עד נובמבר | אורורה רוז ריינולדס

יכולתי לעשות לעצמי חיים קלים ופשוט לכתוב שעד נובמבר פשוט לא עניין אותי. אבל אם הייתי מחפשת חיים קלים הרי לא הייתי כאן, אלא בקריביים, קוראת עוד ספר רדוד ושואבת משקה על בסיס פינה קולדה מכוס גבוהה באמצעות קש צבעוני פלוס מטריה. אני כאן כדי להתאמץ ולהגדיר אחת ולתמיד את גבולות הטעם הרומנטי שלי ולשם כך אין לי ברירה אלא לצלול חזרה לספרה של אורורה רוז ריינולדס במטרה להבין מה בדיוק לא עבד בשבילי ועל הדרך לתת לכן מספיק מידע כדי לתחליטו בעצמכן מה הסיכוי שהוא יעבוד בשבילכן.

זה לא סוד (כלומר מפני מי שמסתובבים תדיר בבלוג הזה) שאני מעדיפה ספרים בהם לפחות בתחילת הדרך הגיבורים (שניהם או לפחות אחד מהם) לא מחבבים אחד את השני או לכל הפחות משוכנעים שלא קיימת ביניהם התאמה רומנטית. זו הנוסחה הקלאסית שאני מותנית אליה בעקבות קריאת מאות ספרים של מיילס את בונד. זו הנוסחה עליה מבוססים כל סרט או סדרה שהרטיטו את לבי. חייב להיות חיכוך, עימות, מתח. אם הכל כך פשוט מההתחלה בשביל מה נאספנו? מה שמוזר הוא שבמציאות רובנו פחות אוהבות עימותים, מעדיפות וודאות על חוסר וודאות ובכלל נגד משחקים, אבל ברומן רומנטי, לפחות בשבילי, המתח הזה הוא בבחינת משחק מקדים וככל שזה מתמשך ויצירתי יותר – מה טוב.

בעד נובמבר המשחק המקדים בין נומבר ואשר נמתח על פני סצינה קצרה אחת בה הוא מתנהג אליה בגסות (די אופיינית) והיא צוחקת על חשבונו – נובמבר עוברת מניו יורק לטנסי לגור עם האב שלא הכירה מרבית חייה. האב מנהל מועדון חשפנות ונומבר מתחילה לעבוד שם כפקידה. אשר, שנשכר על ידי האב לשמור על בטחון העובדות שם, טועה לחשוב שנובמבר היא אחת החשפניות ועוד אחת כזו שמנהלת יחסי sugar daddy עם בעל המקום. כמה נבוך הוא לגלות שמדובר ב-daddy של ממש. דייט אחד מאוחר יותר ונסיבות והיא כבר ישנה אתו. הסקס יגיע שני לילות אחר כך, אחרי הכל היא לא כמו האחרות שמשליכות את עצמן עליו, ובדרך היא תכיר את כל משפחתו שתיתן בה מבט אחד ותדע מיד שהיא האחת בשבילו. גם הוא יודע את זה. למעשה ידע את זה מהרגע הראשון וכדי שלא נתהה ביחס לכוונותיו – שכן הספר מסופר מנקודת המבט של נובמבר – אחרי קצת יותר משליש הספר נקודת המבט משתנה למשך כמה עמודים וניתנת לאשר ההזדמנות להתוודות שהוא רואה אותה כאשה של חייו ואם ילדיו העתידיים.

כהירף היא עוברת לגור איתו. חיכוכים? לא ממש. אתה לא תחליט עלי היא אומרת לו בכל הזדמנות ואז הוא מחליט. כלומר – היא מסכימה אחרי שהוא מנשק אותה וכל מחשבה הגיונית פורחת לה מהראש. משקעי עבר? יש. ריינולדס מספקת לשתי הדמויות מטענים ומשקעים קודמים. אצל נובמבר זו אמא מהגהינום ותקיפה אלימה שחוותה רגע לפני שהספר מתחיל ואצל אשר זו אישה לשעבר שלכדה אותו בנישואין מבוססים על שקר. אבל המשקעים הללו לא יצרו אצל מי מהדמויות תסביכים שיקשו על הקשר ביניהם. הם נועדו לתת לדמויות נפח (הצלחה חלקית) ולקדם את העלילה. איום חיצוני על הקשר? יש. בערך. מישהו מאיים לפגוע בנובמבר. מי ולמה אפשר לנחש כבר במחצית הספר והמתח גם הוא הופך לסוג של תפאורה שמעטרת את העלילה יותר מאשר מניעה אותה.

ועדיין, אני מניחה, הייתי סולחת על הכל ומפרגנת לנובמבר ואשר את הקשר ביניהם אם הדמויות שלהם היו מצליחות לעורר בי משהו. העובדה שלא הצליחו להתחבב עלי יותר מדי ויותר גרוע – אפילו לא הצלחתי להתעצבן עליהם מספיק למרות השוביניזם המהדהד של אשר והתנהגות בת העשרה של נובמבר, מעידה שהספר הזה מבחינתי הוא החמצה. יש שיקראו לו קליל – הוא באמת לא מחייב שום מחשבה מעמיקה ומעביר את הזמן. אני הייתי הולכת דווקא על שטחי ו, נו, פשוט משעמם.

סולם בעלמא: הלאה.