ספוטלס

59.00

לרכישת עותק דיגיטלי בחרי חנות:
ספרים בעלמא
מאת: קמילה מונק
תרגום: דנה טל
עריכת תרגום: מורן שין
הגהה: צופיה סילברמן
עיצוב כריכה: חן יאקה-שומרון | סטודיו לימונדה
איור: עומרי קורש
תאריך יציאה לאור: 2023

תקציר:

הכול התחיל ביום שבו ניקו לי את הדירה

מארס – מחסל מקצועי ג'נטלמן עם נטייה כפייתית לסדר וניקיון ואפס סובלנות לכביסה לא ממוינת – לא הגיע לדירה של איילנד כדי להרוג אותה… לפחות בינתיים. הוא רוצה את היהלום שאמה המנוחה גנבה עבור ארגון פשע מרושע, והוא יעשה הכול כדי להשיג אותו.

איילנד – מתכנתת עם חרדה חברתית וחיבה עמוקה לרומנים רומנטיים – מסכימה לעזור למארס למצוא את היהלום. טוב, אין לה יותר מדי ברירות. הגבר השתקן הזה עוטף אותה בז׳קט חסין הכדורים שלו ולא מכריח אותה לנסוע כל הזמן בתא המטען של המכונית. האחרים קודם מבתרים ורק אחר כך שואלים שאלות.

עד מהרה איילנד המופנמת לומדת על אקדחים, סכינים וקשירות, ומוצאת את עצמה מעורבת בקרבות ירי בפריז ובטוקיו, אליהן היא מגיעה בעקבות רמזים שאמה השאירה לה בצוואתה. לראשונה אי-פעם היא מוכנה להתקרב למישהו, אבל להתאהב במחסל – זו כנראה ההגדרה המילונית של אהבה מסוכנת.

ספרים נוספים שתהני מהם

- פרק ראשון -

ספוטלס | מאנגלית: דנה טל

פרק 1

הביקור

איש המקצוע קר הרוח שכונה "הנאצי" היה המתנקש האכזרי והמסוכן בעולם, מטורף חסר לב שהפנטזיות הסדיסטיות שלו יכלו להתממש רק באמצעות התחביבים האפלים ביותר.

– ג'יינה דוויל, מרוסיה בתאווה

 

יכולתי להתחיל בהסבר למה ההורים שלי קראו לי איילנד, או להרצות באריכות על הטראומה הנצחית שממנה עלולים לסבול מי שנולדו לאישה צרפתייה וגבר אמריקאי נרגן… אבל אני חושדת שלאף אחד לא באמת אכפת. אז בואו נתחיל ביום שבו ניקו לי את הדירה – אני מבטיחה שזה יותר מעניין ממה שזה נשמע.

זה היה יום שישי בסוף אוקטובר, וכמו כל חבריי לעבודה במחלקת המחקר והפיתוח של אֶמ־טֶק, חיפשתי כל היום דרך לתקן באג רציני בגרסה העדכנית של אפליקציית הבנקאות שלנו. בסביבות חמש ועשרים אחר הצהריים סיימתי את פחית הדוקטור פפר האחרונה שנשארה בקומה, לחצתי על אנטר, והכרזתי באוזני חבריי לעבודה שהתוכנה שלנו עובדת כמו שצריך. אחר כך קראתי להם לוזרים – במפגן של עליונות גברית, כנהוג בין מהנדסים – ולשם שינוי, יצאתי מוקדם מהעבודה.

אני עדיין זוכרת את עצמי הולכת בשדרת אמסטרדם באותו ערב. הייתי ממש גאה במעיל הצמר החדש שלי, ולא הפסקתי להעביר אצבעות בשערי הערמוני המסופר בקארה קצר ולבחון את השתקפותי בחלונות הראווה, אפילו שג'וי אמרה שהמעיל ארוך מדי ולא מחמיא לגוף קטנטן כמו שלי, ושאני צריכה לחשוף קצת רגליים אם אני רוצה שמישהו ישכב איתי אי־פעם. בתור השותפה שלי לדירה והחברה הכי טובה שלי, היא הרגישה שזוהי אחריותה להבטיח שאאבד את בתוליי לפני שהאיברים הנשיים שלי יתייבשו ויתפוררו, ולכן היא עודדה אותי ללא הרף לעדכן הן את המלתחה שלי והן את הפרופיל שלי בהֵייקיופיד.

