המצוקה האפורה האיומה נכרכה סביב ליבו וגרונו, חנקה אותו, עוררה בו בחילה מפני השִׁפלוּת הטבועה בו עצמו. הבושה והתיעוב העצמי היו עמוקים מדי לחרטות, עמוקים מדי למילים. עמוקים מדי לכל דבר, מלבד הסכין והזרם האדום והריקנות הנכספת של הסוף…
נדמה היה שהקול מגיע ממקום רחוק מאוד. “כבוד הלורד? כבוד הלורד! אוי, אלוהים. כבוד הלורד! חתיכת אידיוט מטומטם!”
סטירה הונחתה בכוח על פניו. הוא קלט אותה מבעד לערפל המצוקה האפורה, ואחר כך חש שידיים חזקות מעמידות אותו על רגליו וגוררות אותו אל מחוץ לחדר. מפרק ידו כאב. הוא צריך להשלים את המלאכה.
הוא זינק בתנועה מגושמת בחזרה אל הסכין, אבל זרועו עוקמה מאחורי גבו ומשיכה עזה הפרה את שיווי משקלו.
“החוצה. לשם.” הוא הוצעד קדימה, נדחף, נגרר, ובמחשבותיו פעמה כל הזמן התפילה לאבדון. הוא רצה רק לשים לכך קץ, להעלים את האשמה ואת הבושה הבלתי נסבלות, לסלק את הכתם המתועב הזה – את נפשו – מהעולם…
הוא הבחין במעורפל באחיזה האיתנה בעורפו, ואז מישהו שיקע את ראשו במים שמנוניים, קרים כקרח, והחזיק אותו שם בלי רחמים עד שמילא את ריאותיו במים מלוכלכים ששימשו לשטיפת כלים, ומשהו סביב נפשו נשבר.
לורד קְרֵיין משך את ראשו מהאחיזה שרפתה לפתע ועלה על פני המים, מתיז ויורק אך ערני לחלוטין. הוא השתנק ובעט לאחור בפראות כדי להכות את תוקפו בבעיטה אלכסונית לפיקת הברך, אבל האיש אפור השיער בבגדים השחורים כבר זינק וזז ומדרכו, ועמד במרחק־מה בידיים מורמות במחוות פיוס שלקריין לא הייתה שום כוונה להעמיד במבחן.
קריין עמד עוד רגע מוכן לקרב, תפס שזה עתה כמעט הוטבע בכיור המטבח בידי משרתו האישי, פלט נשיפה ממושכת וכתפיו התרפו.
“זה קרה שוב,” אמר.
“כן.”
“צָאְנָה.” מים אפורים ניתזו משערו כאשר ניער את ראשו, והוא מצמץ כדי לסלק את הנוזל מעיניו.
מֶרִיק זרק לו מגבת כלים. הוא תפס אותה בידו השמאלית, שאף אוויר בחדות בגלל הכאב שחש כשהניע את מפרק ידו, וניגב את פניו. הוא ירק בכיור כדי להיפטר מטעם המים המלוכלכים והעלים המרים. “בן זונה. זה קרה שוב.”
“כן,” אמר מריק באיפוק לא מבוטל. “אני יודע. מצאתי אותך מנסר את היד שלך בסכין שולחני מזוין, כבוד הלורד. ככה הבנתי.”
“כן, בסדר.” קריין משך אליו כיסא בצווחת עץ הנגרר על גבי אריחים. “תוכל…?” הוא החווה אל המפרק של ידו השמאלית. הכפתור היה פתוח והשרוול מופשל. הוא לא זכר שעשה זאת. הוא לא זכר את הפעמים האחרות.
מריק כבר הכין צמר גפן ותחבושות מגולגלות, וגם בקבוק שעלה ממנו ריח אלכוהול.
“אני אשתה קצת, אם אתה כבר מוזג. אַאוּץ’.”
“נראה לי שהרגת את עצמך מספיק לערב אחד.” מריק חיטא את הפצע הצורב באלכוהול הגולמי. “אלוהים, זה עמוק. כלי חד יותר היה מחסל אותך ללא ספק. כבוד הלורד –”
“אני לא יודע. קראתי ספר, חשבתי להתלבש. לא…” הוא נופף בידו הימנית בתנועה מעורפלת והנחית אותה על השולחן המהוה. “לאלף אלפי עזאזל.”
השתררה שתיקה במטבח. מריק כרך בזהירות תחבושת סביב מפרק היד המדמם. קריין השעין את מרפקו הימני על השולחן והניח את ראשו על ידו.
“אני לא יודע מה לעשות.”
מריק שלח אליו מבט יציב מתחת לגבותיו הדקות וחזר למלאכתו.
