מלחמה על האלונים | אמה בול

"הרצאה זו תעסוק בפנטסיה העושה את דרכה לסוגה הספרותית, המכונה על ידי אמה של המרצה "ספרות למשרתות". משסיימה לרקום מערכות יחסים מרטיטות לב בכל קצוות כדור הארץ, בעבר ובהווה, החלה הספרות הרומנטית לתור אחרי מקומות חדשים שבהם נשים פשוטות מראה (אך בעלות יופי פנימי) וגברים אפורי-עין לא הציבו רגל מעולם, וגילתה את המדע הבדיוני והפנטסיה. התוצאה רומנטית למחצה ומשעשעת למדי. ההרצאה זו מיועדת למי שרוצים לשמוע איך בוראים עולמות חדשים רק כדי להפגיש בינו לבינה ולהבין מדוע יש סיכוי שאמה של המרצה יום אחד עוד תקרא ספר מדע בדיוני".

לפני ככה וככה שנים (שמונה אם אתם חייבים לדעת) היו לי כמה רגעים פנויים ולכן התנדבתי להפיק ולנהל עבור האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה את כנס פנטסיקון, כנס שעניינו פנטזיה. מכיוון שניתן לי החופש לבחור נושא בחרתי, כמובן, בנושא קרוב ללבי – רומנטיקה, ואף הגדלתי לעשות (על מי אני עובדת. ניצלתי בלי בושה את מעמדי) והעברתי הרצאה בשם ״עיניים אפורות״ שאת תקצירה יכולתם לקרוא כאן למעלה. על מה בדיוק דיברתי? איזה ספרים הצגתי בפני הקהל שוקק העניין (או מוכה הגורל. תלוי את מי שואלים)? מלבד נוכריה שנח לידי כאן בתמונה ונצרב בזיכרוני משום שהיה ספר שלא אהבתי אבל נאלצתי לקרוא פעם נוספת ובעברית לקראת ההרצאה, אני לא זוכרת כלום. את ההרצאה עצמה מחקתי ביחד עם כל החומרים מהכנס מחמת סיבה כלשהי שנשמעה לי הגיונית בזמנו. הדבר היחיד שאני יכולה לספר על האירוע ההוא הוא שניסיתי לעמוד בו על הקו הדק שמפריד בין ספרות ספקולטיבית עם נגיעות רומנטיות ובין ספרות רומנטית עם נגיעות מד״ב/פנטזיה. כבר אז, כך נדמה לי, הגעתי למסקנה שזה לגמרי לא פשוט.

נזכרתי בהרצאה הזו בעקבות תגובית לפוסט הקודם בו כזכור התעלפתי מהרומנטיקה המענגת בספר המד״ב רסיסים של כבוד. עם כל הכבוד, כתבה לי עינב, אחת שצורכת רומנטיקה ובקיאה בה, מבחינה רומנטית גרידא הספר הזה הוא לא משהו, בין היתר משום שאין בו את העוצמות שתמצאי ברומנטיקון אמיתי. בשעה שאני ראיתי את רסיסים של כבוד כסיפור רומנטי שמתרחש על רקע סיפור מדע בדיוני, עינב הגדירה את הספר כאופרת חלל אלגנטית ובה סיפור אהבה. החלפנו תגובות שעניינן טיעונים בזכות טעם אישי, ואף שהודעתי קבל עם ופייסבוק שאני משוכנעת בצדקתי, מצאתי את עצמי בסופו של דבר תוהה מתי נכון לאפיין ספר פנטזיה או מד"ב (והאמת – בכלל) כרומן רומנטי.