לרוב התעלמתי מהעצות שלה. הייתי בת עשרים וחמש, וההישגים שלי עם המין הגברי הסתכמו בכמה דייטים מביכים ובאיזה מעקב אובססיבי שניהלתי אחרי מישהו. תליתי את האשמה בשילוב של עיניים חומות עגולות עם חיוך ילדותי שחשף רווח בין השיניים, ושבגללו עדיין ביקשו ממני מדי פעם להראות תעודת זהות לפני שמכרו לי אלכוהול, אבל למען האמת חששתי שזה קשור יותר ל… ובכן, אליי. הלוואי שהייתי סופת הוריקן בלונדינית ותכולת עיניים כמו ג'וי. זה בטח היה עוזר קצת.

אבל אני מודה שזה לא ממש הטריד אותי. היו לי טונות של ספרי רומנטיקה שארחו לי לחברה בלילות שבת, והגיבורים שלהם היו הרבה יותר מרגשים מכל דייט שהיה לי אי־פעם. מיליארדרים, ערפדים, אנשי זאב, קאובויים… מה שתרצו. וכולם הגיעו עטופים בסיפורי אהבה מלאי תשוקה שבהם הגיבורה היא לא רק חכמה אלא גם יפהפייה, ואף אחד אף פעם לא אומר לה שמבוגרים אמיתיים לא לוקחים מקלות אכילה מהמסעדה היפנית ומעמידים פנים שיש להם אנטנות – את העצה הספציפית הזאת, דרך אגב קיבלתי מאימי החורגת, ג'ניס. והיא מסתובבת עם תמונה של ג'ימי קימל בארנק, אז אתם יכולים להיות בטוחים שהיא יודעת מה זה אומר להיות מבוגר אמיתי.

  • ••

תוך זמן קצר נכנסתי לבניין הישן שלנו ברחוב שמונים ואחת מערב. אהבתי את המקום הזה: הצבע במסדרון התקלף נורא, אבל תמיד היתה לי חיבה למבנים מהתקופה של לפני המלחמה, והשכונה היתה שקטה למדי. ג'וי ואני עברנו לקן קטן וחמים של שני חדרי שינה בקומה השנייה, אחרי הפרידה הדרמטית שלה מהשמוק הדפוק המוכר גם בכינויו דייוויד־רואה־החשבון־הבכיר – שאיים בפומבי להתחתן איתה ולשים לה תינוקות בווגינה; דברים איומים. הרגשתי שג'וי אסירת תודה על השינוי באווירה אחרי אחד־עשר חודשים עם האידיוט השחצן, ואני נהניתי מהנוכחות מלאת השמחה שלה – לא סתם קוראים לה ג'וי – וגם הרווחתי יותר מקום בפחות כסף.

עליתי במדרגות כי המעלית היתה מקולקלת כמו תמיד – תכננתי להתלונן על זה בפני מנהל התחזוקה, אבל אף פעם לא הגעתי לזה. השעה היתה בסך הכול שש ורבע; רק לעיתים נדירות קמתי מהשולחן שלי לפני שבע וחצי, ולא היה לי ספק שאני עומדת להפיק את המיטב מהערב הזה, וגם לנקות סוף־סוף את המערה המעופשת שלנו.

בסדר.

יש מצב ששיקרתי לעצמי. הדעות הליברליות למדי שחלקנו לגבי תחזוקת הבית הובילו לכך שג'ונגל הרהיטים הרעועים מאיקאה שקראנו לו בית נראה כמו אזור מלחמה. ערימות של בגדים ושל ספרים היו פזורות בחדרים שלה ושלי בהתאמה, כלים מלוכלכים בני שלושה ימים נמנמו בכיור, ושכבת אבק עדינה כיסתה את שואב האבק, מה שלדעתי ביטא בצורה פואטית את מידת האכפתיות שלנו.

