מכשפה רוחנית | דיגיטלי

במבט ראשון הוא לא נראה משהו. גבוה ממני אבל כחוש; ראש נפוח שמונח על צוואר לבן ודקיק. הוא היה לבוש בהידור בחליפה ועניבה, אבל מראה יכול להטעות. כבר הסעתי במונית שלי אנשים בעלי אמצעים, ודווקא העשיר ביותר נראה כאילו ישן ברחוב במשך שלושה חודשים. אולי בגלל זה חשבון הבנק שלו היה שופע כל כך – כי הוא לא בזבז זמן על שטויות: לא התגלח, לא הסתרק וגם לא, המממ, התרחץ.

בכל אופן האיש הזה, שהרים זרוע רזה כדי לעצור אותי, נראה כאילו משב רוח חזק יעיף אותו באוויר. לפי עורו החיוור הוא לא יוצא הרבה מהבית. אולי הוא מפחד מהרוח. לא משנה, עוד לקוח אחד יספיק לי עד סוף השבוע. קיוויתי רק שהיעד שלו לא רחוק. כבר סילקתי אנשים שביקשו להגיע למקומות במרחק שעות של נסיעה. זה לא נהוג, אבל גם לי יש חיים. ואין לי כוונה לבזבז את כל החיים האלה בהסעה של אנשים ובניהול של אותן שיחות קבועות על החופשות שלהם, או על מזג האוויר, או על ההתרחשויות העדכניות ב"מִקְסָם" בערוץ חמש. לא שיש לי בעיה עם העבודה שלי – ממש לא – אבל היא לא מרכז החיים שלי. אני לא מופרעת.

עצרתי ליד המדרכה והוא נכנס למושב האחורי והתיישב בדיוק מאחוריי. "קַאטְסְלוֹ," הוא רטן, ואז העיף מבט לעברי ופער את עיניו בתדהמה. זה קורה לי הרבה; משום־מה אנשים תמיד מופתעים לפגוש אישה שנוהגת במונית. אין לי מושג למה. הרי לא נדרשים פה כישורים מיוחדים שאין לי בגלל המגדר שלי. עוד איזה איבר בולט לא היה עוזר לי להחזיק בהגה ולנווט בעיר קטנה כמו אוקספורד. לא, הציצים לא פוגעים ביכולת הנהיגה שלי. וכן, אני יודעת לחנוֹת. שמעתי את כל הבדיחות. הן אף פעם לא מצחיקות. גברים יכולים לעשות כשפים ונשים יכולות לנהוג במונית. אפשר לחשוב.

"בסדר גמור, אדוני," מלמלתי והפניתי חיוך למראה. בתגובה לא זכיתי אפילו לסדק בין השפתיים שלו. אין בעיה; השקטים דורשים פחות עבודה.

השתלבתי בנתיב הנסיעה, והנהג של הב־מ־וו החבוטה שהגיע מאחוריי הניף לעברי את היד בכעס. מה הבעיה שלו? היה לו המון זמן להאט. נראה לי שמי שמתרגז מדברים כאלה צריך לעשות לעצמו קצת סדר בחיים. אם הוא נלחץ מבלימה קטנה, מה יקרה לשיווי המשקל הנפשי שלו אם יתפוצץ לו צינור בבית או ישעו את הילד שלו מבית הספר או יגלו אצל אימא שלו סרטן? פשוט לא שווה להתרגש מדברים קטנים.

הנוסע שלי לא שם לב. הוא התעסק בז'קט שלבש והגבה השמאלית שלו קפצה בטירוף, כאילו מישהו חיבר אליה חוט בלתי נראה ומשך. יכולתי להרגיע אותו כנראה, אבל סביר להניח שזה לא היה משנה כלום. אז רק הגברתי את הרדיו ולחצתי על הגז. ככל שאגיע מהר יותר לקאטסלו ואוריד את הבחור הזה, כך אגיע מהר יותר הביתה וארים את הרגליים.

הרגשתי את זה כשירדנו מהכביש הראשי לעבר הפרוור הקטן. אפילו לא שמתי לב שהוא נשען קדימה – הייתי מרוכזת מדי באוטובוס לפניי – אבל כשהמתכת הקרה נלחצה לי לעורף, ידעתי בדיוק מה קורה.

