לימודי קסם

 

 

 

1

 

 

 

"הגענו," אַיְיריס אמרה.

הבטתי סביבי. הג'ונגל שהקיף אותנו שקק חיים. שיחים ירוקים שצמחו פרא חסמו את דרכנו, מטפסים נתלו על צמרות העצים, והשריקות והציוצים הקבועים של ציפורי הג'ונגל הלמו באוזניי. יצורים פרוותיים קטנים שעקבו אחרינו לאורך מסענו בג'ונגל הציצו ממקומות המסתור שלהם מאחורי עלים עצומים.

"לאן?" שאלתי ושלחתי מבט אל שלוש הילדות האחרות. הן משכו בכתפיהן ונראו מבולבלות כמוני. באוויר הלח והסמיך, שמלות הכותנה הדקות שלהן היו ספוגות זיעה. גם מכנסיי השחורים וחולצתי הלבנה דבקו לעורי הלח. היינו עייפות מסחיבת תרמילי הגב הכבדים שלנו לאורך שבילי הג'ונגל הצרים כנחש, ועורנו עקצץ אחרי שאירח עליו עשרות חרקים שאת שמם לא ידענו.

"לבית של זָלְטאנָה," אייריס אמרה. "וכנראה גם הבית שלך."

סקרתי את הצמחייה השופעת ולא ראיתי שום דבר שדמה ליישוב. במהלך המסע שלנו דרומה, בכל פעם שאייריס הכריזה שהגענו, עמדנו לרוב במרכז עיירה קטנה או כפר, מסביבנו בתי עץ, אבן או לבנים, מכותרים בשדות ובחוות.

תושבי המקום קיבלו את פנינו בבגדים ססגוניים, האכילו אותנו, ובין המולת הקולות וניחוחות התבלינים האזינו לסיפורנו. או אז כמה משפחות הוזמנו למקום בדחיפות גדולה. במהומה גדולה של התרגשות ופטפוטים, אחד מבני החבורה שלנו — ילדים וילדות שעד כה חיו בבית היתומים בצפון — התאחד עם משפחה שלא ידע כלל על קיומה.

כתוצאה מכך החבורה שלנו הלכה והידלדלה ככל שהעמקנו דרומה במחוזותיה של סיטייה. בתוך זמן קצר השארנו מאחור את אקלים הצפון הקר, ועכשיו התבשלנו בחום המהביל של הג'ונגל, בלי שום סימן לעיירה או לכפר באזור.

"הבית?" שאלתי.

אייריס נאנחה. קווצות משׂערהּ השחור הזדקרו החוצה מהפקעת ההדוקה שבה אספה אותו והבעת פניה הנוקשה לא תאמה את ההומור הקל שריצד בעיני האזמרגד שלה.

"ילנה, אל תיתני למראה עיניים להטעות אותך. חפשי אותם בתודעתך, לא בחושייך," היא הורתה לי.

שפשפתי את מקל הבו שלי בידיי החלקלקות, והתרכזתי בפני השטח המשויפים של העץ. רוקנתי את הראש ממחשבות, הנחתי לזמזום התמידי של הג'ונגל לדעוך סביבי ושילחתי את התודעה החוצה. זחלתי בתוך הצמחייה הנמוכה לצד נחש שחיפש פינה מוארת בשמש. טיפסתי בזחילה מהירה בין ענפי העצים עם חיה ארוכת גפיים. תנועתה היתה כה מהירה, עד שנדמה כאילו אנחנו עפות באוויר.

אז, גבוה יותר, התקדמתי עם אנשים על צמרות העצים. התודעה שלהם היתה פתוחה ורגועה והם חשבו על מה שיאכלו לארוחת הערב ודנו בחדשות שהגיעו מהעיר. אבל אחד מהם היה מוטרד מהקולות שעלו מקרקעית הג'ונגל. משהו לא בסדר. יש שם מישהו זר. סכנה אפשרית. מי נמצא בראש שלי?

חזרתי לעצמי בבת אחת. אייריס הביטה בי.

"הם חיים על העצים?" שאלתי.

היא הנהנה. "אבל תזכרי, ילנה, העובדה שאדם פתוח לקבל את הגישושים שלך לא אומרת שמותר לך לצלול ולהקשיב למחשבותיו הכמוסות והעמוקות יותר. זוהי עבירה על קוד המוסר והאתיקה שלנו."

המילים החריפות נאמרו בנימה של רב־מגית הנוזפת בתלמידתה.

"מצטערת," אמרתי.