איך שלא יהיה, כשסובבתי את המפתח במנעול הייתי בטוחה שהערב הזה יהיה שונה מהרגיל ושפירורי האוריאו שתקועים בין כריות הספה שלנו עומדים לפגוש יריב ראוי. דווקא צדקתי לגבי הנקודה המסוימת הזאת, דרך אגב, אבל אני מקדימה את המאוחר. סגרתי את הדלת מאחוריי, נכנסתי לסלון ו… כמעט חטפתי התקף לב.

דמות ענקית וכהה עמדה שם בגבה אליי.

אולי אני מגזימה קצת בגלל ההלם הראשוני, כמו שמתעוררים לפעמים באמצע הלילה ובטוחים שהמעיל על המתלה הוא רוח רפאים. הדם געש באוזניי במשך שנייה ואז הבנתי שהיצור שעומד לפניי אכן גבוה ורחב כתפיים – הוא התנשא לפחות שלושים סנטימטר מעל המטר שישים המלכותיים שלי – אבל כל שאר הסימנים רמזו שמדובר בזכר רגיל ולא באיזה נַאזְגוּל משר הטבעות.

שיער חום קצר, ז'קט כחול כהה גזור היטב… נשפתי אוויר מריאותיי באנחה ארוכה: כנראה פשוט נתקלתי באחד מהכיבושים של ג'וי. היא לא נתנה להם מפתחות לעיתים קרובות, אבל היה ברור שיום אחד אחזור הביתה ואיתקל באיזה אידיוט חתיך שמחסל לי את חטיפי הגרנולה.

במקרה הספציפי הזה, נראה שהתוספת האחרונה לאוסף ההולך וגדל של "צעצועי ג'וי" עדיין לא קלט את נוכחותי. וממש התעצבנתי שהיא שוב לא טרחה להתריע על הגעתו של דגם חדש. היא לא אמורה לצאת עם מדריך הפילאטיס שלה? אבל לא היתה לי שום כוונה להיכנס בבחור המסכן רק בגלל שהיא שכחה להודיע לי על נוכחותו.

בחנתי את התנועה הקלה של כתפיו כשעמד מול המזנון השחור הארוך שניצב בין חלונות הסלון וקלטתי בחטף כמה ניירות בידיו.

שינוי בתוכנית. אני כן מתכוונת להיכנס בו.

"סליחה, אלה דפי החשבון שלי. אני יכולה לבקש ממך לא לגעת כאן בכלום? ואולי להציג את עצמך?" התכוונתי להישמע בשליטה עצמית, אבל בעצם התנפלתי עליו.

האורח שלי לא טרח להסתובב אליי, והמשיך לקרוא את המסמכים שלי כאילו לא שמע אותי.

אבל הוא כן שמע.

"ערב טוב, מיס צ'פּטל. בבקשה, תרגישי בנוח בזמן שאני מסיים את זה."

חתיכת חצוף… תמציתי, מדויק, מנומס. רגוע לחלוטין. קלטתי מבטא קל. הוא שוהה כאן כבר די הרבה זמן, אבל לא אמריקאי. בריטי, אולי? המשחק הקטן שלו לא מצא חן בעיניי. "אני שמחה שג'וי אמרה לך שגם אני גרה כאן. אתה מוכן להסביר לי למה אתה מחטט במסמכים שלי?"

הדפוק הזה פשוט התעלם ממני.

עכשיו כבר באמת כעסתי. חציתי את החדר וניסיתי למשוך בזרועו כדי לעצור אותו. "היי, אני מדברת אליך!"

כשהוא הסתובב לבסוף והסתכל עליי, קלטתי עד כמה הזרוע שלו עבה: אחיזתי התרופפה והרגשתי שהדופק שלי מאיץ מעט. כבר לא הייתי סתם עצבנית מהזלזול הבוטה של הבחור; עכשיו הוא התחיל להפחיד אותי.

