מה ידעה מייזי

ההליכים המשפטיים נמשכו לכאורה עד אין קץ, והם אכן היו מורכבים; אבל ההחלטה שהתקבלה בערעור אִשררה את מה שפָּסק בית הדין לגירושים בדבר המשמורת על הילדה. האב, אשר על אף שהוכפש מכף רגל עד ראש היטיב לשטוח את טיעוניו, קיבל בעקבות ניצחונו את הזכות להחזיק בה; לאו דווקא משום שאופייה של האם הוכתם כליל, אלא משום שעל רקע צחות עורה של הגברת (ועל צחותה של גברת זו דובר רבות בבית המשפט), בלטו כתמיה אף יותר.

עם זאת, לפסיקה בערכאה השנייה נלווה תנאי שגרע ממתיקותה לדידו של ביל פארנג׳, והוא ההוראה לפצות את רעייתו לשעבר באלפיים ושש מאות לירות שטרלינג, כסכום אשר הפקידה, כפי שנכתב, כשלוש שנים קודם לכן, לטובת מזונות הילדה, דווקא על סמך ההסכמה שהוכחה שהוא לא ינקוט הליכים כלשהם; סכום אשר הוא עצמו הופקד על הקצאתו, ולא היה ביכולתו להציג שום אסמכתה על השימוש בו. ההתחייבות שהוטלה על יריבהּ הייתה יותר מנחמה פורתא לטינתה של איידה; היא הקהתה מעט את עוקץ תבוסתה ואילצה את מר פארנג׳ להשפיל את כרבולתו במידה ניכרת. הוא לא הצליח להמציא את הכסף או לגייס אותו בשום צורה ואופן; וכך, לאחר התכתשות פומבית לא פחותה מהלם הקרב הראשון, ולא הגונה ממנו כהוא זה, ההקלה היחידה במצוקתו באה בדמות פשרה שהציעו עורכי דינו, ואשר בסופו של דבר התקבלה על דעת עורכי דינה.

על פי סידור זה נשמט חובו, וגורל הילדה נחרץ באופן שלא היה מבייש את משפט שלמה. היא נחצתה לשתיים, ואת החצאים חילקו ללא משוא פנים בין בעלי הדין. הם ייקחו אותה אליהם, על פי תור, למשך שישה חודשים בכל פעם; היא תעשה חצי שנה במחיצתו של כל אחד מהם. היה זה צדק מוזר בעיני אלה שמצמצו עדיין באור העז שהפיץ בית הדין — אור אשר איש מן ההורים לא הוצג בו כמופת לנעורים ולתמימות. לנוכח העדויות היה צפוי מינויו של ״ממלא מקום הורי״, צד שלישי הולם כלשהו, איזה ידיד מכובד או לכל הפחות ייצוגי. אך התברר כי סקירה של חוג מכריהם של בני הזוג פארנג׳ העלתה חרס; והפתרון היחידי לכל הקשיים, למעט שילוחה של מייזי למוסד, היה חלוקתו של תפקיד המחנך על פי המתכונת שציינתי. להוריה היו סיבות רבות להסכים על כך, יותר סיבות משהיו להם אי־פעם להסכים על דבר כלשהו; וכעת היו מוכנים ליהנות, בעזרתה, מייחודה של הוולגריות שמצאה לה ביטוי הולם. הקרע ביניהם הדהד, ולאחר שהיו אפרוריים לגמרי ביחד, כעת בלטו כהוגן בנפרד. האם לא הותירו רושם עז בעיני האנשים הסורקים את העיתונים בחיפוש אחר בקשות הצלה לילדה הקטנה — רושם שעורר בקרב ההמון הקולני הדהוד לרעיון רצון לייסד אגודה כלשהי, או לקרוא לאדם טוב ומיטיב כלשהו צריך שייחלץ לעזרה? גבירה טובה אחת אכן נענתה לקריאה; הייתה זו קרובה רחוקה של מרת פארנג׳, שטענה כי מאחר שהיא עצמה כבר סיימה את חלקה בהולדת ילדים וגידולם, אולי יורשה לה לקחת לביתה את סלע המחלוקת, ובשילובה בחייה תשחרר לפחות הורה אחד מן העול. יהיה בזאת שינוי גדול יותר למייזי בכל פעם, לאחר ששת החודשים הבלתי נמנעים אצל ביל.

