לימודי רעל | מריה וי. סניידר | מכירה מוקדמת

החשיכה סגרה עליי כארון מתים, ולא היה דבר שיסיח את דעתי מהזיכרונות. הם ארבו לי, חיים וחדים, בכל פינה שתודעתי נדדה אליה.

באפלה שהקיפה אותי, נזכרתי בלהבות העזות שצרבו את פניי. הייתי כבולה לעמוד שחתך בגבי, ובכל זאת נרתעתי עוד לאחור מפני התקפתן. האש נסוגה רגע לפני שהעלתה בעורי שלפוחיות, אבל הספיקה לחרוך גבות וריסים.

“כבי את הלהבות!” ציווה קול גברי מחוספס. נשפתי על לשונות האש בשפתיים סדוקות. האש והפחד העלימו את הלחות המעטה שבפי, ומשיניי עלו אדי חום, כאילו נאפו בתנור.

“טיפשה,” הוא קילל. “לא עם הפה. תשתמשי בתודעה שלך. כבי את הלהבות בכוח המחשבה.”

עצמתי עיניים וניסיתי למקד את מחשבותיי בהעלמת התופת. הייתי מוכנה לעשות כל דבר, לא משנה עד כמה חסר‎ היגיון, כדי לשכנע את האיש להפסיק.

“נסי חזק יותר.” גל חום הכה שוב סמוך לפניי, והאור הבהיר עיוור אותי מבעד לעפעפיי הסגורים.

“תשרוף לה את השיער,” הורה קול אחר. הוא נשמע צעיר ונלהב יותר מהראשון. “זה כבר ימריץ אותה. הנה, אבא, תן לי.”

גופי נרעד בפחד עז כשזיהיתי את הקול. התפתלתי כדי להשתחרר מהכבלים, ומחשבותיי נמלאו בזמזום חסר מודעוּת. צליל חדגוני מהדהד עלה מגרוני, הלך והתגבר עד שהתפשט בחדר וכיבה את הלהבות.

נקישת המתכת הקולנית של המנעול העירה אותי מזיכרון הבלהות. דלת התא הכבדה נפתחה, וחריץ אור צהוב חיוור פילח את האפלה ונדד לאורך קיר האבן. עיניי צרבו מבוהק אורה של העששית. עצמתי אותן בכוח והצטנפתי בפינה.

“זוזי, חולדה, או שנביא את השוט!” שני סוהרים חיברו שלשלת לקולָר המתכתי שסביב צווארי ומשכו אותי על הרגליים. כשלתי לפנים והברזל הבעיר כאב צורב סביב גרוני. כשעמדתי לבסוף ברגליים רועדות, הסוהרים אזקו בתנועות יעילות את ידיי מאחורי הגב ואזקו גם את רגליי.

הם הובילו אותי במסדרון של הצינוק, ואני הסטתי עיניים מהאור המרצד. האוויר הטחוב והמעופש הלם בפניי. רגליי היחפות דשדשו בשלוליות של טינופת לא מזוהה.

השומרים צעדו קדימה בלי לעצור והתעלמו מקריאותיהם ומאנחותיהם של האסירים האחרים, אבל ליבי התכווץ מכל מילה.

“הו, הו, הו… מישהי הולכת להיתלות.”

“המפרקת נשברת ‘חת שתיים, והארוחה האחרונה תיזל לך על הרגליים!”

“חולדה אחת פחות להאכיל.”

“קחו אותי! קחו אותי! גם אני רוצה למות!”

עצרנו. מבעד לעיניים מצומצמות ראיתי גרם מדרגות. הרמתי רגל למדרגה הראשונה, מעדתי על השלשלאות ונפלתי. השומרים גררו אותי למעלה. הפינות המחוספסות של מדרגות האבן חפרו בעורי, קילפו אותו וחשפו את הבשר בזרועות וברגליים. הם משכו אותי מבעד לשתי דלתות מתכת כבדות נוספות, והשליכו אותי לרצפה. אור השמש צרב את עיניי. עצמתי אותן חזק, ודמעות זלגו על לחיי. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את אור השמש זה כמה עונות.