מבט כחול וקר פגש את מבטי, והחיוך שחייך אליי לא בדיוק הגיע לעיניו. "נדמה לי שביקשתי ממך כרגע לחכות עד שאסיים. אולי תשבי בינתיים?"

הגרון שלי התייבש. עזבתי את הזרוע שלו והתרחקתי צעד לאחור. "א־אתה חבר של ג'וי?… היא נתנה לך את המפתחות?"

"לא. אני כאן בשבילך, איילנד."

הדופק שלי האיץ בטירוף והבטן שלי התהפכה כאילו כל החדר מסתובב. אני חושבת שהרגליים שלי זזו עוד לפני שבכלל קיבלתי החלטה מודעת לברוח: התחלתי לרוץ לדלת הדירה, וצרחתי בכל הכוח בתקווה שגברת ג'וזפסקי, השכנה שלנו, הדליקה את מכשיר השמיעה שלה לשם שינוי. "תתרחק ממני, אל תתקרב אליי! אני מתקשרת למשטרה!"

אחיזת מלחציים סביב כתפיי גררה אותי לאחור לפני שהספקתי להגיע לדלת, וצמרמורת של אימה טהורה התפשטה בגופי ממרכז החזה ועד לקצות האצבעות. תיק השק השחור הגדול שלי החליק מכתפי ונחת על הרצפה בקול חבטה עמומה, ותכולתו התפזרה לרגלינו. יד עטויה בכפפה שחורה הניחה לכתפי הימנית, נצמדה לפה שלי ולחצה לי על הלחיים כמעט עד כאב. נאבקתי בו ופלטתי סדרה של יללות חנוקות. דמעות נקוו בזוויות עיניי כשהבנתי שהקולות שאני מצליחה להפיק הולכים ונחלשים: הגרון שלי כאב מדי, ולא היה לי אוויר.

אחרי כעשרים שניות, כל מה שמיתרי הקול שלי הצליחו להפיק היה צלילי קרקור חלשים בין התנשפויות קצרות. הרגשתי שאני טובעת. כשהקול שלי גווע, פחתה בהדרגה גם אחיזתו ההדוקה סביב פי, והרגשתי את נשימתו בשערי. "אני יכול לסמוך עלייך שלא תצרחי שוב?"

הנהנתי ברעד. הוא הוריד את היד מהפה שלי, אבל היד שאחזה בכתפי לא הרפתה ממנה, והוא סובב אותי אליו כמו בובת סמרטוטים רפויה. הוא לא נראה כועס, ואפילו לא עצבני. הוא רק הרים אל שפתיו אצבע מורה מכוסה בכפפה והזהיר אותי במבט.

עמדנו ליד דלת הכניסה של הדירה לפחות דקה בלי לזוז, וחיכינו שמישהו, כל אדם שהוא, יגיב לצרחות שלי. הזמן נהיה סמיך וכאילו האט את מהלכו ולכד אותי: כל אחד ואחד משריריי היה משותק; הנשימה שלי כמעט נעצרה. האצבעות המונחות על כתפי התפרשו ונעו במורד זרועי, ולבסוף השתהו סביב מפרק כף היד שלי בכמעט ליטוף. רעדתי. הדם הלם באוזניי, ובאותו רגע היקום שלי התכווץ והתכנס כולו לתוך עיניו הכחולות הכהות של הגבר הזר הזה. קצת כמו המפץ הגדול ברוורס, אפשר לומר.

מחוץ לדירה לא נשמע כלום. רק דממה.

החיוך חסר הנשמה שקידם את פניי חזר למקומו, והוא נופף אליי את אצבעו בנזיפה. "אל תעשי את זה שוב, בבקשה. אולי במקום זה תכיני לנו קפה?"

מצמצתי. "אני… מה?"

שפתיו התעוותו והוא הטה את ראשו. קשתיות העין שהיו קודם קרות כקרח התמלאו שעשוע. "קפה. שמעת על זה פעם? פולים קלויים טחונים, מים, כוס… קפה."

