השפעה | גרסת קינדל

הקובץ זמין לקריאה במכשיר קינדל בלבד.

28.00

לרכישת עותק דיגיטלי בחרי חנות:
תמיר הוצאה לאור | אהבות
מאת: ג'יין אוסטן
תרגום: לי עברון
עריכת תרגום: מיכל לעדן
הגהה: צופיה סילברמן
עיצוב כריכה: חן יאקה-שומרון | סטודיו לימונדה
איור: עומרי קורש
תאריך יציאה לאור: 2022

תקציר:

"משונה לחשוב שעד ימיה של ג'יין אוסטן נראו כל הסופרות הגדולות לא רק מבעד לעיני המין השני, אלא אך ורק ביחס למין השני." וירג'יניה וולף, חדר משלה.

אן אליוט בת התשע־עשרה הייתה אמורה להינשא לקפטן פרדריק ונטוורת', אבל בחרה לנתק את הקשר בהשפעת עצה של חברת משפחה קרובה. כעת, בגיל עשרים ושבע, היא בדרכה להפוך לרווקה זקנה, ואורח חייו הבזבזני של אביה עולה לה באובדן הבית שהתגוררה בו כל חייה. בגילה, היא לא הייתה אמורה להיות עדיין לבדה. היא הייתה אמורה לטפל בילדים משלה ולא באחייניה. והיא בהחלט לא הייתה אמורה לפגוש שוב את קפטן ונטוורת', שנים אחרי ביטול האירוסים.

המפגש המחודש בין אן ובין קפטן ונטוורת' מעורר זיכרונות מכאיבים ורגשות קשים מן העבר, לצד ערגה והשתוקקות שאף אחד מהם לא חש מאז. אן עושה כמיטב יכולתה להימנע מחברתו של הקפטן, אבל מתברר שזו משימה בלתי אפשרית. שוב ושוב הם מזדמנים לאותם מקומות, ונאלצים לשאול את עצמם שוב ושוב למה בעצם נפרדו מלכתחילה.

השפעה הוא הרומן האחרון של ג'יין אוסטן, והוא פורסם כחצי שנה לאחר מותה. בניגוד לחלק מספריה האחרים, המבוססים על טיוטות שיצרה בגיל צעיר, נכתב הרומן בשלמותו בשלב מאוחר בחייה ומבקרים רואים בו את ספרה האישי ביותר.