היא הנידה בראשה. "אני שוכחת שאת עדיין לומדת. אנחנו צריכות להגיע למצודה ולהתחיל באימונייך, אבל אני חוששת שהעצירה כאן תארך זמן מה."

"למה?"

"אני לא יכולה להשאיר אותך עם המשפחה שלך כפי שעשיתי עם הילדים האחרים, אבל יהיה אכזרי מצידי לקחת אותך מהם שוב זמן קצר כל כך אחרי שחזרת."

באותו רגע שמעתי קול רם קורא מעלינו, "וֶנֶטָאדֶן."

אייריס הניפה את ידיה ומלמלה משהו, אבל שריריי קפאו עוד לפני שהצלחתי לדחות את הקסם שהקיף אותנו. לא יכולתי לזוז. אחרי רגע אחד של חרדה הרגעתי את תודעתי. ניסיתי לבנות את חומת ההגנה במחשבותיי, אבל הקסם שלכד אותי מוטט את הלבנים הדמיוניות שלי מהר מכפי שהצלחתי לערום אותן.

אייריס, לעומתי, לא הושפעה כלל. היא צעקה אל צמרות העצים. "אנחנו חברים של שבט זלטאנה. אני אייריס משבט ג'וּלרוֹז, הקוסמת הרביעית של המועצה."

עוד מילה מוזרה הדהדה בין העצים. רגליי רעדו כשהקסם הרפה ממני וצנחתי ארצה, ממתינה שהחולשה תחלוף. התאומות, גראסינה וניקילי, התמוטטו יחד באנחה. מֵיי שפשפה את רגליה.

"למה באת הנה, אייריס ג'ולרוז?" שאל הקול מלמעלה.

"אני סבורה שמצאתי את הבת האובדת שלכם," היא השיבה.

סולם חבלים השתלשל מבין הענפים.

"קדימה, בנות," אייריס אמרה. "ילנה, החזיקי בתחתית הסולם בזמן שאנחנו נטפס."

מחשבה כעוסה חלפה בי. ומי יחזיק את הסולם עבורי? קולה של אייריס הוכיח אותי בראשי. ילנה, את תוכלי לטפס על העצים בלי שום קושי. אולי אני בכלל צריכה לבקש מהם להרים את הסולם כשיגיע תורך, הרי את נהנית כל כך להשתמש בקרס הטיפוס ובחבל שלך.

היא צדקה, כמובן. נעזרתי בעצים כדי להתחבא מאויביי באיקסייה גם בלי הנוחות של סולם. גם עכשיו נהניתי מפעם לפעם "ללכת" בין צמרות העצים רק כדי לשמור על כושר.

אייריס חייכה אליי. אולי זה בדמך.

בטני התהפכה באי־נוחות כשנזכרתי במוֹגְקאן. הוא אמר שאני מקוללת בדמה של שושלת זלטאנה. עם זאת, לא היתה לי סיבה לבטוח במילתו של הקוסם הדרומי והמת הזה, ולא שאלתי את אייריס על שבט זלטאנה, כדי לא לטפח תקוות שאני אחת מהם. ידעתי שמוגקאן מסוגל לשלוף קלף נבזי מהשרוול, גם אחרי מותו.

מוגקאן ובנו של הגנרל בְּרָאזֶל, רֶייְאָד, חטפו אותי ועוד כשלושים ילדים אחרים מסיטייה. הם העלימו בממוצע שני ילדים בשנה, הביאו את הבנות והבנים החטופים צפונה, שיכנו אותם ב"בית היתומים" של בראזל בטריטוריה של איקסייה והתכוונו להשתמש בהם לתוכניותיהם המתועבות. לכל הילדים האלה היה פוטנציאל להפוך לקוסמים כי הם נולדו למשפחות עם קסם חזק.

אייריס הסבירה לי שכוחות הקסם הם מתת, ורק קומץ של קוסמים יצא מכל אחד מהשבטים. "מובן שככל שיש יותר קוסמים במשפחה," היא אמרה, "כך גדלים הסיכויים שיהיו יותר קוסמים בדור הבא. מוגקאן הסתכן בכך שחטף ילדים צעירים כל כך; כוחות הקסם מופיעים רק כשהילדים מגיעים לגיל ההתבגרות."

"למה הם חטפו יותר בנות מבנים?" שאלתי.

"רק כשלושים אחוז מהקוסמים שלנו הם גברים, ובֵּיין בְּלאדגוּד הוא היחיד מביניהם שהגיע לדרגת רב־מג."