אני יכולה רק להניח שהבדיחה שלו נועדה להקליל קצת את האווירה ולוודא שלא אצרח שוב, בזמן שהוא עושה את מה שהוא בא לכאן לעשות. זה לא עבד. החיוך הקלוש שלו רק הזכיר לי את ג'ק ניקולסון מחייך אל שלי דובאל, שנייה לפני שהוא מנסה לקצוץ אותה לחתיכות בגרזן בסרט הניצוץ. אגלי הזיעה שנקוו על הרקות שלי התקררו. הנהנתי בביישנות. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להתרחק ממנו.

פסעתי לאחור בתנועות איטיות ומבוקרות בלי להסיר את מבטי מעיניו כדי לא לפספס שום סימן, למקרה שהוא ינסה לתפוס אותי שוב. הבחנתי בתיק השק שלי. הוא היה מונח על הרצפה במרחק של כמטר ממני. כמה עטיפות ממתקים מקומטות נמלטו ממנו כשנפל והיו מוטלות עכשיו ליד הספה; גם הוא ראה אותן, וחיוכו התערער לשנייה.

אילצתי את שפתיי להסתדר בצורה שקיוויתי שנראית כמו פה ידידותי וכנוע. "מצטערת על זה, אני אאסוף הכול."

החיוך שהוא חייך אליי נראה מלא כנות בדיוק כמו החיוך שלי. "לא, אל תדאגי. אני אטפל בזה. תורידי את המעיל ולכי להכין קפה כמו שאמרנו, בבקשה."

הוא כרע ברך ודבר ראשון הושיט יד אל הטלפון שלי. כשראיתי שהוא מחליק אותו אל כיס הג'ינס שלו במקום להחזיר אותו לתיק, בלעתי רוק חרש. הכרחתי את עצמי להסיט מבט מידיו שאספו את הטמפונים שלי, הורדתי את המעיל במשיכת כתפיים והשלכתי אותו על הספה. ברגע שהוא ראה את זה ידיו הפסיקו לנוע, עיניו הצטמצמו, והוא הביט בי רגע ארוך במבט לא מרוצה.

הרגשתי שאני מתכווצת תחת מבטו הבוחן. האם הפרתי חוק אופנתי כלשהו? מוחי דהר בחיפוש אחר הסבר, ועיניי זינקו אל קולב המעילים שעמד במרחק של כמטר ממני.

הוא ראה את זה, והחיוך שלו שב והתפשט על פניו. "זה יהיה יותר לעניין."

הרמתי בזהירות את הבגד, תליתי אותו ומיהרתי לעבר המטבח. הקול שלו עצר אותי לפני שהספקתי להיכנס; היד שלי קפאה על ידית הדלת.

"איילנד, אני משתדל בדרך כלל שהכול ילך טוב, אבל נראה לי שדברים יכולים גם להשתבש." פניתי להביט בו. אקדח בנרתיק שחור הציץ מהרווח הקל בין חזית הז'קט שלו לגופו.

אוי, אלוהים. אילו דברים בדיוק?

חשבתי שעדיף לדעת מייד עד כמה ה"דברים" יכולים להשתבש. "א… אתה מאפיונר?"

הוא נראה מופתע באמת ובתמים. "אני לא יודע איך לענות על זה. מה ההגדרה שלך למאפיונר?"

"אממ, זה מישהו שעובד בשביל המאפיה והורג אנשים," הצעתי פירוש אפשרי.

"אני רק הורג אנשים."

התשובה הזו הפכה את עמוד השדרה שלי לקרטיב.

נשמתי נשימה רועדת ונכנסתי למטבח.

ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי, זינקתי אל מגירת הסכו"ם ונברתי בה בידיים רועדות. אני מודה שלא היתה לי תוכנית של ממש, וכשהבנתי שאני אוחזת בסכין לחיתוך ירקות עם ידית ורודה – החפץ היחיד שהתקרב איכשהו להגדרה של כלי נשק בדירה שלנו – החלו לעלות בי ספקות. זה לא יספיק, לא נגד אקדח. עיניי נתקלו בקומקום. מים רותחים, ישר בפנים שלו. וגם סכין. זה יכול לעבוד…

"את צריכה עזרה עם הקפה, איילנד?"