ספרים נוספים שתהני מהם

- פרק ראשון -

השפעה | ג'יין אוסטן | מאנגלית: לי עברון

סר ווֹלטֶר אֶלִיוֹט מאחוזת קלינץ' אשר בסַמֶרסֶטשֶׁר היה אדם שמעולם לא עלעל להנאתו בשום ספר מלבד בספר הבָּרוֹנֶטים. בספר הזה מצא לו תעסוקה בשעת בטלה ונחמה בשעת מצוקה; הרשומות בו הציגו את השרידים האנושיים המעטים שנותרו מבתי האצולה העתיקים, ואלו עוררו בו הערצה ויראת כבוד; כל תחושה לא נעימה שנבעה מענייני הבית התחלפה מאליה ברחמים ובבוז כשסקר את שמות הבָּרוֹנֶטים החדשים הרבים כל כך שקיבלו את תואריהם במאה האחרונה; ואם כל הדברים האחרים לא הצליחו לרומם את מצב רוחו היה קורא את תולדותיו שלו, בעניין שלא דעך מעולם. זה היה העמוד שבו נפתח תמיד הכרך המועדף עליו:
"אליוט מאחוזת קלינץ'.
"וולטר אליוט, נולד ב־1 במרס 1760, נשא לאישה ב־15 ביולי 1784 את אליזבת, בתו של ג'יימס סטיבנסון הנכבד מסָאוּת' פַּארק במחוז גלוֹסְטֶר, אשר (בטרם פטירתה ב־1800) ילדה לו את אליזבת ב־1 ביוני 1785; את אן ב־9 באוגוסט 1787; בן שנולד ללא רוח חיים ב־5 בנובמבר 1789; ואת מרי ב־20 בנובמבר 1791."
זוהי לשונה של הפסקה שיצאה ממכבשי הדפוס בשעתה; אבל סר וולטר שיפר אותה והוסיף, למענו ולמען משפחתו, את ההערה הזו אחרי תאריך הולדתה של מרי: "נישאה ב־16 בדצמבר 1810 לצ'רלס, בנו ויורשו של צ'רלס מַסְגְרוֹב הנכבד מאַפֶּרְקְרוֹס שבמחוז סַמֶרְסֶט." והוסיף גם את התאריך המדויק שבו מתה עליו אשתו.
אחר כך הופיעו בנוסח הרגיל תולדותיה ועלייתה של המשפחה העתיקה והמכובדת; סוּפַּר שתחילה התיישבה המשפחה בצֶ'שֶר; שצוינה לשבח בספר הברונוּת של דַגְדֵייל, כשבניה שימשו במשרה הרמה של ראש המחוז וייצגו את העיר בשלושה פרלמנטים ברציפות; סוּפַּר על גילויי נאמנות, על קבלת התואר המכובד בָּרוֹנֶט בשנה הראשונה למלוכתו של צ'רלס השני, והוזכרו כל מרי וכל אליזבת שזכו להינשא לגברים בני המשפחה. כל אלה מילאו שני עמודים גדולים ונאים, ולסיום הופיעו סמל המשפחה והמוטו שלה, ולצידם נכתב: "מקום המגורים העיקרי – אחוזת קלינץ' במחוז סמרסט." ובסיום נראה שוב כתב ידו של סר וולטר: "היורש המשוער – ויליאם וולטר אליוט הנכבד, נינו של סר וולטר השני."
אופיו של סר וולטר אליוט הסתכם כל־כולו ביוהרה; יוהרה הקשורה במראהו ויוהרה הקשורה במעמדו. בצעירותו היה יפה תואר להפליא; וגם כעת, בגיל חמישים וארבע, עדיין היה נאה מאוד. מעטות הנשים שהיו עסוקות בהופעתן החיצונית יותר ממנו, ואפילו משרת אישי של לורד שהוכתר לאחרונה בתואר אצולה לא היה יכול להיות מרוצה יותר ממנו ממקומו בחברה. הוא בורך ביופי, ויתר על כן, בתואר של בָּרוֹנֶט; וכל זה עשה אותו מושא לכבוד ולאהבה חסרת מצרים, בעיקר מצד עצמו.
מראהו הנאה ומעמדו הצדיקו את חיבתו כלפיהם מבחינה אחת; ככל הנראה בזכותם זכה לשאת אישה שאופייה עלה בהרבה על הראוי לו. ליידי אליוט הייתה אישה נהדרת, נבונה וחביבה; שיקול דעתה והתנהגותה היו חפים מטעויות, מלבד אותה היקסמות נעורים שהפכה אותה לליידי אליוט. היא נהגה סובלנות בפגמיו או ריככה או הסתירה אותם, והפכה אותו לאדם מכובד באמת למשך שבע־עשרה שנים; ואף שהיא עצמה לא הייתה האישה המאושרת ביותר בעולם, היא מצאה טעם לחיים בידידיה, בבנותיה ובמילוי חובותיה, ולא היה לה קל להיפרד מהם כשהגיעה שעתה. כמה נורא לה לאם להשאיר מאחוריה שלוש בנות, שהבוגרות שבהן בנות שש־עשרה וארבע־עשרה, איזו מועקה נוראה היא להפקיד אותן ברשותו ובהשגחתו של אב קל דעת ויהיר. ואולם, הייתה לה חברה אחת קרובה מאוד, אישה ראויה ונבונה, שהייתה קשורה אליה בקשר של חיבה עזה ולכן השתקעה בקרבת מקום, בכפר קלינץ'; ליידי אליוט סמכה בעיקר על טוב ליבה ועל עצותיה של חברתה, שיסייעו לבנותיה אחרי מותה וישַׁמרו את העקרונות הטובים ואת החינוך שהשתדלה בכל מאודה להעניק להן.
