קוראת את חיי | רנה קרלינו

ריבת חלב זה לא ריבה.

(מתוך למה הדבר דומה. ספר גנוז)

הבנזוג אומר שאני לא מצטיינת באנלוגיות. הבעיה היא שבדומה לדברים אחרים שאני לא מצטיינת בהם, הידיעה שאני גרועה לא מרפה את ידי. לא רק שאני מרבה לעשות שימוש באנלוגיות (תוך שבני הבית מתכווצים באימה), על פי רוב זו הדרך היחידה בה אני מצליחה להסביר לעצמי דברים.

קחו לדוגמא את קוראת את חיי של רנה קרלינו או בשמו הלועזי (כי אחרי הכל קראתי אותו בשפת לעז) – Swear on my life. אל הספר הגעתי בעקבות המלצה שקיבלתי באחת מהקבוצות הרומנטיות. מדובר בספר שיצא בארץ בהוצאה (הרומנטית)שלגי ומקוטלג בחנויות האינטרנטיות כרומן רומנטי. גם התקציר מבטיח רומנטיקה – מנחת סדנאות כתיבה שמתקשה לכתוב בעצמה משום שאינה מוכנה לעסוק בעברה (והרי ידוע, עוד מימי נשים קטנות, שעלינו לכתוב על דברים שאנחנו מכירות כדי להצליח) נתקלת, לתדהמתה, בספר שמגולל את אותו הסיפור שהיא מנסה להימנע ממנו, סיפור ילדותה המדכא והאפל, ועוד מנקודת המבט שלה. היא מבינה שהכותב, ג'יי קולבי, הוא לא אחר מאשר ג'ס, חברה מילדות שאותו לא ראתה למעלה מעשור. זועמת היא תתחקה אחר הכותב ותתעמת איתו. מכיוון שמדובר ברומן רומנטי ברור לגמרי מה יקרה כשיפגשו.

עכשיו – תארו לכם (הנה באה האנלוגיה. תפסו מחסה) שהמליצו לכם על סופגניה עם ריבה. אמרו לכם שזו סופגניה נהדרת, אחת הטובות ever. ואתם הרי מתים על סופגניות עם ריבה. רק שהביס הראשון מגלה שמדובר בריבת חלב. מי לעזאזל קורא לריבת חלב ריבה? אני חיכיתי לרומן רומנטי וקיבלתי את טירת הזכוכית.

קוראת את חיי בנוי כשני סיפורים ששלובים זה בזה – סיפור המסגרת הוא הסיפור מהתקציר. תסכול בתחום המקצועי, זוגיות לא מתאימה, שותפה שדוחקת לקרוא, רב מכר שמתגלה כסיפור חיים גנוב וריצה. הגיבורה שלנו כל הזמן יוצאת לרוץ כדי להתחמק מהבעיות שלה. זה כל מה שקורה בחציו הראשון של הספר בחזרתיות מייגעת. בהמשך יהיה מפגש עם מחבר הספר שגם בו לא יעופו ניצוצות. הגיבורה תתמודד עם עברה ותשלים אתו ובסופו של דבר תמשיך הלאה, אל הכתיבה והזוגיות הנכונים.

הסיפור הפנימי מגולל את עלילת הספר שהגיבורה קוראת. סיפור התבגרותה של בת לאב אלכוהוליסט ולאם שנטשה, ויחסיה עם השכן שלה – בן לאב נוטש ולאמא מכורה להירואין. יש אלימות – מילולית ופיזית, יש הזנחה הורית וגם מוות טרגי למקרה שלא רע מספיק. בניגוד לסיפור המסגרת הסתמי משהו הסיפור הפנימי – לפחות עד לשלב שבו גיבורים הופכים מילדים למתבגרים מוכי הורמונים  – הוא מעניין וכתוב היטב. הוא גם נורא מדכדך.

ולא שיש משהו רע בסיפורים מדכדכים. זה מה שאני עושה לפרנסתי. אני פשוט לא רוצה אותם בספרים שכל מטרתם היא לגרום לי הנאה. ומה שיותר חשוב –  בשעות שאני מקדישה לספרות רומנטית אני מצפה לרומנטיקה וכזו – גם בחציו השני של הספר – לא היתה. וחיפשתי. נשבעת.

לא כל מה שמכיל דבש הוא בהכרח מתוק.

(מתוך למה הדבר דומה. ספר גנוז)

המחשבה הראשונה היתה שמשהו תקול בסיסמוגרף הרומנטי שלי. האם סיפור אהבה – וקוראת את חיי מבקש להציג סיפור אהבה גדול מהחיים – אינו בהכרח סיפור רומנטי? אינטואיטיבית התשובה לכך היא כן. אהבה ורומנטיקה אמורות להיות שלובות זו בזו. הרגע בו מישהו מבין שהוא מאוהב, הרגע בו מישהי מתוודה על אהבתה, אלו סמנים רומנטיים שאמורים לגרום לפרפרים בבטן לפקוע מגלמיהם ולהתעופף כמו אין מחר. אבל לסמנים רומנטיים אין קיום בפני עצמם. הם באים בתוך סיפור, ואם הסיפור לא בנוי נכון, אם למשל הוא מדווח על אהבה ולא מספק ראיות לה, הסמנים לא מעוררים את הרגש שהם אמורים לעורר. זה קרה לי בחשופה לעיניך, שם היו דיבורים על אהבה, אבל הסקס היה חזות הכל, וזה קרה לי גם הפעם. אולי בגלל האירועים הטרגיים שהשרו עלי מרה שחורה, בכל מקרה ממש לא היה לי אכפת איך תמומש האהבה בין גיבורי הספר. נון גדול כשמדובר ברומן רומנטי.

הבעיה לטעמי עם קוראת את חיי היא שהוא לא רומן רומנטי מספיק טוב וגם לא ספרות מספיק טובה. הוא נופל בדיוק בין לבין ואף שסיימתי אותו בשעתיים, חותרת לסוף כי אין מה לעשות, אני אופטימית חסרת תקנה וקיוויתי בכל זאת לטעום קצת מהדבש, מבחינתי -יכולתי לעשות משהו טוב יותר בזמן הזה.

סולם בעלמא: פספוס רומנטי.