הקול שלו הקפיץ אותי כל כך שהסכין כמעט נפלה לי מהיד מרוב בהלה. נתמכתי בשיש עד שליבי האט את פעימותיו. אפשר לשכוח מהקומקום. אני חייבת להכין את הקפה הזה, אחרת הוא ייכנס לפה, יראה אותי זוממת להתנקש בחייו בסכין הוורודה שלי, ויחתוך אותי לשניים כמו גזר גמדי.

"לא… א… אני בסדר," צעקתי מבעד לדלת.

קפאתי לכמה שניות והקשבתי לרעשים שבקעו מהסלון. ניסיתי להעריך אם הוא עומד להיכנס לפה או לא. לא. תודה לך, אלוהימה. חיפשתי בארונות העץ והוצאתי שתי קופסאות קרטון ארוכות וצרות, מלאות למחצה בקפסולות צבעוניות. הקפה נטול הקפאין היה ממש מתבקש: אין שום צורך לתת עוד מנת קפאין לאדם שהודה כרגע שהוא רוצח. בזמן שמכונת הקפה ירקה טיפה אחר טיפה של משהו נטול קפאין לתוך ספל לבן קטן, הבטתי בשעון של המיקרוגל. שבע ועשרה. ג'וי תחזור מהפילאטיס רק בסביבות תשע וחצי, וכפפות עור לקח לי את הטלפון. נזכרתי שיש לנו גם טלפון קווי. מעניין אם אצליח להסיח את דעתו מספיק זמן כדי להתקשר למשטרה. העברתי את המבט בין הסכין הוורודה, שעדיין נחה על השיש, לבין הנוזל הכהה שמילא את הספל.

הניחוח העשיר והמעושן שריחף באוויר היה כמעט מנחם באופן מוזר.

החלטתי מה הצעד הבא וחזרתי לסלון בגב נוקשה וברגליים מתנודדות. הוא עדיין היה שם, כמובן. הכול הוכנס בחזרה אל התיק שלי, שנח כעת ליד הספה והרחק מהישג ידי. נראה שהוא סיים לבדוק את החזרי המס שלי, אבל לפני שהניח אותם בחזרה על המזנון, הוא עצר ופשפש בהם עוד קצת. לא הבנתי מה הוא עושה עד שהתמקדתי היטב בכל נייר ונייר.

2013.

2012.

2011.

הפסיכופת הזה מיין אותם על פי סדר כרונולוגי.

לא פלא שלא חשדתי בכלום כשנכנסתי לדירה: למעשה, המקום נראה טוב יותר מכפי שנראה כשיצאתי מפה הבוקר, כאילו הוא החזיר כל חפץ למקומו בזמן שחיטט בדברים שלנו.

סביר להניח שזה בדיוק מה שהוא עשה.

שמעתי קול נקישה; כוס הקפה רטטה על הצלוחית הקטנה בידיי הרועדות. חשקתי שיניים ונשפתי אוויר. הבנתי שאני עומדת לבלות את הערב עם פולש ביתי חולה ניקיון וסדר, ושאם יש לי כוונה כלשהי לצאת מזה בחיים אני חייבת לקחת את עצמי בידיים.

הוא פנה והביט בי בחיוך הקר ושובה הלב שלו. "תודה. את יכולה לשים את זה על שולחן הקפה."

עשיתי זאת וחיפשתי את עיניו. "מי אתה? מה אתה רוצה ממני?"

"אנשים קוראים לי מארס," הוא אמר והרים את הספל המהביל. "ואני חושב שאת יודעת למה אני כאן, איילנד."

