נותר בה עוד ממנו.

ולמרות זאת, כשעצרה מול הבניין הנטוש היא הרגישה היטב את הריקנות המוכרת בבטנה. קירות הלבֵנים המחוספסים כמו דחו את הערפל והרחיקו אותו. מעל הדלת היה תלוי שלט מעץ ובו חרוטים שני פגיונות מוצלבים, הסמל שנשאו כל הקוצרים והעיד על השתייכותם לכנופיה.

מטבע הדנאריוס הרומי שענדה לצווארה היה פתאום כבד מאוד. את המילים שנטבעו עליו היא ידעה על־פה, כאילו נחרתו בנשמתה: פוֹרְטֶס פורטונה יוּבאט. המוטו שאימץ אביה כשהניסויים שערך לכדו את תשומת ליבו של הדוכס מקיין, שהכניס אותם מייד אל עולמן הנוצץ של הבכירות שבמשפחות האצולה ופרש עליהם חסות שלא ניתן לתארה במילים.

"המזל מאיר פנים לאמיצים," לחשה לעצמה. ואז הרימה את אגרופה ונקשה ללא היסוס על הדלת. אין ספק שכבר הבחינו בה כשהתקרבה והודיעו על בואה.

הדלת נפתחה לרווחה. דמות גבר מילאה את הפתח והונוריה נסוגה חצי צעד לאחור. הוא התנשא מעליה בכמה עשרות סנטימטרים, זקנו השחור הקצר היה קצוץ בקפידה על לסתו וראשו היה מגולח. היא לא נבהלה מהמבט המרושע בעיניו הירוקות, או מהצלקות ששיסעו את פניו. מה שהפחיד אותה היו הזרוע הביו־מכנית שחוברה לכתפו הימנית, וזוג הסכינים הבוהקות שנשא בחגורתו. כל מראהו אמר אלימות.

תנשמי, הזכירה לעצמה והמשיכה להביט בו בלי להירתע. פשוט תנשמי.

הוא נהם קלות וטלטל את ראשו כאילו מבטה ערער אותו. "בפנים. הוא מחכה."

הונוריה חלפה על פניו ולא הצליחה שלא לשלוח מבט נוסף, בוחן יותר, בזרועו. מוטות המתכת היו חשופים ואפשר היה לראות את הצינורות שסיפקו את הלחץ ההידראולי הדרוש לתזוזה. התוצר נראה גס למדי. היא כבר ראתה מתקנים טובים יותר, טובים פי אלף, כשאביה עבד עבור הלורד וייקרס. כאן לא היה אפילו בשר סינתטי לכסות את הזרוע, אם כי אולי בתחום עיסוקו של האיש, הטלאה מתמדת בעקבות פגיעות תהיה יקרה מדי. וזה לא שיוכל לפנות לנפחים או לחרשי הברזל של האצולה. את הזרוע הזו יצרו בשכונות העוני.

"למעלה," הוא הפטיר. הדלת נטרקה מאחוריה. ואז נקש גם המנעול.

אותו פרפור עצבני קל בבטנה התחדש. מסדרון המבואה נמתח קדימה עד אינסוף, קירות העץ שלו רקובים ומאובקים. לא בדיוק המקום שציפתה למצוא בו את שליט השכונות.

כדי למשוך זמן הונוריה שלחה יד אל הכובע שעל ראשה, מעוטר בנוצות שחורות כמושות ושאריות תחרה מרופטות, והחלה לשחרר את הסיכה שקיבעה אותו לשם. היא יכלה למכור את הכובע, וגם את השמלה שלבשה, מאחר ששניהם היו מעודנים בהרבה מכפי שחִייב מעמדה הנוכחי, אבל הדבר היה מעורר תהיות במר מייסי. עשן ומראות, היא חשבה לעצמה. חייה היו אשליה מוחלטת.

"אני לא אחכה כל הלילה," אמר האיש מהדלת.

סוף כל סוף ניתק הכובע ממקומו והיא הסתובבה אל האיש ותחבה אותו לידיו. "לא ארצה להפריע לארוחת הבוקר שלו."