"שינוי גדול יותר?" קראה איידה. "האם לא די בשינוי שתרגיש כשתחזור מן היצור הנקלה הזה אל האדם המתעב אותו יותר מכול?"

"לא, מפני שאת מתעבת אותו כל כך, שתמיד תדברי איתה עליו. את לא תניחי לדמותו לסור מנגד עיניה כשתשמיצי אותו ללא הרף."

מרת פארנג׳ לטשה את עיניה. "אם כן, ברוב טובך, האם עלי לשבת בחיבוק ידיים ולא להגיב להשמצות המרושעות שהוא משמיץ אותי?"

לרגע שתקה הגבירה הטובה; שתיקתה הייתה גינוי קודר להשקפת העולם כולה. "קופיפה קטנה ומסכנה!" קראה לבסוף; והמילים נחקקו ככתובת על מצבת ילדותה של מייזי. היא ננטשה לגורלה. לצופה מן הצד היה ברור שהקשר היחיד בינה לבין הוריה טמון בעובדה המצערת שלא הייתה אלא כלי קיבול למרירות, ספל פורצלן קטן ועמוק שניתן לערבב בו חומצות צורבות. הם רצו בה לא לטובתה, אלא למען הנזק שיוכלו לגרום זה לזה בעזרתה הלא־מודעת. היא תשרת את זעמם ותחתום את נקמתם, שכן הבעל והאישה גם יחד סבלו מנחת זרועו של החוק, אשר כמוצא אחרון לא שעה לתביעתו הממורמרת של אף אחד מן הצדדים לקבל, כדרישתם, הכול. מאחר שכל אחד קיבל מחצית, היה ביכולתם להודות בכך שאיש מהם אינו שפל כפי שהציג אותו הצד השני, או בניסוח אחר, ששניהם גרועים באותה המידה, מאחר שכל אחד מהם טוב בדיוק כרעהו. האֵם ייחלה למנוע מן האב, כפי שאמרה זאת בעצמה, ״אפילו להסתכל על הילדה״; טענתו של האב הייתה שגם המגע הקל שבקלים של האם ״פשוט מזהם את הילדה״, חד וחלק. אלו היו העקרונות המנוגדים שעל פיהם תתחנך מייזי, ועליה יוטל ליישב ביניהם כמידת יכולתה. בתחילה לא היה דבר מכמיר לב יותר מאי־יכולתה אף לשער אילו מצוקות ממתינות לנשמתה הברה. אנשים נחרדו מן המחשבה על מה שהאֲמונים על נפש זו ינסו לעצב ממנה; איש לא יכול לִצפות מראש שלא יצליחו להטיל בה רבב.