לא, לא ידעתי, והיה די משונה לגלות שהעובדה שיש לפרצוף הזה שם לא שינתה שום דבר. אף אחד לא זכר את השם של ג'ק טורנס מהניצוץ; אבל הפנים שלו – מחייכות בטירוף מבעד לחור המשונן שבדלת עם הגרזן בידו – הפכו להתגלמות האימה והתחושה שאין לאן לברוח. אם כך, שמו של האורח שלי הוא "מארס". שם פרטי? שם משפחה? מה זה משנה? עבורי הוא היה בסך הכול הצורה שהפחד עיצב לעצמו. חסמתי אינספור אפשרויות שהמוח שלי הטיח בי וניסיתי לשמור על נימת קול שקולה. "אתה לא נראה כמו פורץ. מה אתה רוצה, מארס? מה אני צריכה לעשות כדי שתלך מכאן?"

בהתחלה הוא לא ענה. רק לגם כמה לגימות איטיות מהקפה ואמד אותי במבטו. ניצלתי את ההזדמנות כדי לעשות כמוהו, והשתדלתי לשנן כל פרט. לפחות אוכל לספק לשוטרים תיאור מדויק, אם אחיה עד אז.

המראה המסודר והרגיל שלו עמד בניגוד למבנה גופו השרירי – וגם למידת הנימוס שלו, כפי שכבר גיליתי. הוא היה מגולח למשעי, ובמקום חליפת מאפיונר שחורה או משהו כזה, לבש מכנסי ג'ינס, חולצה לבנה ללא רבב, ז'קט כחול כהה, ונעל נעלי אוקספורד חומות ומצוחצחות היטב, שרימזו על חיבה להברקה ביריקה. כשסרקתי את תווי פניו המסותתים ואת עיניו הכחולות העמוקות, הבנתי שהופעתו הפיזית מטעה למדי, במיוחד לנוכח ההבעה הנינוחה והמחויכת שלו שהבליטה שתי גומות חן. קמטי הבעה עדינים סביב העיניים רמזו שהוא חצה את שנתו השלושים. עיניי התעכבו על שערו. גם בחזית הזאת לא נתקלתי בשביל באמצע או בתסרוקת מופרעת דומה שעשויה לרמוז שמדובר במטורף. סתם שיער חום בהיר שכנראה נהיה גלי כשהתארך, מסופר בתספורת קצרה רגילה.

נראה שהוא שם לב שאני בוהה בו, ומשהו בהבעת פניו השתנה – עווית קלה בגבה, התקשחות קלה של תווי הפנים. הוא הניח את הספל בחזרה על השולחן והתקרב אליי בחן של חיה טורפת.

"אני מחפש שני מיליארד דולר. יש לך מושג איפה אני יכול למצוא משהו ששווה שני מיליארד דולר, איילנד?"

אוקיי… לזה לא ציפיתי. אני יודעת שזה יישמע טיפשי, אבל המוח שלי התחיל להריץ פתאום עשרות תרחישים שהסתיימו בתוצאה חיובית. מארס טעה בכתובת; ברור שהוא חיפש דגים הרבה יותר שמנים ממני. נכון, הוא לא התנהג בדיוק כמו ג'נטלמן, אבל עד כה הוא לא ירה בי, נכון? אולי הוא ילך אם אישבע שלעולם לא אדבר על המפגש שלנו עם אף אחד? בחרתי להתעלם מהאפשרות הברורה מאליה – שחיסול עדים הוא כנראה חלק בלתי נפרד משגרת העבודה שלו – וחציתי את החדר אל ערימה של ניירות מקומטים שהיו מונחים על המדף העליון של כוננית הספרים שליד הספה. אחר כך חזרתי אליו והושטתי לו את תלושי השכר שלי במבט מתחנן. "תשמע, אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל אני מבטיחה לא להגיש תלונה אם פשוט תלך מכאן."

עיניו התרחבו, ומה שעשוי היה להיראות כחיוך אותנטי העמיק את גומות החן שלו.

"יש לך חוש הומור יוצא מן הכלל, איילנד. אבל מה שחשוב כרגע הוא שתגידי לי איפה האבן ואיך את מתכננת להחזיר אותה, לא לנסות להצחיק אותי."

מה לעז…?

פסעתי צעד לאחור והנחתי לתלושי השכר לנשור מידי. רציתי להאמין שאוכל לשלוט בפחד שלי למשך פרק זמן שיספיק לי כדי להתמודד עם מארס. אבל הוא חזר ביתר שאת, וסחט לי את הריאות.