האיש לקח מידה את הכובע ונראה מופתע מכך שנדרש לעשות זאת, והיא החלה למשוך מעל כפות ידיה את כפפות עור הגדי המוכתמות שעטתה. אצבעותיה היו קרות והכפפות סירבו להתקלף מהן.

האיש המגודל החווה בידו אל גרם המדרגות העולה. "אחרייך."

הונוריה חלפה על פניו באוושוש חצאיות.

המדרגות היו צרות ומאובקות. הן חרקו, והיא לפתה את המעקה בחשש שהן יקרסו תחתיה. כשהגיעה לישורת שבסופן היא הביטה סביבה ותהתה באיזו דלת לבחור. מהחריץ שמתחת לאחת מהן הסתנן אור מזמין.

האיש מהדלת פתח לפניה את הדלת ואור צהוב נשפך אל המסדרון. בניגוד לרצונה, הונוריה החלה לנוע לעברו ברעב. האור החמים העיד על אח בוערת, והיא כמעט הריחה ניחוח של שעוות לימון באוויר. מה שהיה מגוחך.

"היכנסי, מיס פריור," קרא קול גבר. הוא פנה אליה בשם שאימצה חודשים קודם לכן ומבטאו מעורר החלחלה נשמע לה כמו ערבוב של קוקניות קלוקלת עם מנה גדושה של… דיבור של המעמד הגבוה?

היא הזעיפה פנים. זה היה צירוף מוזר, אבל האוזן שלה מעולם לא טעתה בעבר. בגלל זה מר מייסי העסיק אותה. היה לה כישרון לחיתוך דיבור, והיא יכלה ללמד אפילו תוכי להישמע כדוכסית.

הטרקלין נראה כאילו שכן בביתו של סוחר מהשורה. הונוריה עצרה במקומה, מופתעת למראה קורות רצפת העץ המלוטשות והריהוט המוזהב. מול האח המבוערת עמדה כורסא מרופדת שהטילה צל על היושב בה. הונוריה קלטה שמץ של שיער בלונדיני חיוור וניצוץ אש מרצד בעיניו. האח שבערה מאחורי גבו טשטשה את תווי פניו ואפילו במבנה גופו היא התקשתה להבחין. לא היה שם דבר מלבד צללים ותנועה מרומזת.

היא בחנה אותו בסקרנות, חרף דעותיה הקדומות. כחולי הדם היחידים שהכירה השתייכו לאצולה הגבוהה. הם היו בניהן של המשפחות הבכירות ביותר, שעם הגיעם לגיל חמש־עשרה קיבלו דם נגוע במסגרת טקסי הדם. רק רמי־היחס ואלה שנולדו למשפחות רבות־הכוח ביותר הורשו להשתתף בטקסים הללו, אבל במציאות שבה כל שריטה קלה או טיפת דם יחידה עלולות להפיץ את הווירוס התרחשו גם תאונות, כמובן. בלייד עצמו נחשב לכחול־דם, אבל כזה שנוצר שלא בהתאם לכללים, גידול פרא, ולפיכך נטול תמיכה. עצם קיומו היה בבחינת עלבון. אילו היה בכוחה של האצולה להרוג אותו, היא היתה עושה זאת.

היא מעולם לא פגשה מישהו כמוהו קודם לכן. גידולי הפרא היחידים ששרדו הצטרפו לניצי הלילה, גילדת ציידי פושעים ולוכדי גנבים, ואם עלה בידם להראות שיש להם קשר קלוש לאצולה או לדם אצילי, ייתכן שהיו מצליחים להתקבל למשמר הקולדראש, קבוצת העילית ששמרה על מגדל השנהב. לא היה לה שום מגע עם אף אחת מהקבוצות הללו בתקופה שחיה בשולי מעגלי האצולה. היא לא היתה מיוחסת מספיק להשתתף באירועים במגדל השנהב, ולא ממעמד נחות דיו שדרכה תצטלב עם ניצי הלילה.