בניגוד לציפיות מכריהם, לא נישאו אותה ידידה וסר וולטר. שלוש־עשרה שנים חלפו מאז מותה של ליידי אליוט, והם עדיין היו שכנים קרובים וידידים טובים; הוא נשאר אלמן, היא נשארה אלמנה.
ליידי ראסל, בזכות גילה, אופייה החזק ועושרה, לא נדרשה כלל לשקול נישואים שניים. וממילא היא לא נאלצה להתנצל בפני הציבור, הנוטה להתמרמר דווקא כשאישה נישאת בשנית ולא כשהיא נמנעת מלעשות כן; אבל ההתמדה של סר וולטר ברווקותו דורשת הסבר. יש לדעת אפוא שסר וולטר נהג כאב מסור (אחרי שספג אכזבה פרטית אחת או שתיים בתגובה לפניות בלתי סבירות בעליל מצידו), והתגאה בכך שנשאר רווק למען בנותיו היקרות. למען בת אחת, בכורתו, באמת היה מוכן לוותר על כל דבר (או לפחות על כל דבר שלא רצה במיוחד לעשות). בהיותה בת שש־עשרה ירשה אליזבת את זכויותיה ואת מעמדה של אימהּ, ככל שניתן להעביר דברים כאלה בירושה; וכיוון שהייתה יפת תואר ודמתה לו מאוד, תמיד הייתה השפעתה על אביה גדולה, והם הסתדרו ביניהם היטב. את שתי בנותיו האחרות לא העריך כלל. מרי הצליחה לרכוש מעט חשיבות כשנישאה לצ'רלס מסגרוב; אבל אן, שתבונתה ואופייה המקסים היו עשויים להעניק לה מעמד רם בקרב אניני הדעת, הייתה חשובה כקליפת השום הן לאב והן לאחות; לדעותיה לא היה משקל, ונוחותה הוקרבה תמיד – היא הייתה רק אן.
ואולם בעבור ליידי ראסל הייתה אן בת סנדקות יקרה ומוערכת מאוד, היא הייתה חביבתה וחברתה. ליידי ראסל אהבה את כולן; אבל רק באן מצאה את בת־הדמות של אימהּ.
כמה שנים קודם לכן הייתה אן אליוט נערה יפה מאוד, אבל לבלובה היה קצר ימים; וגם בשיא הלבלוב לא מצא בה אביה דבר מעורר התפעלות – תווי פניה העדינים ועיניה הכהות השקטות היו שונים עד מאוד מתוויו ומעיניו שלו, וכעת, משרזתה ודהתה, לא היה בה דבר שעורר את הערכתו. הוא מעולם לא טיפח תקווה רבה שיקרא את שמה אי פעם בעמוד אחר של הספר החביב עליו, ספר הברונטים, וכעת לא נותרה בו תקווה כלל. על כתפיה של אליזבת לבדה הונחה המשימה לקשור את המשפחה באמצעות נישואים עם השווים לה במעלתם, שכן מרי נישאה לאדם שהיה רק בן למשפחה כפרית ותיקה מכובדת ועשירה, ולכן העניקה לו כבוד אך לא קיבלה כבוד בתמורה; ביום מן הימים תינשא אליזבת נישואים הולמים.
קורה לעיתים שאישה בת עשרים ותשע נראית יפה יותר מכפי שנראתה עשר שנים קודם לכן; או לפחות שומרת על קסמה, אם אינה סובלת מבריאות רופפת או מחרדה. כאלה היו פני הדברים במקרה של אליזבת, שעדיין הייתה אותה העלמה אליוט היפה שהחלה להיות שלוש־עשרה שנים קודם לכן. ולכן אפשר לסלוח לו לסר וולטר על ששכח את גילה, ומכל מקום לא לראות בו שוטה גמור רק משום שנדמה לו שהוא ואליזבת מלבלבים כתמיד, בעוד מראיהם הטובים של כל האחרים נהרסים; שכן הוא ראה בבירור עד כמה התבגרו והזדקנו בני משפחתו ומכריו האחרים. אן נעשתה כחושה, מרי – גסה, כל קלסתר פנים בסביבה נפגם, וזה זמן־מה שהוטרד מהִתרבותם של הקמטוטים בזוויות עיניה של ליידי ראסל.