"אני רוצה את כל הכסף שלך," הוא סינן. "עכשיו."

אקדח. יופי. למה האידיוטים הפסיכופתים תמיד מגיעים אליי? ליקקתי את השפתיים. "אתה רוצה שאני אוציא את הכסף, או שאתה רוצה שאני לא אתקע באוטובוס?" שאלתי. "כי אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את שני הדברים יחד."

הייתה שתיקה רגעית. "תעצרי בצד. ואל תחשבי שאני לא אלחץ על ההדק רק כי את אישה."

שקלתי תשובה מתחכמת, אבל בסוף משכתי בכתפיים ועשיתי מה שהוא אמר. כיביתי את המנוע, אבל חוץ מזה לא זזתי.

"תני לי את הכסף המסריח שלך." אולי הוא חשב שאני לקוית שמיעה ולכן חשוב לחזור על הדרישה ולהדגיש אותה, כדי לוודא שאני לא מפספסת את הכוונה.

כיווצתי את השפתיים. "אין לי הרבה. אנחנו אף פעם לא לוקחים איתנו הרבה. אתה יודע, למקרה שמישהו יצמיד לנו אקדח לראש וידרוש לקחת הכול."

"תקשיבי, כלבה…"

"אני רק אומרת," המשכתי בשלוות נפש, "שאולי אתה צריך לשקול עוד קצת את העניין. סיכון מול רווח. אני לא בטוחה שחשבת עד הסוף, והייתי רוצה לתת לך עוד הזדמנות להרהר." ריככתי את הקול כדי לשדר כנות. "לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה."

לרוע המזל, האדון ארך הגפיים לא הקשיב. הוא דחף את לוע האקדח עמוק יותר אל בשרי. זה כבר כאב. והתחלתי להתעצבן.

"אני נותן לך הזדמנות אחרונה," הוא אמר לי, "לפני שאני מפוצץ לך את המוח על כל השמשה."

רציתי לומר לו שהמוח שלי נמצא במקום הרגיל, ואם הוא ילחץ על ההדק ברגע זה, דווקא קנה הנשימה שלי יספוג את הנזק והמוח יישאר שלם. אבל משום־מה לא נראה לי שזה הרגע המתאים לשיעור אנטומיה.

"בסדר," אמרתי בקול מרגיע. "יש לי מזומן בקופסה בתא הכפפות. אני צריכה להתכופף לשם."

"בלי תרגילים."

אולי זה היה בגלל נימת הקול שלו, אבל כנראה יותר בגלל המילים שבחר. בכל מקרה, כשרכנתי לפתוח את תא הכפפות ביד שמאל וציירתי רוּנָה על הירך ביד ימין, ידעתי בדיוק מה אני עושה. לדעתי זה היה תרגיל ממש נחמד.

"מה…?" הוא התיז. "מה זה צריך להיות?" הוא משך מהעורף שלי את מה שלפני רגע היה נשק קטלני ועכשיו הפך לבננה. נכון, זאת קלישאה, אבל היא העלתה חיוך על פניי.

"לא הייתי ממליצה לאכול אותה," אמרתי בעליצות. היא אולי נראית כמו בננה ורכה כמו בננה, אבל יש גבול לקסם שלי. לצערי הרב.

עיניו עברו מהבננה אליי ובחזרה. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל הוא היה חיוור עוד יותר משהיה. "את מכשפה."

גאון. "נכון מאוד," עניתי בנעימות.

"מה פתאום מכשפה נוהגת במונית?"

זה סיפור ארוך מאוד שממש לא הייתה לי כוונה לחלוק עם הבחור. "נתתי לך הזדמנות לשנות את דעתך," אמרתי לו.

עיניו התרוצצו בשעה ששקל את האפשרויות הפתוחות בפניו. הערכתי שיש סיכויים שווים שהוא יתנפל עליי או שינסה לברוח. למזלי ולמזלו הוא בחר באפשרות השנייה. הוא תפס את ידית הדלת ומשך בכוח, אבל היא לא נפתחה כמובן. נעילה מרכזית. עם זאת הרגשתי נדיבה, ולכן לחצתי על הכפתור לפתיחת הדלת והוא נפל החוצה. הוא נעמד בצעד מהוסס וכמעט מעד, מרוב שמיהר להתרחק. ואז הוא התקדם באלכסון על הכביש וניצַּל בקושי מדריסה מתחת לאוטובוס דו־קומתי.