"ערב טוב…" היא עצרה. איך פונים לאדם שלו רק שם פרטי? "זימנת אותי?"

"תעמדי שמה ל'תחמם ליד האש," הוא אמר באותו מבטא מזעזע.

הונוריה התקדמה מעט, בהיסוס. הענק המגודל נכנס לחדר בעקבותיה וסגר אחריו את הדלת. הוא לפחות לא השאיר אותה כאן לבדה בחברתו של אדון הצ'אפל.

היא לכסנה מבט אל האיש שבכורסא בשעה שהתרכזה לכאורה בהטמנת כפפותיה בכיסי החצאית. צעד ימינה אפשר לה נקודת מבט מוצלחת יותר – פרופיל מסותת, חוטם בעל נוכחות וגבות צפופות. אור האש מהאח נצץ בשערו והוסיף לו בוהק, ובאור נראו ריסיו כמעט כסופים – היא ראתה שהוא משפיל את מבטו ומלטף משהו שנח בחיקו.

סיגר היה תלוי ברפיון בין האצבעות החשופות של ידו השמאלית. ידו האחרת עטתה כפפה והתעקלה על גבו של חתול עצום שבחן אותה בהבעה זדונית. היא חשה בנצנוץ ירוק עוקב אחריה והבינה שבלייד בוחן אותה באותה תשומת לב שבה היא בוחנת אותו.

"מה, מותק? החתול חתך לך ת'לשון?" אצבעותיו ליטפו את צווארו השחור של החתול, שמתח את צווארו ועיניו הצהובות נעצמו מהנאה. על פניו של החתול התנוססה צלקת שעיוותה אותן ואוזנו השמאלית היתה מרוטה כולה. החדר התמלא ברעם העמוק של גרגוריו.

הונוריה נרתעה. "זה אִיום? או רק דרך גסת רוח לברך אדם לשלום?" קולה לא בגד בה. ניסיונה בהוראה העניק לקולה נימה צלולה וחפה משיבושים. כמעט משועממת.

עשר השנים שעברו עליה בקרב האצולה לימדו אותה כמה מועיל למשול ברגשותיה. רמז אחד לפחד, והם כבר יפנו אליה את עיניהם החיוורות כמו כרישים המריחים דם. האיש שמולה אולי שולט בשכונות העוני באגרוף ברזל, אבל היא כבר הצליחה לעמוד בפניו של הוד רוממותו הנסיך, בעלה של המלכה – על שפתיו הוורודות מדי ועיניו נטולות הצבע, שטופות הדם. בלייד היה מסוכן, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה להראות לו שהוא מפחיד אותה. לא כך משחקים את המשחק. וכחולי הדם הארורים אהבו משחקים עד מאוד…

הונוריה שאפה נשימה עמוקה ומייצבת, התקרבה אל האח ופשטה את כפות ידיה החיוורות לפנים כדי לחממן. היא הרגישה את מבטו נעוץ בין שכמותיה. המבט השתהה במקומו, והתחושה היתה כמעט כשל שפתיים מרפרפות על צווארה. כל שערה במורד גווה סמרה, ופטמותיה התהדקו עד כאב.

הדממה נמתחה עוד ועוד. היא הניחה לה להימתח, וידעה שהוא בוחן אותה כדי לעמוד על טיבה. האש ליחכה בסורגי האח וניצבה מולה כמו קיר של חום. אדים החלו לעלות מבד הכותנה הרטוב של שמלתה.

הוא היה הראשון ששבר את השתיקה. "זה לא אִיום. למה אם זה היה" – קולו צנח והפך למלמול – "כבר היית יודעת. לא היית צריכה לשאול."

הונוריה עצמה את עיניה והניחה לחמימות לשטוף אותה. היא מבזבזת את זמנה. היא צריכה להיות בבית, לנצל את השעות האחרונות והיקרות הללו לעזור ללנה בתיקונים שקיבלה על עצמה בתמורה למטבע נוסף.