“אני לא יודע,” חזר קריין ואמר. “אני לא יכול – אני חושב שאני לא מסוגל לזה יותר. אני לא יכול…” אני לא יכול לשאת זאת. הוא מעולם לא אמר את המילים האלה בשלושים ושבע שנות חייו, אפילו לא בתקופות של רעב והשפלה. הוא רצה לומר אותן עכשיו.
קמט הופיע במצחו של מריק. “אתה צריך להילחם בזה, כבוד הלורד.”
“להילחם במה? תן לי משהו להילחם בו, ואני אילחם – אבל איך לעזאזל אני יכול להילחם בנפש שלי עצמי?”
“זו לא הנפש שלך,” אמר מריק בנימה שקולה. “אתה לא משוגע.”
“כמובן. אני מבין איך הגעת למסקנה הזאת.” קריין השמיע צליל שדמה קצת – אבל לא ביותר – לקול צחוק. “אחרי כל השנים האלה, אחרי שהוא מת, לעזאזל, נראה שהמנוול הזקן מצליח סוף־סוף להיפטר ממני.”
מריק התחיל לארוז בקפידה את צמר הגפן ואת התחבושות. “אתה שוב חושב על המילה ההיא.”
“תורשתי,” הקפיד קריין להגות בבירור כל הברה והברה, ולטש עיניים בידיו ובאצבעותיו הצרות. “טירוף תורשתי. מוטב שננקוב בשמו של הדבר.”
“לא,” אמר מריק. “כי אני אגיד לך על איזו מילה אני חושב.”
גבותיו של קריין התקרבו זו לזו. “על איזו מילה?”
עיניו החומות של מריק הישירו מבט אל קריין ולא נסוגו. הוא הניח את בקבוק האלכוהול על השולחן בקול נקישה החלטי.
“שאמאן.”
השתררה שתיקה.
“אנחנו כבר לא בשנגחאי,” אמר קריין לבסוף.
“לא, אנחנו לא. אבל אם היינו שם, ואתה היית מתחיל להשתגע פתאום ואז זה היה עובר לך, לא היית יושב ומיילל, נכון? מייד היית יוצא –”
“לדבר עם יוּ לֶן.”
מריק הטה את ראשו בהסכמה.
“אבל אנחנו לא בשנגחאי,” חזר קריין ואמר. “אנחנו בלונדון. יו לן נמצא בקצה השני של העולם, ובקצב הזה אני לא אחזיק מעמד אפילו חודש.”
“אז נמצא שאמאן כאן,” אמר מריק בפשטות.
“אבל –”
“בלי אבל!” המילים הצטלצלו מהקירות. “אתה יכול ללכת לאיזה רופא ושיזרקו אותך לבית משוגעים, או שאתה יכול לשבת פה ולהשתגע מרוב מחשבות על זה שאתה משתגע, או שאנחנו יכולים למצוא פה שאמאן מזוין ולבדוק את זה כמו שהיינו בודקים את זה בבית, כי ‘תורשתי’ בתחת שלי.” מריק רכן קדימה, נשען בידיו על השולחן ולטש עיניים בפניו של אדונו. “אני מכיר אותך, לוּסיֵין ווֹדְרי. ראיתי אותך מסתכל למוות בעיניים מלא פעמים, ובכל פעם או שברחת הכי מהר שאפשר או שבעטת לו בביצים, אז אל תספר לי שאתה רוצה למות. בחיים לא פגשתי מישהו שלא רוצה למות כמו שאתה לא רוצה למות. אז אנחנו הולכים למצוא שאמאן ולטפל בעניין הזה, אלא אם כן יש לך רעיון יותר טוב, ואין לך! נכון?“
מריק נעץ בו מבט עוד כמה רגעים ואחר כך הזדקף והתחיל לסדר. קריין כחכח בגרונו. “יש שאמאנים אנגלים?”
“מוכרחים להיות, לא? או קוסמים. או משהו.”
“אני מניח שכן,” אמר קריין במאמץ ניכר. הוא ידע שאין טעם, אך ידע שהוא חב זאת למריק. “אני מניח שכן. מי יֵדע…” אצבעותיו רטטו והעלו זיכרונות. “רקהאם. הוא חזר, לא? אני יכול לשאול אותו.”
“מר רקהאם,” הסכים מריק. “נלך אליו. נשאל על שאמאן. יש לך מושג איפה הוא?”
“לא.” קריין מתח את מפרק ידו החבוש וקם. “אבל אם לא אצליח למצוא אותו דרך אף אחד מהמועדונים, נוכל פשוט להסתובב במאורות האופיום המטונפות ביותר בליימהאוס עד שנפגוש אותו.”
“אתה רואה?” שאל מריק. “העניינים כבר מתחילים להשתפר.”