באופן מוזר, כשהרמתי את מבטי ראיתי שהבעת הפנים של מארס משקפת את שלי. גרונו התכווץ למראה עשרות הדפים הפזורים לרגליי. "תרימי אותם בבקשה ותניחי אותם בחזרה על המדף."

אוקיי, הבחור לגמרי סובל מהפרעת ניקיון כפייתית.

החלטתי שלא כדאי ללחוץ עליו עוד יותר כדי לגלות בדיוק כמה חוטים רופפים יש לו במוח: כרעתי במהירות על ברכיי והרמתי את תלושי השכר שלי כפי שהורה לי. אבל לפני שהספקתי להשלים את התנועה, נעצרתי בגלל כאב חד בבסיס עמוד השדרה שלי. הזדקפתי מייד בלי לחשוב ובהלה איומה התפוצצה בבית החזה שלי.

אוי, אלוהים. לא, לא, לא, לא, לא!

מעליי שמעתי אנחה עמוקה וארוכה. הוא ראה. או אולי ניחש. זה לא משנה: מארס ידע על הסכין הוורודה, הסכין שתחבתי ברישול לגומי של הגרביונים מתחת לשמלת הצמר הקטנה שלי, אשר כרגע דקרה אותי בגב – פשוטו כמשמעו – כשהתכופפתי.

ולמרות זאת הרמתי את הניירות בכמה צעדי ריקוד נוקשים. הסכין החמימה התחככה שוב ושוב בעמוד השדרה שלי עם כל תנועה, ותהיתי אם היא באמת בולטת דרך השמלה. אחרי שסיימתי לאסוף את כולם בערימה מסודרת, קמתי לאט והושטתי אותם למארס במבט מושפל. הוא לקח ממני את תלושי השכר בדממה והחזיר אותם למקומם על המדף בלי להסיר ממני את עיניו.

מצאתי בי כוח להשיב לו מבט, וכשעיניי פגשו את עיניו הרגשתי שהדם אוזל מפניי. לא יכולתי לראות את זה, כמובן, אבל היתה לי מין תחושת עקצוץ בפנים, כאילו אלף רסיסי קרח דוקרים את לחיי ומצננים את הזיעה שם, וידעתי שאני לבנה כמו סיד.

הוא הושיט את ידו ללא מילה וריתק אותי למקומי במבטו העז והיודע־כול. הדמעות נקוו במהירות וטשטשו את שולי שדה הראייה שלי, והידיים שלי רעדו כל כך שלקח לי נצח לשלוח יד לאחור ולהרים את שולי השמלה. זה קצת פתטי, אבל ניסיתי לא להרים את השוליים יותר מדי כי לא רציתי להתפשט מול הבחור הזה.

לבסוף הצלחתי לשלוף את הסכין הוורודה הצעקנית מתחת לצמר האפור. הוא נותר דומם, ושרירי הלסת שלו התכווצו כשהסכין הופיעה לנגד עיניו. עבר לי בראש שאני יכולה לנסות להשתמש בה: דמיינתי את עצמי מניפה אותה בפראות בכוונה לפצוע אותו.

אני יכולה רק להניח שמארס קרא את מחשבותיי, כי הוא… טוב, הוא עשה לי תרגיל ג'ודו, אין דרך טובה יותר לתאר את זה. תוך שבריר שנייה הרגשתי אחיזה כואבת במפרק היד ושמטתי את הסכין. אחר כך הוא שלח את רגלו אל רגליי ודחף בתנועה מהירה שגרמה לי לאבד את שיווי המשקל. זרועו הפנויה הקיפה את מותניי כדי לעצור את נפילתי, והוא תפס אותי כמו שק והעמיס אותי על כתפו כמו איזה איש מערות.

באותו יום גיליתי שכל הרומנים הרומנטיים הזולים שקראתי שיקרו לי. כשגבר מפיל אותך מהרגליים זה לא נעים בכלל, אפילו לא קצת.