"מה אתה רוצה?" היא היתה עייפה ורטובה ורעבה, ואם הוא התכוון להפחיד אותה, כדאי היה שיתחיל כבר.

"אני רוצה שתסתובבי ותסתכלי עליי."

הונוריה הציצה אליו מעבר לכתפה. היה טיפשי מצידה להפנות לו את הגב. אקט אחרון של התרסה. היא למדה כיצד לנקוט צעדי ענישה שכאלה ובה־בעת להפגין הכנעה. את הפטרון של אביה, הלורד וייקרס, זה שעשע. רק הודות למרידות הקטנות שלה הוא לא כפה את עצמו עליה. הן גרמו לו להמתין, להאריך את הציד עוד יותר.

הונוריה נותרה בתנוחה שאימצה בדיוק לפרק הזמן שנדרש כדי להעביר את המסר – היא תסתובב ותביט בו אך ורק מרצונה. ואז פגשו עיניה שוב במבטו של בלייד, והחמימות טיפסה במעלה גווה.

"ואז?" שאלה אותו וזקרה סנטר.

הוא הניח את הסיגר בין שפתיו ופניו נעלמו במקלעת של עשן. הגחלים בקצה הסיגר בערו באדום ודעכו, והוא נשף והפיץ את העשן המתקתק ברחבי החדר.

"את אצלי בשטח כבר שש חודש ועוד לא באת לבקר," אמר. "זה לא מנומס, חומד. לא חכם שלאישה אין הגנה. עד עכשיו היה לך מזל. אנשים שאלו ת'צמם אם אנחנו עשינו עסק, אני ואת. עכשיו הם שואלים ת'צמם אם יהיה לי אכפת אם פיתום תיעלמי." הוא איפר את הסיגר מעל מגש קטן והאפר התפורר. "את יכולה לראות בזה אזהרה מנומסת והצעה. לא יעזבו אותך פה בשקט לעוד הרבה זמן."

האקדח נח בכיס החצאית כמשקולת כבדה ומרגיעה. "ואם זה יקרה, תחכה להם הפתעה קטנה. רק טיפש מסתובב ברחובות האלה בלי הגנה."

"הרעשן הקטן הזה בכיס והדוקרן במגף שלך?" צחוקו היה נמוך ומחוספס. "הם לא יעזרו לך מי־יודע־מה כשיחתכו לך ת'גרון."

הרעשן הקטן הזה היה משוכלל למדי. אם יתקדם לקראתה היא תוכל להראות לו בדיוק כמה חכם היה אביה – ועד כמה לא בטח בשום אדם. ירייה אחת של קליע מתפוצץ יכולה לפעור בחזהו של האיש חור בגודל ראשה. אפילו כחול־דם לא יוכל לשרוד ירייה כזו מטווח קרוב כל כך – ובדיוק לכך היא נועדה. אביה ידע שיום אחד הלורד וייקרס יפנה נגדו.

"עד כה הוא שירת אותי היטב," היא השיבה.

"כן. המאונן ההוא בוורטיגו סטריט ושני האפסים בכיכר  בוצ'ר," הוא אמר והוכיח באיזו תשומת לב עקב אחריה. "ילד ושני אידיוטים. לא כזה התרשמתי."

"ועכשיו?" שאלה הונוריה, שלפה את הנשק בנחת וכיוונה אותו אליו.

הוא חייך.

היא קלטה תנועה מטושטשת ומשהו לפת אותה מאחור. סכין הוצמדה לצווארה כאזהרה חדה והיא השתנקה כשבלייד משך אותה אליו והצמיד אותה אל גופו המוצק. סנטרה נטה מעלה, הלהב ריחף בדיוק מעל לעורק הראשי בצווארה והיא התקשתה לבלוע. זרועו לפתה את מותניה כטבעת ברזל והצמידה אותה אליו.

שפתיו ליחכו את אוזנה. "עוד לא התרשמתי," לחש לה.