הבטתי בו במשך רגע או שניים כשמיהר אל המדרכה ואל החופש המיוחל. יהיה חכם מצידי לתת לו להסתלק; פחות בלגן מכל הבחינות. אבל קול טרחני במעמקי ראשי אמר לי שהוא יהיה חופשי לנסות שוב את מה שעשה – והפעם על מישהו שכישורי ההגנה שלו פחות טובים משלי. לא הייתי מסוגלת. גלגלתי עיניים. לפעמים אני ממש מצטערת שיש לי מצפון.

ספרתי עד שלוש בלחישה ואז הרמתי את היד וציירתי עוד רוּנה. קול נפץ עז נשמע וענף כבד נפל על ראשו של האיש שניסה לתקוף אותי. הוא התמוטט מייד.

"תישארי פה," לחשתי למונית. דחפתי ידיים לכיסים וניגשתי בשריקה אל האידיוט שהרס לי את היום.

מכונית חולפת עצרה ואישה כהת שיער קפצה ממנה ורצה אליו. מהזווית שלה הוא כנראה באמת נראה כמו קורבן של התקפת יער, ולא כמו מישהו שזכה לגמול ראוי על מעשיו.

הגעתי אליה כשהיא התחילה למשוך את הענף שהצמיד אותו לקרקע. "לא כדאי," הערתי.

היא הרימה אליי מבט. "הוא תקוע! אנחנו צריכות לעזור לו!" היא משכה שוב את הענף, אבל בסך הכול הצליחה לסבך כמה ענפים קטנים בז'קט המעצבים שלה. נשמע קול קריעה והאריג היקר נכנע. עיוויתי פנים.

"לא כדאי שנעשה לו עוד נזק. תמיד בטוח יותר לחכות לאנשי מקצוע," יעצתי. "ותאמיני לי שהטיפוס הזה לא שווה את המאמץ."

היא נדה בראשה במורת רוח. "רגע אחד הבנאדם הולך ברחוב ואוכל בננה, ורגע אחר כך הוא קבור מתחת לעץ."

נשכתי את השפה התחתונה שלי. "לא הייתי אומרת עץ. רוב העץ עדיין עומד." בחנתי את הבננה שעדיין הייתה בידו. הממ. הבטתי במהירות באישה. "יש לך טלפון? תצלצלי למשטרה."

לחייה היו סמוקות ממאמץ. היא הפנתה אליי את הראש בחטף ופערה פה. "משטרה? האיש הזה צריך אמבולנס!"

"הוא רץ ברחוב עם אקדח ביד," ציינתי.

"אקדח? אבל…" היא גמגמה והביטה מטה. רוּנות היפוך מסובכות לרוב המכשפות, בעיקר כשיש לך רק שנייה או שתיים, וטכנית את רק בדרגת נאופיט רמה ראשונה. אבל אני לא רוב המכשפות.

פיה של הברונטית נפער והיא נסוגה צעד לאחור. "אני נשבעת שזאת הייתה בננה."

חייכתי אליה ברוגע. "זה בגלל ההלם. המוח שלך נכנס לפאניקה כשהוא ראה את האקדח ולא היה מסוגל להכיר באמת. זו תופעה שכיחה מאוד במצבי לחץ."

היא העבירה יד על עיניה. "אני בדרך כלל רגועה מאוד במצבי לחץ. אבל זה היה יום קשה."

בהחלט הסכמתי איתה בעניין הזה. חשבתי בתוגה על הספה שלי, וכמה זמן ייקח למסור עדות במשטרה. זין.

***

היה חשוך מאוד כשהגעתי סוף־סוף לבניין שלי, והרגשתי היטב את דקירת הקור באוויר. איזה תזמון גרוע יש לי. אילו הכול היה מתנהל לפי התוכנית, הייתי תופסת את מקום החנייה הרגיל ליד הדלת. אבל עכשיו כל השכנים כבר חזרו מהעבודה ותפסו את המקומות הכי טובים. הזעפתי פנים וגררתי רגליים לדלת הכניסה. הייתי צריכה אמבטיה ארוכה וחמה ושוקולד ויין. הרבה יין.