אליזבת לא הייתה שבעת רצון מחייה כפי שהיה אביה. שלוש־עשרה שנים הייתה הגבירה באחוזת קלינץ', עמדה בראשה וניהלה אותה בהחלטיות ובביטחון עצמי שלא השאירו שום רושם שהיא צעירה מכפי גילה. במשך שלוש־עשרה שנים שימשה מארחת על פי כל גינוני הטקס, פיקדה על המשרתים, פסעה ראשונה אל הכרכרה הרתומה לארבעה סוסים, ותפסה את מקומה הראוי אחרי ליידי ראסל בצאתן מכל הטרקלינים וחדרי האוכל שבמחוז. שלושה־עשר חורפים עטויי כפור ראו אותה פותחת כל נשף חשוב שנערך בקהילתם המצומצמת, ושלושה־עשר אביבים עטורי ניצנים ראו אותה נוסעת ללונדון עם אביה לשבועות אחדים של הנאות העולם הגדול. זיכרון כל הדברים האלה, והידיעה שהיא בת עשרים ותשע, עוררו בה כמה חרטות וכמה חששות; היא ידעה היטב שעודנה נאה כתמיד, אבל חשה שהיא מתקרבת אל השנים המסוכנות, והייתה שמחה אילו ידעה בוודאות שבתוך שנה או שנתיים יחזר אחריה מישהו שדם בָּרוֹנֶטים זורם בעורקיו. או־אז תוכל אולי ליטול שוב לידיה את ספר הספרים באותה הנאה שהסב לה בימי עלומיה, אבל לעת עתה הוא לא היה חביב עליה.הספר, שהציג בפניה תמיד את תאריך הולדתה בלי שום תאריך נישואים אחריו (מלבד זה של אחותה הצעירה), נעשה לה מאוהב לאויב; ויותר מפעם אחת קרה שאביה השאיר אותו פתוח על השולחן לידה, ואילו היא סגרה אותו בלי להביט בו והדפה אותו מעליה. הספר, ובייחוד תולדות משפחתה שלה, הזכירו לה תמיד אכזבה שחוותה בעבר. היורש המשוער, אותו ויליאם וולטר אליוט הנכבד שאביה תמך בזכויותיו בלב שלם, היה האיש שהכזיב אותה.
עוד בהיותה נערה צעירה מאוד, מרגע שנודע לה שהוא עתיד להיות הבָּרוֹנֶט הבא (אם לא ייוולד לה אח), התכוונה להינשא לו, וגם אביה התכוון שתעשה זאת. הם לא הכירו אותו בילדותו, אבל זמן קצר אחרי מותה של ליידי אליוט גישש סר וולטר וניסה לערוך עימו היכרות; ואף שגישושיו לא נענו בחמימות, התמיד בהם וייחס את רתיעתו של הצד השני לביישנות נעורים. באחד מטיולי האביב שלהם ללונדון, כשהייתה אליזבת בראשית פריחתה, אולץ מר אליוט להתוודע אליהם.
באותה תקופה הוא היה איש צעיר מאוד שאך החל בלימודי המשפטים; הוא מצא חן בעיני אליזבת, וכל התוכניות לגביו קיבלו משנה תוקף. הוא הוזמן לאחוזת קלינץ'; דיברו עליו וציפו לו כל אותה שנה; אבל הוא לא בא. באביב הבא נראָה שוב בעיר, שוב מצא חן, שוב זכה לעידוד, שוב הוזמן, שוב ציפו לו ושוב לא בא; אחר כך הגיעה לאוזניהם הידיעה שהוא התחתן. במקום לחפש את מזלו בַּמקום שהותווה לו כיורש בית אליוט, קנה לו עצמאות וחבר לאישה עשירה ממעמד נחות.
סר וולטר שמר לו טינה. כראש המשפחה, חש שמן הראוי היה שייוועץ בו לפני נישואיו, בייחוד אחרי שהרעיף על הצעיר תשומת לב רבה בפומבי; "הרי ודאי ראו אותנו יחד," העיר, "פעם בזירת מרוצי הסוסים, ופעמיים במבואה של בית הנבחרים." הוא הביע תרעומת, אבל נראה שלא נתנו עליה את הדעת. מר אליוט לא ניסה כלל להתנצל, והפגין אדישות לנוכח אובדן תשומת ליבה של המשפחה, שכן סר וולטר החליט שהוא אינו ראוי לתשומת הלב הזאת: היכרותם הגיעה לקיצה.