האש פצפצה. עיניה הרחבות עיכלו את החדר: הסיגר במאפרה, עדיין מעלה עשן, החתול הזנוח מביט בהם בסלידה מהרצפה ואז מסתובב ומתרחק בטפיפות רכות, ושורת הצללים הארוכה שהציגה אותם צמודים זה לזה במין חיבוק נלעג.

"תשחררי את הדבר הזה, מותק," אמר לה. "ושבחיים לא תשלפי אותו עליי יותר אם את לא הולכת להשתמש בו."

הונוריה הורידה את האקדח. "ניסיתי להוכיח משהו. לא טרחתי לדרוך אותו."

"בדיוק כמו שאני הוכחתי משהו," הוא השיב בלחישה צרודה. הבל פיו הקריר ערבל את התלתלים הסמוכים לצווארה וצמרר את עורה הלח. "מי לדעתך ניצח?"

"ייתכן שהייתי… קצת נמהרת," היא הודתה.

ידו החליקה על ידה וסגרה על אצבעותיה. "תביאי לי אותו."

לא. הונוריה עצמה את עיניה ונשמה עמוק. היא הכריחה את אצבעותיה להרפות. היא הניחה לו לקחת מידיה את המשקולת החלקה של האקדח.

הוא פתח באגודלו את הקנה ובחן את הקליע שבתוכו בנהמה חרישית. "מה זה לעזאזל הכדורים האלה?"

"חזיזי אש," השיבה לו. "אבא שלי תכנן אותם." ואז השתתקה. לא היה צורך שהוא ידע על אביה. ככה בטוח יותר. וייקרס עדיין הציע פרס על ראשה, ומי יודע מה יעשה האיש הזה בשביל סכום כזה.

בלייד החזיר את קנה האקדח למקומו, סגר אותו ואז העלים אותו אי־שם על גופו. הסכין החדה כתער שנחה על גרונה הותירה אותה קפואה במקומה. הלחץ היה מדויק. היא לא יכלה לזוז ולו מילימטר, ואף על פי כן עורה נותר ללא פגע.

ואז, פתאום, הוסרה הסכין. הונוריה נשמה עמוק, וראשה הסתחרר מזרם החמצן הפתאומי שנכנס לריאותיה המורעבות. עם היעלמותה של הסכין החלו רשמים אחרים להתגנב אליה. הגוף המוצק שנלחץ אל גופה כשרק שכבות הבד המרובות בגב השמלה המהוהה מפרידות ביניהם. הלחץ של אבזם החגורה שלו, שמשך בבד חצאיותיה. וקול נשימותיו, שהואצו רק במעט.

זרועו החליקה שוב סביב מותניה. "ועכשיו את לא חמושה. ובידיים שלי. מה את עושה עכשיו, מיס פריור?"

עקב חד בקשת כף הרגל. קולו של אביה הדהד בראשה. ואז ברך באזור שאין לנקוב בשמו. אבל ככה מכניעים גבר אנושי. לא כחול־דם. הדבר היחיד שיכריע אותם הוא עריפת ראש. אלא אם כן…

הונוריה החליקה את ידה על ידו וחשה בעורו הקריר. טבעת המתכת שענדה על האצבע המורה הימנית שלה התחככה בפרקי אצבעותיו. הטבעת עוצבה כזר קוצים והדוקרנים המחודדים התעקלו סביב ניצת ורד עדינה מברזל. נקישה אחת של אצבעה תשלוף ממקומה מחט חדה שמוחבאת בניצת הוורד, משוחה ברעלן שבכוחו לגזול מכחול־דם את כוחו.

השפעתו תתפוגג בתוך עשר דקות. זה לא הרבה, אבל אפשר שהזמן הזה יספיק לה כדי להימלט. הרעלן המרוכז היה אחד מכלי הנשק הרבים שגילה אביה עבור וייקרס. היה לה די רעל רק לשימוש יחיד.

הונוריה שאפה לאט. ואז הרחיקה את ידה והרכינה את ראשה. הגאווה המטופשת שלה היא שהכניסה אותה למצב הזה. היא לא היתה צריכה לשלוף את האקדח.