בזמן שייצבתי את סולם החבלים שהשתלשל מבין צמרות העצים תהיתי כמה מבני שבט זלטאנה הם קוסמים. שלוש הבנות האחרות לצידי תחבו את שולי שמלותיהן בחגורותיהן. אייריס עזרה למֵיי להתחיל לטפס בשלבי החבלים וגראסינה וניקילי עלו אחריה.

כאשר חצינו את הגבול ונכנסנו לסיטייה, הילדות החליפו בשמחה את מדיהן הצפוניים בשמלות הכותנה הבהירות שלבשו חלק מהנשים הדרומיות. הבנים החליפו את מדיהם במכנסי כותנה פשוטים וטוניקות. אני, לעומת זאת, נשארתי במדי טועמת המזון שלי עד שהחום והלחות אילצו אותי לקנות זוג מכנסי כותנה וחולצה, מהסוג שלבשו הבנים.

אחרי שאייריס נעלמה בעלווה הירוקה הנחתי מגף אחד על השלב התחתון של הסולם. היתה לי הרגשה שכפות רגליי נפוחות ממים ומושכות אותי מטה. חוסר הרצון נאחז ברגליי, ומשקלו הכביד עליהן כשגררתי אותן במעלה הסולם. עצרתי באמצע הדרך, תלויה באוויר. מה יהיה אם האנשים האלה לא יִִרצו אותי? ואם הם לא יאמינו שאני בתם האבודה? ואם אני מבוגרת מדי עכשיו, ולא אעניין אותם?

כל הילדים שמצאו את משפחותיהם התקבלו לחיקן מייד. הילדים, שהיו בני שבע עד שלוש־עשרה, הופרדו ממשפחותיהם רק לפני שנים ספורות. הדמיון המשפחתי, הגיל, ואפילו השמות שלהם הקלו על מציאת קרוביהם. עכשיו נשארנו ארבע. התאומות הזהות, גראסינה וניקילי, היו בנות שלוש־עשרה. מֵיי היתה הצעירה ביותר, בת שתים־עשרה, ואני הייתי המבוגרת בחבורה, בת עשרים.

לדבריה של אייריס, שבט זלטאנה איבד ילדה בת שש לפני ארבע־עשרה שנים. זו היתה היעדרות ארוכה מאוד. כבר לא הייתי ילדה.

ואף על פי כן, הייתי החטופה המבוגרת ביותר ששרדה את תוכניותיו של בראזל ונותרה בריאה ושלמה. כשהילדים החטופים האחרים הגיעו לגיל ההתבגרות, אלה מהם שפיתחו יכולות קסומות עוּנוּ עד שהסכימו למסור את נשמתם למוגקאן ורייאד. מוגקאן השתמש בקסמם של השבויים להגברת כוחות הקסם שלו עצמו, כך שהצעירים האלה הפכו לרפי שכל וחסרי מודעות עם גוף חי אך חסר נשמה בתוכו.

אייריס לקחה על עצמה את העול לעדכן את משפחותיהם של אותם ילדים, אבל אני חשתי אשמה מסוימת על כך שהייתי היחידה ששרדה את מאמציו של מוגקאן לשעבד את נשמתי. עם זאת, גם המאמצים הללו גבו ממני מחיר כבד.

המחשבה על המאבקים שחוויתי באיקסייה הובילה את מחשבותיי אל וָאלֶק. כאב הפרידה ממנו עדיין כרסם בליבי. נתליתי על הסולם בזרוע אחת, והעברתי את אחת מאצבעות היד האחרת על תליון הפרפר שהוא סיתת עבורי. אולי יום אחד אוכל לחזור לאיקסייה. אחרי הכול, הקסם כבר לא התלקח בי בלי שליטה, ובהחלט העדפתי להיות איתו מאשר עם הזרים הדרומיים האלה שחיים על העצים. גם שְׁמה של הארץ הדרומית, סיטייה, התגלגל בפי סמיך כמו סירופ מקולקל.

"בואי כבר, ילנה," אייריס קראה אליי. "אנחנו מחכות."

בלעתי רוק במאמץ והעברתי יד על צמתי הארוכה, כדי להחליק את השׂיער השחור ולשלוף כמה קנוקנות מטפסים שדבקו בו. למרות המסע הארוך בג'ונגל לא הייתי עייפה מדי. במהלך השנה האחרונה שלי באיקסייה הפך גופי מכחוש לשרירי. ההבדל הניכר נבע מהשינוי בהסדר המגורים שלי: מתא צינוק בתנאי הרעבה אל חדרי הטירה, בתפקידי החדש כטועמת המזון של המפקד אמברוז. אבל אף על פי שהשינוי חולל פלאים במצבי הגופני, לא יכולתי לומר את אותו הדבר על מה שקרה למצבי הנפשי באותה תקופה.

