רסיסים של כבוד | לויס מקמסטר בוז'ולד

חמש סיבות לקריאת ספרים רומנטיים:

1. זה עוזר לשחזר את ימי הפרפרים בבטן, אותם ימים שבהם פגשת מישהו חדש והכל – ובמיוחד דברים סקסיים – נדמה כאפשרי.

2. קריאת ספרים רומנטיים דומה לצפייה בסרטים רומנטיים, רק שבספרים גם ניתנת לך האפשרות לבחור איך הגיבור והגיבורה יראו בעיני רוחך.

3. בשש מילים: באושר ועושר עד עצם היום הזה. ובשתיים: סוף טוב!

4. כל כך הרבה סוגות תחת מטרייה של סוגה אחת. עכשווית, היסטורית, על טבעית, מסעות בזמן, סטימפאנק, ערפדים ואנשי זאב, לנוער ולחובבי אופל. לא משנה איזה סוגה אתן אוהבות, אם אתן בעניין קאובוייז מסוקסים או גברים בחליפות חלל – תוכלו למצוא הכל בגרסה הרומנטית.

5. זה בסדר גמור לאהוב אהבה. אהבה היא דבר נפלא.

(מתוך הבלוג של בארנס אנד נובל)

אחד מסיפורי האהבה היפים בעיני נמצא בספר מדע בדיוני. אני לא כותבת דווקא בספר מדע בדיוני, כי כמו שראיתם בסעיף 4 פה למעלה הסוגה הרומנטית חולשת על שלל סוגות ואך טבעי הוא למצוא אותה גם בספרים שעניינם עולמות רחוקים, מלחמות בחלל ופוליטיקה אינטרגלקטית. רסיסים של כבוד היה (לפני שלושים שנה) ספר הביכורים של הסופרת מעוטרת הפרסים לויס מקמסטר בוז'ולד והספר הראשון בסאגת וורקוסיגן (או סדרת וור על פי המתרגם לעברית). בעיני מדובר בספר המוצלח ביותר בסדרה, אבל דווקא הבאים אחריו זכו בהוגו ובנביולה, ואני חושדת שהסיבה להתעלמות ממנו נעוצה בכך שזהו גם הספר הכי רומנטי בסאגה.

"היא גילתה שהיא חשה בנוכחתו באופן מדאיג ממש, גוף שרירי, מוצק, גברי לגמרי, מעורר תחושות שהדחיקה כבר"

הספר מתחיל, כמו כל רומן רומנטי ראוי לשמו, באישה ובגבר שרואים את עצמם כאוייבים. רק שבניגוד לרומנטיקונים כאן קומנדר קורדליה נייסמית משירות הסקר האסטרונומי של בטא (מושבה של כדור הארץ) וקפטן ארל וורקוסיגן מבריאר באמת נועדו להיות אוייבים. הם באים משני עולמות שנמצאים בתחילת הסיפור ביחסים מתוחים ובהמשכו גולשים למלחמה. משתי תרבויות כמעט מקוטבות; האחת – לפחות כך נדמה – מבוססת על ערכים של רצון חופשי, הסכמיות, פלורליזם וסובלנות. השנייה לעומת זאת היא בת דמותו של העולם הישן – משטר קיסרי, היררכיה נוקשה, פטריארכיה ושמרנות.  כמי שבאים מעולמות שונים כל כך לכל אחד משני הגיבורים יש דעות מוקדמות על האחר ושניהם מגלים מהר למדי, תוך כדי ניסיון לשרוד בכוכב בו נפגשו, עד כמה הם טעו.

הספר רווי במהפכים ובאינטריגות, אירוע רודף אירוע, הגיבורים שלנו נפרדים ונפגשים, המלחמה מפרידה ביניהם ואז מקרבת ושוב מרחיקה ואף שהכל כתוב בצורה מרתקת – באמת, בכל פעם שאני קוראת את הספר מחדש אני נסחפת באירועים ומתלהבת מהדיאלוגים ומכישרונה של בוז'ולד לרקום סיפור אינטליגנטי שלא מאבד מהרלוונטיות שלו גם אחרי עשורים רבים – עדיין מה שנשאר אתי בסוף הוא זיכרון סיפור האהבה. כמו תמיד – זה לא הספר. זו אני. שמה את הדגש על מה שחשוב.

מה שאני מעריכה במיוחד בספר – ואני חושבת שזו הערכה שהלכה וגדלה מקריאה לקריאה, מושפעת בוודאות מחלוף השנים ומהעובדה שבשלושים שנה הפכתי מנערה בת עשרים לאישה שאינה כבר בת עשרים – היא העובדה ששתי הדמויות נמצאות בשלהי העשור הרביעי לחייהן. שניהם אנשים בוגרים, מפוקחים, יציבים, ושניהם עדות חיה לכך שלאהבה אין גיל והיא נפלאה גם כשהיא מתרחשת אצל שני אנשים בוגרים, מפוקחים ויציבים.

קורדליה נסמיית היא מדענית עם שכל ישר, תושייה מעוררת התפעלות ואופי שאפילו רסיסים ממנו הייתי שמחה למצוא אצל לא מעט דמויות נשיות בספרים רומנטיים. וורקוסיגן הוא איש צבא, טקטיקן בחסד, אדם של כבוד. וגם חתיך. מוצק, חזק, שיער שחור פרוע שהחל להאפיר, עיניים אפורות שיודעות להתמלא בחום ופה שיודע לחייך. מכיוון שהסיפור נמסר דרך עיניה של נייסמית' אנחנו יודעים מעט מאוד על המראה שלה (אישה גבוהה עם שיער בגוון נחושת) והרבה על המראה שלו. כמה מרענן. ובאשר לסיפור האהבה שביניהם – לא תמצאו כאן סערות (יש מאלה די והותר בעולמות הסובבים אותם). התשוקה מרומזת, המגע מאופק, הרגש עדין ועדיין מצליח לאחוז ולא להרפות.

דומה שגם זמורה ביתן אצלם יצא הספר בשנת 1998 – שתיים עשרה שנה אחרי פרסום המהדורה הראשונה באנגלית – שמו לב למאפיינים הרומנטיים של הספר. אולי בתקווה לתפוס את עינו של קהל אחר שלא מורגל בספרי מד"ב הם חילצו את קורדליה ואת וורקוסיגן מהמדים בהם התרוצצו ברחבי העלילה, ומלבד מבט מצועף העניקו לקורדליה גם מחשוף מרשים. אתם מוזמנים להציץ בכריכות הזרות של הספר המפוזרות ברחבי הפוסט ולהשתעשע כמוני מהעניין. בכל מקרה – מדובר בספר מצוין ועם המחשוף ובלעדיו אני מניחה שהוא הצליח דיו שכן בעברית יצאו עוד ארבעה ספרים (מתוך 18 שיצאו בסדרה) – שניים נוספים בזמורה ביתן, שניים במודן ואחד בהוצאת סיאל.

סולם בעלמא: אוהבת. מאוד.