"אני מתנצלת." המילים צרבו את לשונה, אבל היא אמרה אותן. "לא נהגתי כאן כשורה. רק התכוונתי להוכיח שאני לא חסרת הגנה לחלוטין. אתה יכול לשחרר אותי, ברשותך."

"ומה תעשי…" שאל אותה. "אם אני לא ירשה?"

הונוריה הפנתה אליו את ראשה. היא פגשה במבטו. מקרוב כל כך יכלה לראות את המעמקים הירוקים העזים שריצדו באור האש. אישוניו השחירו והתרחבו עד שבלעו את קשתיות עיניו. נשימתה נעתקה. בראשה הבזיק זיכרון של גבר אחר אוחז בה, אגרופו לופת חזק את שערותיה ושפתיו הקרות מרפרפות על וריד צווארה בעודו לוחש לה מה בכוונתו לעשות לה…

בבת אחת היא הרגישה שהזרוע הסובבת את מותניה כמוה ככלוב. היא הדפה אותה בלחיים בוערות. "תשחרר אותי. בבקשה." ידו התהדקה והיא הרגישה את הצרחה מבעבעת בגרונה. "תשחרר אותי!"

בלייד שחרר אותה והונוריה נהדפה ומעדה לפנים. ידיה צנחו על גב כורסא, ואצבעותיה ננעצו ברקמה המרופדת. היא הרגישה כאילו שעטה במעלה מדרגות, הדופק הלם בצווארה ורעם באוזניה. היא לא הצליחה לנשום. המחוך הארור…

בלייד התייצב מולה, כפות רגליו מחליקות אל מקומו החדש כמו סייף שמאגף בזהירות את יריבו. לראשונה היא יכלה להביט בו היטב.

שערו היה קצוץ, זהוב כמטבע גינאה. הבהלה שהרגישה דעכה מעט למראהו. הוא היה קרוב מאוד לשלב הקמילה – כשצבעו של כחול־דם דוהה, רגע לפני שהוא מתחיל להראות סימני השתנות אבל עדיין לא ניצב על הסף. הוא עדיין משל בשד הפנימי, תודה לאל.

אור האש שיווה לשרירי זרועותיו מראה מוזהב, הדגיש את הוורידים שבלטו בחלק הפנימי של פרק ידו והשתרגו על קיבורת זרועו השרירית. חולצה לבנה, פתוחה באזור הצוואר, רצועת משי שחורה קשורה ומלופפת פעמיים סביב צווארו. מתחת לשרוולי חולצתו המקופלים בצבץ רמז לקעקוע.

ובחגורתו היה טמון האקדח שלה.

הונוריה הביטה באקדח במבט רעב, ונרעדה קלות כשנשימתה נעתקה. לא נותרה בה שום העמדת פנים. היא רק רצתה ללכת משם.

"מה אתה רוצה?" שאלה. "לא אהיה זונת הדם שלך." היא לא היתה עד כדי כך נואשת. בינתיים.

ידיו ריחפו באוויר כאילו ניסה להרגיע אותה. העיניים החודרות ננעצו בפניה ולא משו מהן. "אני לא יכול לתת לך הגנה בלי לקבל שום דבר בחזרה. זה לא עובד ככה, מותק." עפעפיו צנחו בלאות, קולו הונמך ללחישה קטיפתית. "ונראה לי שכבר הוכחנו שאת צריכה הגנה."

"רק מפניך," היא ענתה.

שפתיו התהדקו. "יכול לִיות… יכול לִיות שגם אני לא התנהגתי כאן כְּשורה."

הונוריה הביטה בו. הוא מנסה להטעות אותה? כל כחולי הדם משקרים. היא ליקקה את שפתיה היבשות ואימצה את מחשבותיה. "אתה רוצה תשלום? אני יכולה להשיג כסף…" איכשהו. נותרו לה רק חפצים מעטים שיכלה למכור. הבגדים שלה, אלה שלבשה כדי לשטות במר מייסי. הם היו עשויים מצמר איכותי וכותנה עם הדפסים. חיילי הצעצוע של צ'רלי, שפעלו באמצעות מנגנון מכני. אולי אפילו יומניו של אביה.