גם כעבור שנים, מהלך העניינים המביך הזה עם מר אליוט עדיין עורר כעס בליבה של אליזבת; האיש מצא חן בעיניה בזכות עצמו, ועוד יותר מזה בזכות היותו היורש של אביה, וגאוותה המשפחתית העזה יכלה לראות בו ורק בו שידוך הולם לבתו הבכורה של סר וולטר אליוט. לא היה שום ברונט מלבדו בכל ספר הברונטים שיכלה להכיר בו בחפץ לב כשווה לה במעמדו. אבל התנהגותו הייתה מחפירה עד כדי כך, שאף כעת (בקיץ של שנת 1814), לאחר מות אשתו, אליזבת ענדה סרטים שחורים כאות אבל, אבל סירבה להקדיש לו כל מחשבה נוספת. אולי היה אפשר להתגבר על חרפת נישואיו הראשונים, משום שלא היו צאצאים שינציחו אותה; אך הוא הרע לעשות, ומחָבֵרים רוחשי טוב הזדמן להם לשמוע פה ושם שהוא דיבר על כל בני המשפחה בזלזול רב, הקל בהם ראש ונהג בוז בקרוביו ובכבוד העתיד ליפול בחלקו לכשיירש את אחוזת קלינץ'; וזהו עוון שאין לו מחילה.
אלה היו רגשותיה ותחושותיה של אליזבת אליוט; את הדאגות האלה היה עליה להפיג, מן הרוגז הזה היה עליה להסיח את דעתה. למרות ההדר והשגשוג היו חייה ריקים וחדגוניים, לא היו בליבה רגשות שיפיחו עניין בשהות הממושכת, חסרת האירועים, בחוג כפרי מצומצם, והיא לא מילאה את זמנה לא בעיסוקים מועילים, ולא בכישרונות ובהישגים.
וכעת התווספה דאגה חדשה לדאגותיה. הצורך של אביה בכסף נעשה דוחק. היא ידעה שכעת הוא מעיין בספר הברונטים כדי להסיח את דעתו מן החשבונות הכבדים של הסוחרים ומרמזיו הבלתי רצויים של מר שפרד, שטיפל בענייניו העסקיים. האחוזה בקלינץ' הניבה רווחים יפים, אבל לא היה בהם די להידור שנדרש מבעליה (לפי תפיסתו של סר וולטר). כשהייתה ליידי אליוט בחיים התנהל הבית בשיטתיות, במתינות ובחסכנות, ובזכות הניהול המוצלח הזה התקיים סר וולטר במסגרת הכנסתו; אבל השכל הישר מת יחד איתה, ומאז חרג מן המסגרת בלי הרף. לא היה לאל ידו לבזבז פחות כסף; הוא נהג לפי מעמדו, לא פחות ולא יותר. אבל אף על פי שהיה חף מעוון הלכו חובותיו ותפחו, והוא הרבה כל כך לשמוע עליהם עד שלא היה עוד טעם לנסות להסתירם מבתו, אפילו לא חלק מהם. באביב שעבר, כשהיו בעיר, רמז לה רמזים אחדים; אפילו הרחיק לכת עד כדי לומר, "אנחנו יכולים לקצץ בהוצאות? האם עולה בדעתך תחום מסוים שבו אנחנו יכולים לקצץ?"
ויש לנהוג בהגינות כלפי אליזבת ולציין שבלהט הראשוני של בהלה נשית, היא החלה לחשוב ברצינות על פתרונות אפשריים, ולבסוף הציעה שני ענפי חיסכון: להפסיק תרומות לא נחוצות, ולהימנע מקניית ריהוט חדש לטרקלין. לאחר מכן הגתה רעיון משמח נוסף: הפעם לא יביאו מתנה לאן, כפי שנהגו לעשות מדי שנה. אבל לא היה די באמצעים הללו, הטובים כשלעצמם, להתמודד עם מלוא גודל הצרה, ועל הגודל הזה התוודה סר וולטר בפניה זמן קצר לאחר מכן. לאליזבת לא היו הצעות מועילות יותר. היא חשה מקופחת וחסרת מזל, בדיוק כמו אביה; ואיש מהם לא היה מסוגל לתכנן תוכנית כלשהי שתפחית את הוצאותיהם בלי להפחית מכבודם או לוותר על תענוגותיהם במידה שיהיה קשה לשאתה.
סר וולטר היה רשאי להיפרד רק מחלק קטן של האחוזה; אבל גם לוּ הותר לוֹ לפרק אותה לחלקים, לא היה בכך כדי להועיל. הוא מחל על כבודו ומִשכן כל מה שיכול היה למשכן, אבל לעולם לא יואיל למכור. לא; הוא לא יעטה חרפה כזאת על שמו. אחוזת קלינץ' תועבר הלאה בשלמותה ובמלואה, כפי שהוא עצמו קיבל אותה לידיו.
שני ידידיהם ואנשי סודם נקראו לייעץ להם: מר שֶׁפֶּרד, שהתגורר בעיירת השוק הסמוכה, וליידי ראסל; ונדמה שהאב והבת גם יחד ציפו שאחד מן השניים ימצא פתרון שיפטור אותם מצרותיהם ויפחית את הוצאותיהם, בלי שייאלצו לוותר על שום תענוג המספק את טעמם או מחמיא לגאוותם.