בולי | תגידי שתישארי | מתכון לאסון

ברשימת הסרטים הרומנטיים שאני אוהבת לחזור אליהם שוב ושוב שמור מקום של כבוד לסרטי נעורים. שזה מוזר, אם חושבים על זה. כלומר, איזו הנאה עשויה קשישה עבשה שכמותי לשאוב מסיפורי אהבה בוסריים, רווי אי הבנות שכולנו, מלבד הגיבורים, רואים מקילומטר ושכנראה לא ישרדו זמן רב אחרי ירידת הכתוביות? ועדיין אין דבר שגורם לליבי לרשרש יותר מהרגע ההוא שבו הם מבינים, שבו הם נפגעים, שבו הם שבים ומתמסרים האחד לשני. יש איזה שהוא קסם באהבה הלא שלמה הזו. תמימות כובשת. אולי אפילו תקווה שהם יחיו באושר ועושר לנצח. As if אם לצטט בלי בושה את שר מקלולס המצוין. טוב. בלי אושר ועושר לנצח, אבל עם הרבה כיף בינתיים.

בולי של פנלופה דאגלס, הספר שפותח את סקירת הספרים הפריזאית שלי, הוא גרסה כתובה של סרט נעורים איכותי פלוס כמה סצינות שהיו מכניסות אותו לדירוג R ? שני בני עשרה, שכנים שפעם היו חברים קרובים, מנהלים יחסי שנאה-משיכה מכווצי קרביים ולב. הוא הילד הרע והשרוט, היא התלמידה המצטיינת שסבלה במשך שנים מהצקותיו עד שהיא בוגרת דיה להתעמת איתו והניצוצות שעפים ביניהם – כמה סרטים כאלה ראיתי (תבקשו יפה ואנסה להיזכר בשמות) ועדיין, למרות שהיה ברור לאן זה הולך הפכתי (בתנועת אצבע) דפים (דיגיטליים באפליקציית עברית) במתח, דוהרת אל הסוף הטוב. יופי תרגום של יסמין קלין ועריכה טובה של שלומית אייזנמן. ספר מתוק כמו מקרון של פייר הרמה. חבל שלא עשו מזה סרט.

אם למישהי כאן יש ספק באשר לסיכויי ההצלחה של אהבת נעורים מגיע תגידי שתשארי של קורין מייקל ומוכיח לנו שאנשים צעירים במקרים רבים לא יודעים להחזיק באהבה לאורך זמן, גם לא כזו מהסוג המיתי. ועכשיו, אחרי שיצאתי אמא שלי אוסיף ואומר שאיזה מזל שהספרות הרומנטית נותנת להם הזדמנות שניה.

מכיוון שהתחלתי עם סרטים גם פה אדביק לספר סרט. לאורך השמיעה (הקשבתי למחצית הספר באודיו) התגלגלו בראשי סצינות מאין כמו אלבמה האלמותי (לא ראיתן? לרוץ). הבחורה שחוזרת בלית ברירה לעיירת ילדותה הדרומית, אחרי נתק ממושך מההורים ומהסביבה בה גדלה. הבחור שהיה אהבתה הראשונה מילדות ושהיחסים איתו הסתיימו בפיצוץ. המשיכה שאינה ניתנת לריסון. הסביבה התומכת, המתערבת, שיודעת הרבה לפני הגיבורים מה טוב בשבילם והכל באותו מבטא עצל, עגול, מתגלגל, חושני. אלא שבשעה שאין כמו אלבמה הוא קומדיה רומנטית תגידי שתשארי מתחיל בטרגדיה ותוצאותיה של זו מרחפים על פני הספר לכל אורכו. זו לא פעם ראשונה שסיפור רומנטי מתחיל בטרגדיה אבל בהחלט לא הייתי מוכנה לפטיש שהנחיתה עלי מייקל. כמעט שעזבתי (היי, באתי לשמוח ולא להזיל דמעות), שמחה שהמשכתי תוך כדי זמזום השיר Sweet home Alabama ובסופו של דבר כל כך נסחפתי עד שבתם הנסיעה הורדתי את התרגום הדיגיטלי לעברית כדי שאוכל להגיע לסוף הספר במהרה בימנו אמן.

וכאן, יקירותיי, התחילה הבעיה שלי. הספר שקראתי בעברית לא היה אותו ספר ששמעתי באנגלית. העלילה המשיכה בדיוק מאותו מקום בו עצרתי אבל הדמויות – המילים שנתן בפיהם התרגום הפך אותם ממעניינות ובעלות עומק לרדודות ובעלות שפה שטוחה. הקסם הדרומי נבלע בעברית לא מדויקת. חבל. ספר טוב שאל המשכיו אחזור בשפת המקור.

את ההרפתקה הפריזאית שלי סיימתי עם מתכון לאסון של ג׳י. טי. גייסינגר על הספר החדש של אותה סופרת עפתי בפוסט קודם. גם הספר הזה, שיצא לפני כשנה, לא אכזב. קריאה מענגת עם שתי דמויות נהדרות שתפסו אותי למן הרגע הראשון – שפית מוכשרת בניו אורלינס שמפלסת דרכה להצלחה ובן למשפחה עשירה שנתקל לראשונה במי שאינה מפחדת ממנו. איזה סרט זה הזכיר לי? זה קל. את היפה והחיה כמובן. בגרסאות דיסני (דא). זוכרים את החיה הנוהמת, המפחידה, זו שמאיימת על בל וגורמת לה לברוח, אבל מצילה אותה מהזאבים ברגע האמת ועושה פרצוף של ילד קטן כשבל מנקה את הפצעים שקרעו הזאבים בבשרה של החיה? אז כזה.

מה אהבתי במתכון לאסון? את העובדה שהגיבורה לשם שינוי אינה לבנה, שרוב הזמן היא מסתובבת בבגדי עבודה נוחים, את הלקות החברתית של הגיבור, את חוסר הביטחון שלו, את הלב הרחב שלו, כל אותם דברים שריככו את התנהגותו הגסה והעניקו לדמותו עומק, ואת היכולת של גייסינגר להעביר בנגיעות עדינות את ההוויה השחורה של ניו אורלינס ואת האווירה האריסטוקרטית של קנטקי. תרגום טוב של עירית נוי ושוב מגע העריכה של שלומית אייזנמן. עם עוד לא הספקתן – לכו לקרוא.

סולם בעלמא: שניים וחצי מתוך שלושה זה לגמרי לא רע