ניערתי את הראש מצד לצד, גירשתי את המחשבות האלה ממוחי והתרכזתי במצבי בהווה. טיפסתי לאורך המרחק הנותר במעלה הסולם; ציפיתי למצוא בסופו ענף רחב או משטח בין העצים, כמו מבואה בין גרמי מדרגות. במקום זה נכנסתי לתוך חדר.

הבטתי סביבי בפליאה. הקירות והתקרה של החדר נבנו מקרשים וענפים שנקשרו בחבלים. אור השמש חדר מבעד לחרכים. זרדים נאגדו יחד כדי לבנות כיסאות, שעליהם היו מונחות כריות עשויות עלים. בחדר הקטן היו רק ארבעה כיסאות.

"זאת היא?" האיש הגבוה שאל את אייריס. טוניקת הכותנה והמכנסיים הקצרים שלבש היו בצבעם של עלי העץ. ג'ל ירוק היה משוח בשערו ומרוח על כל עורו החשוף. על כתפו היו תלויות קשת ואשפת חיצים. הנחתי שהוא השומר. אם זה הקוסם שהקפיא אותנו, מדוע הוא נושא נשק? מצד שני, אייריס הדפה את הקסם הזה די בקלות. האם היא מסוגלת גם להדוף חץ?

"כן," אייריס אמרה.

"שמענו שמועות בשוק ותהינו אם תבואי לבקר גם אותנו, הקוסמת הרביעית. בבקשה חכי כאן," הוא אמר. "אלך להביא את זקן השבט."

אייריס שקעה לתוך אחד הכיסאות והבנות החלו לחקור את החדר והתפעלו מהנוף שנשקף מהחלון היחיד. אני צעדתי הלוך ושוב בחלל הצר. נדמה שהשומר נעלם דרך הקיר, אבל אחרי בדיקה מעמיקה יותר גיליתי רווח שהוביל לגשר, גם הוא עשוי ענפים.

"שבי," אייריס אמרה לי. "הירגעי. את בטוחה כאן."

"גם אחרי קבלת הפנים החמה הזאת?" השבתי לה.

"זה הנוהל המקובל. נדיר שמבקרים מגיעים ללא ליווי. בגלל הטורפים הרבים בג'ונגל, רוב המטיילים שוכרים מדריך מקרב הזלטאנה שילווה אותם. את מתוחה ודרוכה מאז שאמרתי לך שאנחנו הולכות לכפר של שבט זלטאנה."

אייריס הצביעה על רגליי. "אפילו עכשיו את נראית מוכנה להתקפה. האנשים האלה הם המשפחה שלך. מדוע שירצו לפגוע בך?"

הבחנתי עכשיו ששחררתי את הנשק התלוי על גבי והחזקתי אותו כשאני דרוכה לקראת לחימה. בקושי ניכר, הרפיתי את אחיזתי.

"מצטערת." השחלתי את הבו שלי, מקל עץ באורך מטר וחצי, בחזרה אל בין הלולאות שנקבעו עבורו בצד תרמיל הגב שלי.

הפחד מהלא נודע כיווץ אותי מבפנים. כל חיי באיקסייה, ככל הזכור לי, אמרו לי שמשפחתי מתה. שהם אבדו לי לעד. ובכל זאת דמיינתי שיום אחד אמצא משפחה מאמצת שתאהב אותי ותטפל בי. ויתרתי על החלום הזה רק כשהפכו אותי לניסוי של מוגקאן ורייאד, ועכשיו — משהיה לי את ואלק — נדמה שכבר לא הייתי זקוקה למשפחה.

"זה לא נכון, ילנה," אייריס אמרה בקול. "המשפחה שלך תעזור לך לגלות מי את ולמה את כזאת. את צריכה אותם יותר משנדמה לך."

"חשבתי שאמרת שזה מנוגד למוסר ולאתיקה שלכם לקרוא את מחשבותיו של אדם." התרעמתי על הפלישה למחשבותיי הפרטיות.