הייתה זו חֶברה שאנשיה עסקו על פי רוב אך ורק בפטפוט, ולפיכך, הזוג שהתיר את הקשר היה יכול לצַפות סוף־סוף לתקופה של פעילות נמרצת. הם שינסו מותניים, הם חשו שהעימות רק החל. למעשה הם חשו נשואים מתמיד, במובן זה שנישואים נתפשו בעיניהם מלכתחילה כהזדמנות בלתי פוסקת להתקוטט. היו מחנות משני עברי המתרס קודם, והיו מחנות גם כעת; ולמצדדים ולמתנגדים כאחד נפתחו הזדמנויות חדשות ומשמחות בדמות שפע עניינים לשיחה רדודה. ידידיהם הרבים של בני הזוג פארנג׳ נאספו כדי לחלוק בדעתם עליהם; מחלוקות חידשו ימיהן כקדם על ספלי תה וסיגרים. כולם גילו לכולם ללא הרף דברים מדהימים ממש, ואיש לא שמח בחלקו אם איש לא הזדעזע. נדמה שהזוג ניחן בקסם חברתי אשר כשל רק בינם לבינם; הגילוי שאיש אינו צמא לדמה של איידה יותר מביל היה אכן חדשה מרעישה, וכך גם ההנחה שאם מישהו יעקור אי־פעם את עיניו של ביל, הרי תהיה זו אשתו. הדעה הרווחת מלכתחילה הייתה שהם יפי תואר להפליא, ואיש לא טרח מעולם לרדת לטיבם של יסודות עמוקים יותר. יחדיו הם התנשאו, למשל, לגובה שלושה מטרים ושבעים סנטימטרים, ושום נושא לא נידון יותר מאופן חלוקתו של סכום זה ביניהם. הרבב היחיד ביופייה של איידה היה אורך זרועה, אשר נבע אולי מן התבוסות הרבות שהנחילה לבעלה לשעבר בביליארד, משחק שבו הפגינה עליונות שעוררה, כפי שטענה, לא מעט טינה שמצאה את ביטויה באלימותו הגופנית כלפיה. ביליארד היה הישגה הגדול ביותר, והיה האזכור הראשון שעלה תמיד בצמידות לשמה. למעט כמה קווים ארוכים מאוד, כל מה שהיה עלול להיות גדול אצלה, ואשר אצל נשים רבות שֹכָרו היה בצדו דווקא על שום היותו מוגזם, זכה להערצה ולתהילה בזכות קוטנו, מלבד יוצא דופן אחד. יוצא הדופן היה עיניה, שאולי עמדו באמות המידה הסבירות, אך חרגו מגבולות הצנעה של הטבע; פיה, לעומת זאת, בקושי הורגש, ועל היקף מותניה הימרו בלא מעצורים. היא הייתה אישה אשר בהיותה בחוץ — והיא תמיד הייתה בחוץ — יצרה בכל מקום תחושה של מי שמרבה להיראות, כאילו היא מנצלת לרעה את יכולת הנראוּת, ולפיכך התפעלות מנוכחותה הרווחת נחשבה בסביבה הרגילה למעשה המוני למדי. זרים בלבד עשו זאת, אך הם עשו זאת לעתים מזומנות, למרבה הנאתם ושעשועם של המקורבים. בהנאתם הייתה כניעה בלתי נמנעת למנהגים זרים. בדומה לבעלה, היא נשאה בגדים, נשאה אותם כשם שרכבת נושאת נוסעים. אנשים השוו את טעמם של השניים והיו חלוקים על החשיבות שייחסו לפריטים אלה, אולם בסך הכול נטו לשבח את איידה על היותה מצועצעת פחות, במיוחד בתחום התכשיטים והפרחים. לביל פארנג׳ היו עיטורים טבעיים אשר שימשו לו מעין תלבושת: זקנו הבהיר הרחב, המבריק כשריון־חזה זהוב, והנצנוץ הנצחי של שיניו, אשר שפמו הארוך אולף שלא להסתירו, וששיווה לו נופך של שמחת חיים בכל מצב נתון. עוד בנעוריו הוא נועד לדיפלומטיה והסתפח זמנית, ללא משכורת, לצירוּת, מה שאִפשר לו לומר לעתים קרובות ״בזמני במזרח״; אך ההיסטוריה העכשווית לא מצאה בו שימוש משום־מה, חלפה על פניו במהירות והותירה אותו לנצח בפיקדילי. הכול ידעו כי יש לו קצבה של אלפיים וחמש מאות בלבד. לאיידה המסכנה, שבזבזה הכול, לא נותרו כעת אלא המרכבה שלה ודודה המשותק. גס־רוח זקן זה, כפי שכינו אותו, נחשד בהסתרת אוצר גדול. צרכיה של הילדה סופקו הודות לסנדקית רבת תושייה, דודתו המנוחה של ביל, אשר הורישה לה קרן שהוריה יכלו להשתמש ברווחיה בלבד.