את המחשבה הזו היא ביטלה מייד. אביה שילם על היומנים הללו בחייו. הוא השביע אותה שתשמור עליהם מכל משמר. חייהם של רבים מדי היו תלויים בכך. היא לא תוכל למכור אותם, אפילו לא כדי לשמור על תומתה.

היא תצטרך להקריב את הבגדים. ואיתם אולי גם את משְׂרתה.

פקעת של כעס תפחה בגרונה ואיימה לחנוק אותה. בכל פעם שחשבה שמצאה מעט יציבות, משהו שמט את הקרקע תחתיה. כל הזמן, כל הזמן היא נאבקה להישמר מהביצה הטובענית של החוב והרעב. אם תאבד את עבודתה, היא תמצא את עצמה מול אותה דילמה בעוד חודש.

היא רצתה לצרוח שוב מתסכול. זה לא היה הוגן. הדמעות צרבו בעיניה. רק לשני דברים שלה היה ערך כלשהו בעיניו: הבתולין שלה ודמהּ. היא לא היתה מוכנה להקריב אף אחד מהם. עדיין לא.

"להשיג כסף?" עיניו הצטמצמו. "מאיפה? אצל המנקזים?"

הונוריה הנידה בראשה לשלילה. היא ראתה רבים מדי נאלצים מתוך רעב למכור את דמם למנקזים, מנקזי הדם. כל איש ואישה מעל לגיל שמונה־עשרה נאלצו לתרום שני חצאי ליטר של דם בשנה במסגרת מיסי הדם, אבל היו כאלה שניצלו את העניים ומצאו דרך זולה לגייס דם נוסף.

בששת החודשים האחרונים היא ראתה אדם מדמם לאיטו למוות שבוע אחר שבוע כדי להניח מזון על השולחן עבור משפחתו, עד שבסופו של דבר מת. הונוריה הפרישה עבורם מה שיכלה ממצרכי המשפחה, אבל בתוך שבועיים מתה גם אשתו של האיש והילדים נעלמו. היחידים שהרוויחו משהו מהמיזם הזה היו המנקזים.

"לא," השיבה בשקט. היא תהיה זונת הדם שלו לפני שתתקרב אליהם. הם היו החלאות הגרועות ביותר. לבלייד, לפחות, יהיה עניין מסוים לשמור עליה בחיים. לפי המסורת, שפחה משועבדת – זונת דם – זכאית להגנה ולטיפול.

"אז אין לי מושג מה אני יעשה איתך." הוא צנח בחזרה אל תוך הכורסא שלו וכיבה את הסיגר המעשן. "אני לא יכול להרשות לעצמי להיות רחמן. ואת לא מוכנה לַציע לי משו עם איזה ערך."

דבריו החדים הרתיעו אותה. ואז נפערו עיניה לרווחה. "אני יכולה ללמד אותך לדבר," פלטה, ואז נשלחה ידה לחסום את פיה.

מבטו רפרף עליה, אצבעותיו חדלו לכבות את בדל הסיגר. הוא כיווץ את גבותיו בזעף. "אין שום בעיה עם הדיבור שלי, מותק."

"לא התכוונתי… זאת העבודה שלי. אני מתקנת את ההגייה של אנשים ומלמדת אותם סגנון דיבור מעודן יותר."

הוא מחץ את הסיגר עד שלא נותר ממנו כמעט דבר. היא הביטה בו בעצבנות.

"ומה אני יעשה עם דיבור מפונפן?" הוא הדגיש בכוונה את המילים במבטא כבד. חיוך לגלגני עיקל את שפתיו. "אולי אני יצטרף לאצולה?"

"תעשה איתו מה שתרצה. זה הדבר היחיד שאני יכולה לתת לך."

מבטו בחן לאט את דמותה.

"שאתן לך," היא תיקנה את עצמה, ולחייה בערו באחת.

"אז אני אמור לבוא אל המקום עבודה שלך?"