"קיים בינינו חיבור מורה־תלמידה. פתחת לי דרך אל תודעתך מרצונך החופשי, כדי שתוכלי לקבל אותי כמדריכה שלך. יהיה קל יותר להטות מפל מים מהנתיב שלו מאשר לגדוע את החיבור בינינו."

"אני לא זוכרת שפתחתי שום דרך," רטנתי.

"את החיבור הזה אי אפשר ליצור במאמץ מודע." היא הביטה בפניי לזמן מה. "נתת בי אמון והבטחת לי את נאמנותך. זה כל מה שנדרש כדי ליצור את החיבור בינינו. אין לי שום כוונה לחטט במחשבותייך הכמוסות ובזיכרונותייך, אבל אני חשה את רגשותייך שקרובים לפני השטח."

פתחתי את פי כדי להשיב אבל השומר ירוק השיער חזר.

"בואו אחריי," הוא אמר.

עשינו את דרכנו בין פיתולי הצמרות. מסדרונות וגשרים חיברו חדר אחר חדר הרחק מעל פני האדמה. לא היה שום רמז לכפר־המבוך הזה מהקרקע. כשעברנו בין חדרי שינה וחדרי אירוח לא ראינו ולא פגשנו נפש חיה. במבטים החטופים שהעפתי בחדרים ראיתי שהם מקושטים בפריטים שונים שאפשר למצוא בג'ונגל. קליפות קוקוס, אגוזים, גרגירי יער, עלי דשא, ענפים ועלים — כולם סודרו ביד אומן ונתלו על הקירות או עיטרו כריכות ספרים, ארגזים ופסלים. מישהו יצר העתק מדויק של אחת מהחיות ארוכות הזנב באבנים לבנות ושחורות שהודבקו זו לזו ותו לא.

"אייריס," אמרתי והצבעתי על הפסל, "מה זה?"

"וַלְמוּר. הם מאוד חכמים ואוהבים לשחק. יש מיליונים כאלה ברחבי הג'ונגל. הם גם סקרנים מאוד. זוכרת איך הם עקבו אחרינו מבין העצים?"

הנהנתי ונזכרתי ביצורים הקטנים שלא עמדו במקום מספיק זמן כדי שאוכל להביט בהם היטב. ראיתי עוד פסלי חיות עשויים מאבנים צבעוניות בחדרים האחרים. תחושת ריקנות מילאה את גרוני כשחשבתי על ואלק ועל פסלי החיות שסיתת מאבנים. ידעתי שהוא היה מעריך את המיומנות ששימשה להכנת פסלי האבן האלה. אולי אוכל לשלוח לו אחד מהם.

לא ידעתי מתי אראה אותו שוב, אם בכלל. המפקד הגלה אותי לסיטייה כשגילה שיש לי כוחות קסם. אם אחזור לאיקסייה, צו ההוצאה להורג ייכנס לתוקף; אבל המפקד מעולם לא אמר שאסור לי לשמור על קשר עם חבריי שנותרו באיקסייה.

עד מהרה גיליתי למה לא נתקלנו באף אחד במסענו דרך הכפר. נכנסנו לאולם משותף, גדול ועגול, שבו נאספו כמאתיים אנשים. נראה שהיישוב כולו נמצא כאן. אנשים מילאו את ספסלי העץ שהקיפו בור מדורה גדול עשוי אבן.

הדיבורים פסקו ברגע שנכנסנו. כל העיניים הופנו אליי. עורי עקצץ. נדמה היה לי שהם בוחנים כל סנטימטר מפניי, מבגדיי וממגפיי המכוסים בבוץ. מהבעות פניהם הסקתי שלא עמדתי בציפיות. כבשתי את הדחף להתחבא מאחורי אייריס, ואת חזי מילאה חרטה מעיקה על שלא שאלתי אותה יותר שאלות לגבי שבט זלטאנה.

לבסוף איש מבוגר פסע קדימה מבין הקהל. "אני בָּאבוֹל קקאו זלטאנה, זקן השבט של שבט זלטאנה. האם את ילנה לִיאָנָה זלטאנה?"

היססתי. השם הזה נשמע כה רשמי, כה מחובר, כה זר. "שמי ילנה," אמרתי.

איש צעיר, מבוגר ממני בכמה שנים בלבד, נדחף מבעד לקהל ונעמד ליד ראש השבט. הוא צמצם את מבטו ועיני הירקן שלו ננעצו בעיניי. פניו התעוותו בתערובת של שנאה וגועל. חשתי מגע קל של קסם מדגדג את גופי.

"היא הרגה," הוא קרא. "היא מצחינה מדם."