" אַיְיבִי!"

למשמע הקריאה העליזה מעברו האחר של הרחוב ליבי צנח בקרבי, אבל הדבקתי חיוך על הפרצוף ופניתי לעבר איב. "היי, בדיוק חזרת מהעבודה?"

היא הגיעה אליי בריצה קלה. שערה המבריק היטלטל בקוקו גבוה, וחיוכה הקורן חשף שיניים לבנות מושלמות. "סיימתי לעבוד בשש, אז ניצלתי את היציאה המוקדמת לריצה."

הבטתי בגופה עטוי הלייקרה מכף רגל ועד ראש. "יופי לך," מלמלתי. לא שחשבתי שלצאת מהעבודה בשש בערב נחשב מוקדם, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא יוצאת מהבית בחמש וחצי לפנות בוקר ברוב הימים. ידעתי את זה רק מפני שבחודש שעבר עשיתי בינג' של "מִקְסָם", וכשזחלתי לכרית בזריחה היא יצאה לעבודה.

"את צריכה לבוא איתי פעם. זאת דרך מרעננת מאוד לסיים את היום."

התאפקתי ולא ציינתי שהיא גבוהה, חסונה וגמישה, ואילו אני נוטה יותר לכיוון נמוכה ועגלגלה, עם ציצים שיכולים בהחלט להוציא לי עין, אפילו אם אני בחזיית הספורט הכי מתקדמת בשוק. אני מחבבת את איב, אבל היא לא מישהי שאפשר לנפנף עם "אין מצב". הרבה יותר בטוח לא לענות לה בכלל, ולקוות שהיא תמשיך במהירות לנושא אחר.

"איך הולך בעבודה?" שאלתי.

למזלי, האזכור של הנושא החביב עליה העלה ניצוץ בעיניה, וכל מחשבותיה בנוגע לצירוף שלי למשטר האימונים שלה נגוזו. "מצוין. ממש טוב. קלטתי את כל הרוּנות הבסיסיות, ואני שולטת בקסם עכברים. המנחה שלי חושב שאהיה מוכנה לעשות את הבחינה של רמה שנייה בחודש הבא. יש אפילו סיכוי שיעבירו אותי לענף אַרְקָנַה."

הבטתי בה כשדילגה מרגל לרגל בהתרגשות. איב חיה ונושמת את המסדר, כנראה גם בחלומות שלה. המסדר הקדוש של ההארה הקסומה, זה התואר הרשמי שלו. רוב האנשים לא טורחים להשתמש בתואר המלא, כנראה כי הוא נשמע פחות כמו ארגון קסם רב־היקף ורב־עוצמה הכולל כמעט כל מכשפה ומכשף בבריטניה, ויותר כמו מובלעת של היפִּים מטורללים.

"את בטוחה שענף ארקנה ימצא חן בעינייך?" שאלתי. "האנשים שם לא קצת יותר מדי מרובעים וחסרי שמחת חיים?"

"אייבי!" היא חבטה בזרועי בשובבות, אבל חזק הרבה יותר מכפי שהתכוונה. התכווצתי בכאב. "ענף ארקנה הוא הכי טוב שיש! ברור שהם רציניים – העבודה שלהם הכי חשובה בארץ. בלעדיהם יהיה תוהו ובוהו ברחובות." היא זקרה גבות בגערה. "מגיע להם שנכבד אותם."

כן, כן. לא רציתי לבלום את ההתלהבות של איב. "את צודקת," שיקרתי. "הם נהדרים."

היא הנהנה בלהט נחוש של מאמינה אדוקה. "אני מקווה שאענה על הדרישות שלהם ואוכל להצטרף אליהם."

נדתי בראשי. "את צוחקת? אם הם לא ירצו אותך זה רק בגלל שהם מפחדים שתוכיחי שאת טובה יותר מכולם." לא שיקרתי; איב אולי קצת יותר מדי מתלהבת מהמסדר לטעמי, אבל לא יכולתי להתכחש למסירות שלה או ליכולותיה. "יהיה להם מזל אם תצטרפי אליהם."

היא חייכה. "תודה, אייבי." היא שתקה לרגע. "אז איך היה היום שלך?"