הונוריה הלבינה. "לא. לא. זה לא יהיה נעים לך וגם לא יהיה נוח למר מייסי."

שלא לדבר על מה שיהיה למר מייסי לומר בנוגע להמשך העסקתה. בקושי עלה בידה לרסן את הרעד שעלה בה. בראשה עלה מחזה – אותו בריון מסוכן מסתובב בקרב העלמות הצעירות וקלות הדעת שלימדה. זאב בין אפרוחים צעירים, מלקק את שפתיו.

בלייד נשען לאחור במקומו, הצמיד את קצות אצבעותיו אלו לאלו בצורת משולש. "אז את תבואי להנה. שלוש ערבים בשבוע."

"שלושה?"

"שלוש," הוא חזר באישור.

זה יתיש אותה לגמרי. גם כך היא בקושי צלחה את הימים. אבל כך תזכה להגנתו של האדם המסוכן הזה. היא תוכל להסתובב בסמטאות הקשוחות ביותר של שכונות העוני אפילו בלי האקדח. לנה לא תיאלץ לצעוד קילומטר וחצי עודפים מדי יום רק כדי להגיע בבטחה אל השען, והן יוכלו להשאיר את צ'רלי לבדו בלי לחשוש מגנבים.

פתאום, מה שנראה כמו מצב חסר תקווה הפך למזל הגדול ביותר שנפל בחלקה בשנה האחרונה.

"שלושה ערבים בשבוע," שמעה את עצמה אומרת. "שעתיים בכל ערב. יותר מזה לא אוכל לתת. הלילה הוא אולי יום עבורך, אבל אני צריכה לעבוד כשעולה השמש. אני אצטרך לישון קצת."

עיניו נצנצו בשמץ של סיפוק. הונוריה התאבנה שוב. ואז נעלם המבט ופניו נותרו אטומות להפליא.

"ברור לך מה כולם יחשבו," אמר.

הונוריה שילבה את זרועותיה. היא ידעה בדיוק למה כוונתו. אם תבקר כאן שלוש פעמים בשבוע כולם יניחו שהיא משלמת על ההגנה שלו בגופה. זה צרב. היא חשבה ששישה חודשי עוני הקהו כמעט כליל את רגישותה, אבל התברר שעדיין היה בה חלק זעיר, קבור עמוק, שזכר מה זה להיות מכובדת. קולה היה שקט כשאמרה, "זו הפחותה שבדאגותיי."

"אז סגרנו." חיוכו של בלייד עיקל את שפתיו. "ההגנה שלי בשביל השיעורים שלך."

ההכרה נחתה עליה באחת. היא שרדה. היא ניצחה. כשהגיעה הנה הערב, היא לא חשבה שתצא מכאן בלי לאבד דבר שחשוב לה. תחת זאת היא זכתה בכוח שמעניק שמו של בלייד ולא איבדה דבר. לא יעלה לה דבר ללמד אותו לדבר ולהתנהג כיאות, מלבד כמה שעות שינה בשבוע.

היא נתקפה סחרחורת. היא לא ידעה בוודאות אם מהקלה או מרעב. היא חשה פתאום צורך להתיישב, ומייד. אבל היא לא העזה להפגין שום סימן לחולשה מול האיש הזה.

ייתכן שהסכים לסידור שמיטיב איתה, אבל זה בהחלט לא הפחית מהסכנה הטמונה בו. היא ראתה את הרעב בוער בעיניו. זה כל מה שהיה בהם, בכחולי הדם. במוקדם או במאוחר הדבר ניכר אצל כולם, גם אם הקפידו מאוד להסוות זאת.

אסור לה להוריד את ההגנות שלה, אפילו לא לרגע.

"מתי נתחיל?" היא שאלה ואילצה את ברכיה לא לקרוס תחתיה. אם לפתה את הכורסא מעט חזק יותר, מבטו לא התעכב על כך. הוא היה נעוץ בפניה, כמשנן את תוויהן.

"מחר," הוא אמר. "בעשר."