סערה רומנטית (ולא מהסוג הרומנטי)

קורה ריילי היא סופרת רומנטית, מחברת רבי מכר רבים, שגם תורגמה לעברית בהוצאת "ספרות שנוגעת". לאחרונה היא חשפה את העטיפה עבור ספר חדש באחת הסדרות שלה – ויומיים לאחר מכן הודיעה שהספר נגנז. שהוא לא יצא לאור. נחשפתי לסיפור הזה בקבוצה "כל הרומנטיקה הזאת" – ומאז אני עוקבת אחריו וחושבת עליו המון.

הספר האמור שייך לסדרת מאפיה. הארגון, לא המקום של הבצקים. רצח, אלימות, פשע. אז כזה. ואת הספר הספציפי הזה, שהגיבורה שלו בכסא גלגלים, היא גנזה. הסיבה לזה היא התגובות שקיבלה על גב הספר וספציפית לגבי מילה אחת שכתבה על הגיבורה שלה, שיש לה נכות: נטל. מישהו אומר לגיבורה שהיא נטל. והעוקבות של ריילי הגיבו לזה מאוד מאוד קשה, אמרו שזה דבר שאסור לכתוב אותו, שזה אייבליזם (דעה קדומה ואפליה נגד בעלי מוגבלויות) והאשימו את ריילי בכל מיני האשמות לא קלות.

ריילי, בתגובה, גנזה את הספר וכתבה סטטוס ארוך מאוד שבו היא מסבירה מה עומד מאחורי ההחלטה:

אני לא יכולה – היא כותבת, בתרגום חופשי מאוד – לייצג את המציאות ולספר סיפור אמין בלי להשתמש במילים כאלה ובסיטואציות כאלה. אם אני רוצה לייצג את הדמות ואת סיפורה כראוי, אני חייבת לדבר גם על הפן הזה: על אנשים שמתייחסים באופן לא הולם ולא הגיוני לבעלי מוגבלויות. על הקושי שיש לבעלי מוגבלויות מול החברה. על אנשים שקוראים להם נכים, שחושבים שהם לא ראויים לאהבה, שלא מצליחים לדמיין שאדם נכה הוא בדיוק כמותם. שקוראים בשמות גנאי, שמשפילים, שעושים דברים רעים. זה גם חלק מהחיים עם מוגבלות, ובכלל. ואם אני לא יכולה לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, אם זה פוגע בקוראות שלי, אז לא אספר אותו בכלל. אני לא יכולה לספר על גיבורה שיש לה נכות בלי הפן הזה. אני לא יכולה להמתיק את המציאות לחלוטין לטובת הסיפור.

הבעיה היא – באופן אירוני מאוד, בעיניי – שעצם הגניזה של הספר, ההחלטה שלא לפרסם אותו, פוגעת בפני עצמה בייצוגים מגוונים בספרות. מצד אחד, הנה דמות חזקה ומרגשת עם סיפור שחלקו קשור להיותה בעלת מוגבלות וחלקו ממש לא (אלו ספרים רומנטיים!) ומצד שני אי אפשר לכתוב את הסיפור שלה כפי שהסופרת רואה אותו – ייצוג אמיתי, שמשקף את הקשיים והמורכבות לצד היופי, כי זה קשה לקריאה. כי זה מכאיב. כי זה משקף משהו מכוער מאוד על המין האנושי. וזה מעורר את השאלה מה תפקיד הספרות: לשקף את האמת, או להציע סיפור אחר, מקביל, מוצלח יותר? מה מהם יכול לעזור ליצור שינוי, והאם זה בכלל התפקיד של סיפור, לשנות משהו בעולם?

עקבתי בעניין רב אחרי הסאגה הזו, כי היא מרתקת בעיניי מכמה בחינות: גם שאלת הייצוג, היכולת לכתוב באמת על מגוון אנושי, על סוג רומנטיקה שלרוב לא מקבלת כמעט ייצוג בספרות או בקולנוע או בטלוויזיה אף שוודאי שהיא קיימת במציאות וחשובה לא פחות מכל סוג רומנטיקה אחרת של אנשים שאינם בעלי מוגבלות כלשהי, וגם שאלת הקשר עם הקוראות. הספרות הרומנטית באופן כללי מאופיינת בהרבה קשר בין הכותבות לקוראות, והקשב של ריילי כלפיהן, כלפי התלונות שלהן, הוא גם כלכלי כפי שהיא עצמה מודה – אבל לא רק. יש שם גם הקשבה אמיתית, חברות אמיתית, ואהבה. לצד זה, העידן שבו אנחנו חיות – הטכנולוגיה – מאפשר קשר ישיר, מהיר ואינטימי מאוד בין כותבות וקוראות, הרבה יותר מבעבר. הסופרת כבר אינה בלתי נגישה, אפשר להגיד לה הכל, ובאופן מיידי. אפשר, כמעט, להתערב לה בתהליך היצירה. ואולי לא כמעט.

אני מתקשה להגיד מה הייתי עושה במקום ריילי. אי אפשר לזלזל בפרנסתה, וזה שיקול לגיטימי. גם העלבון של הקוראות שלה לגיטימי, אפילו אם אינו בהכרח מוצדק (די ברור בעיניי שלא מדובר בדעותיה של ריילי, אלא בנסיון שלה לספר סיפור באופן אותנטי ואמין). אני יכולה רק להגיד שמרגש בעיניי שלקהל שלה אכפת כל כך, שהוא מעורב כל כך, ולצד זה אני חושבת שהיא עבדה קשה מאוד ככותבת כדי שיקשיבו לה – הרי בשביל זה אנחנו כותבות, כדי שיקראו אותנו, כדי שיקשיבו לנו – והלוואי שתדע ותוכל לנצל את הקשב הזה כדי להציג דמויות פחות בנאליות, לתת ייצוג שוויוני יותר לנשים וגברים שאינם יפים, צעירים ועשירים.