פטרתי אותה בקלות. "סתם, כמו תמיד." חייכתי אליה חיוך רחב. "את מכירה אותי. ולפני שאת אומרת משהו, אל תדאגי. לא שכחתי שאת נוסעת מחר."

"את בטוחה שזה בסדר? הייתי לוקחת אותו איתי, אבל…"

"את לא רוצה שיהיה ברור לכולם שאת מכשפה."

איב קימטה את המצח. "לא במקרה הזה. צריך להיות זהירים. אני נוסעת רק לארבעה או חמישה לילות."

"אני אטפל בחיית הכשף שלך בשמחה, איב. באמת." עם חתולים אני יכולה להסתדר, בעיקר כשהם לא הבן־זונה הקטן והשעיר שלי.

"אני חייבת לך בגדול."

בקושי הצלחתי לא להציע שהיא תנקה את הדירה שלי כתשלום. נכנסנו דרך הדלת הראשית ואיב ניגשה היישר למדרגות והעיפה מבט לאחור כשהבינה שאני לא באה איתה.

"נקעתי את הקרסול," אמרתי לה. "פציעת ספורט ישנה. אני אעלה במעלית."

היא הזעיפה פנים. "נשמע כואב נורא. תגידי לי אם צריכה תחבושות. אני גם מכירה פיזיותרפיסט מעולה."

פטרתי אותה בנפנוף יד. "יהיה בסדר. אבל תודה." הנהנתי לעבר המדרגות. "אל תדאגי."

"את בטוחה…?"

נו, באמת. אני חייבת להמציא תירוצים טובים יותר. אפילו התחלתי להרגיש אשמה. "כן."

"תשמרי על עצמך." איב חייכה חיוך רחב והתחילה לעלות בריצה קלה. "נתראה אחר כך, אייבי!"

לחצתי על כפתור המעלית ונשענתי על הקיר. היה מעייף להסתכל על איב.

***

ברגע שנכנסתי לדירה זרקתי את התיק וקרסתי על הספה עם הפנים כלפי מטה. איזה אושר.

מאיפשהו מעליי נשמעה נשיפה רגוזה. "אוכל."

הרמתי את הראש בקושי. "היי, ברוטוס."

עיניו הצהובות בהו בי מלמעלה בלי למצמץ. "אוכל, כלבה."

נאנחתי. "אמרתי לך המון פעמים. אם תקרא לי ככה אני לא אאכיל אותך."

"אוכל."

"תן לי רגע."

"אוכל."

"תן לי לשתות קודם כוס תה."

"אוכל."

"עזוב אותי."

"אוכל."

סיננתי קללה, קמתי וצלעתי אל המטבחון, שהיה קטן אבל כלל כל מה שצריך. שאריות ארוחת הבוקר של היום היו מונחות על השיש. הכנסתי את כל הכלים לכיור ופתחתי את הברז. ברוטוס המשיך לנדנד. "אוכל. אוכל. אווווווכל."

נאנחתי, מצאתי קערה נקייה ופתחתי קופסת שימורים. הריח המוכר של הטונה התעשייתית היה מחליא. הוצאתי חלק בכפית והגשתי לו. ברוטוס ניגש ורחרח באנינות. הסתובבתי כדי לסגור את הברז.

"אוכל."

חשקתי שיניים. "הרגע נתתי לך אוכל."

הוא נגע בכפתו בקערה והפגין שאט נפש מוחלט מהמנה המוצעת. הבטתי בו ברוגז. "אהבת את הסוג הזה בשבוע שעבר." ראשו נפנה הצידה. הוא לא היה מוכן אפילו להסתכל. "ברוטוס…"

נהמה נמוכה הדהדה מעומק גרונו. שילבתי ידיים. לא הייתה לו כוונה לוותר. "אוכ…"

"טוב, בסדר," סיננתי באמצע המילה. לפעמים דרך הכניעה היא הדרך העדיפה. פתחתי את הארון, בחרתי טעם אחר והצגתי אותו בפניו. בתגובה זכיתי לשבריר גרגור. גלגלתי עיניים, נפטרתי מהקופסה הראשונה ונתתי לו את הסוג החדש. ואז ניגשתי בצעדים כבדים לטלפון, כדי להזמין לעצמי פיצה.