יש מקרים בהם ההחלטה קלה. קחו למשל את הספר The warlord wants forever  של Kresley Cole שקראתי לאחרונה. ולקיריות וערפדים. אלא אם אתם מאמינים בקיומם של יצורים אלו בתוכנו אין ספק שמדובר בספר עם אלמנטים פנטסטיים ברורים. אין ספק גם שמדובר ברומן רומנטי ועוד כזה מהסוג האירוטי. מרבית הספר עוסק במפגש בין שניים שנועדו להיות אויבים, מוצאים את עצמם נמשכים זה לזו ומזדיינים את דרכם את האושר ועושר. עיקר העלילה הוא איך אשיג אותה, איך אכבוש אותה, איך אשאיר אותה אתי (ותהיות מהצד השני – האם ישיג אותי, האם אני רוצה שישיג אותי, האם אתן לו לכבוש אותי, האם אשאר איתו). גם Slave to Sensation של Nalini Singh הוא בוודאי רומן רומנטי. הפעם מדובר באישה בעל כוחות פסי ובמשנה צורה. אויבים, כמובן. כאן יש יותר בשר עלילתי מאשר בספר הקודם (שם גם אחרי שני שלישים עדיין לא הבנתי מי נגד מי ובעיקר למה, לא שזה באמת שינה משהו), ועדיין – העיקר הוא הוא והיא ומה שהם עושים אחד לשני, בגוף ובנפש. שוב המון סקס. הממ.. האם סיפור אהבה + סקס הופך בהכרח ספרות ספקולטיבית לכזו שהיא רומנטית?

לפני המון שנים (הרבה יותר משמונה) בירח הדבש שלי קניתי בחנות לספרים משומשים בסן פרנסיסקו את מלחמה על האלונים של אמה בול. המוכר הבטיח שזה ספר הפנטזיה הטוב ביותר שאקרא ואני קראתי וחשבתי שזה אחד הספרים הרומנטיים הטובים שקראתי. היו שם סיפור אהבה, היה שם גם סקס. האם המלחמה על האלונים הוא רומן רומנטי? מוסיקאית מוכשרת מגויסת על ידי עולם הפיות לסייע להם לנהל מלחמה כנגד יצורים בני אלמוות כמותם. זוהי פנטזיה אורבנית נהדרת שמתחילה כמו כל רומן רומנטי בתיאור חיצוני של הגיבורה (שכלל ועיקר לא רלוונטי לתפקיד שהיא עתידה למלא) ועוקבת אחרי שלוש מערכות יחסים רומנטיות. כן, קורים דברים נוספים – יש מוסיקה, ומלחמה, ובחינה של הקשר בין קסם ויצירתיות – ואלו תופסים נפח שאינו נופל מזה שהוקדש ליחסים בינו ובינו ובינו ובינה.  אבל מה העיקר? הסיפור הרומנטי או הסיפור הפנטסטי?

הבנזוג הציע שאשאל את עצמי מה משרתת העלילה. אצל הערפד והולקירי סללה העלילה את דרכם אל המיטה במגוון תנוחות. כך גם אצל משנה הצורה וקוראת המחשבות. ברור לגמרי שזה תפקידה העיקרי, אם לא היחיד. אבל מה בדבר העלילה במלחמה על האלונים או זו של רסיסים של כבוד? האם בוז'ולד ביקשה להביא סיפור שעניינו התנגשות בין תרבויות? האם עיקרו של הספר הפוליטיקה במושבת בטא ובבריאר? לא בטוחה. כל האירועים בספר נארגו כך שהגיבורים יפגשו וישובו ויפגשו ויופרדו על מנת להתאחד שוב, כמו בכל רומן רומנטי שמכבד את עצמו. יחד עם זאת לומר שזה כל מה שהעלילה שם עשתה יהיה רידוד שלה. דומה שגם האלונים וגם הרסיסים (וסליחה על קיצור השמות. יש גבול) וכן ספרים רבים אחרים שמביאים עלילה שאמנם רתומה לשירות הסיפור הרומנטי, אבל יש לה קיום ממשי משלה, נעים על גבי רצף אפרפר (שהולם את עיני הגיבורים) שבין ה"כן" וה"לא" המובהקים. ורצפים בסופו של דבר הם עניין נזיל, משהו שמסתדר הרבה יותר עם הטענה של טעם אישי מאשר עם הגדרות מדויקות וגם משהו שמוציא אותי לא לגמרי טועה. אז הנה. נדמה לי שיש לי שורה תחתונה. יותר רומנטי או יותר ספוקלטיבי? מה שמרגיש לכם בבטן.

ואנשים פחות חופרים ממני היו אומרים – פשוט תסתכלי בשם. ספר שמכיל בשמו חישקוקים או עונג – רומנטיקון. אלונים ורסיסים – לא ממש. איפה בכלל הספק?

סולם בעלמא: (בקשר למה? מה בקשר למה? לא הבנתם שכל הפוסט הזה הוא בכלל על מלחמה למען האלונים?) פנטזיה רומנטית במיטבה. בעצם – רומנטיקה פנטסטית במיטבה. אוף. לאמשנה.