זהו זה, חשבתי על סף פאניקה. אבל היה גם משהו מנחם בידיעה שהוצאָתי להורג תסיים את חיי הסבל שלי בצינוק.

נמשכתי שוב לעמידה והמשכתי לדשדש בעיוורון בעקבות השומרים. גופי גירד מעקיצות פרעושים ומשינה על קש מלוכלך. הסרחתי כמו חולדה. בצינוק קיבלתי קצובת מים זעירה, ולא הייתי מוכנה לבזבז אותה על רחצה.

ברגע שעיניי הסתגלו לאור הבטתי סביב. הקירות היו חשופים, בלי אותם פמוטי זהב אגדיים ושטיחים מפוארים, שעל פי הסיפורים קישטו את המסדרונות הראשיים של הטירה. רצפת האבן הקרה היתה חלקה לגמרי במרכזה, שחוקה מרגליים שצעדו עליה שוב ושוב, הלוך וחזור. כנראה הלכנו במסדרונות סודיים ששימשו רק את המשרתים והשומרים. כשעברנו על פני שני חלונות פתוחים, הצצתי החוצה ברעב ששום מזון לא יוכל להשביע.

גון האזמרגד של הדשא הכאיב לעיניי. העצים התכסו בשכמיות של עלים. פרחים צצו פה ושם על השבילים וזלגו בהמוניהם מעציצים. הרוח הקרירה נשבה ונשאה איתה ניחוחות שהיו לי כבושֶׂם. שאפתי אותם לריאותיי. אחרי הצחנה החומצית של צואה אנושית וריחות גוף, האוויר היה כמו יין משובח. חוֹם ליטף את עורי. מגע עדין ומנחם בהשוואה ללחות ולצינה הקבועות של הצינוק.

ניחשתי שזאת תחילתה של העונה החמה, כלומר, הייתי נעולה בתא במשך חמש עונות, כמעט שנה שלמה. זמן המתנה ארוך מאוד להוצאה להורג.

הוּבלתי לתוך משרד מרווח, כולי מתנשפת ממאמץ ההליכה בקרסוליים אזוקים. הקירות היו מכוסים במפות הטריטוריה של איקסייה והאדמות שמעבר לגבולותיה. ערימות ספרים התנשאו מהרצפה והקשו על מעבר נוח בחדר. היו פזורים שם נרות משומשים בגבהים שונים, וסימני חריכה ניכרו על כמה גיליונות נייר שהיו קרובים מדי ללהבת הנר. את מרכז החדר מילא שולחן עץ גדול, זרוּע מסמכים ומוקף בחצי תריסר כיסאות. בצידו האחר של המשרד ישב אדם מאחורי שולחן. מאחוריו, חלון מרובע הכניס רוח שפרעה את שערו.

רעד עבר בגופי והשלשלאות קרקשו. מהשיחות המהוסות ששמעתי בתאי הכלא, ידעתי שאסירים שעומדים למות הובאו בפני בעל דרגה גבוהה כדי להתוודות על חטאיהם לפני שייתלו.

לבושו של האיש שמאחורי השולחן, מכנסיים שחורים וחולצה שחורה עם שני יהלומים אדומים רקומים על צווארונה, העיד שהוא אחד מיועציו של המפקד. פניו החיוורות היו נטולות הבעה. עיניו הכחולות כספיר בחנו אותי והתרחבו בהפתעה.

בבת אחת נעשיתי מודעת להופעתי. השפלתי מבט אל שמלת האסירה האדומה והמרוטה שלי ואל הלכלוך והיבלות שעל כפות רגליי היחפות. עורי המטונף הציץ מבעד לקרעים בבד הדקיק. שׂערי השחור הארוך היה תלוי באניצים שמנוניים. התנודדתי תחת משקלן של השלשלאות, מכוסָה כולי בזיעה.

“אישה? האסיר הבא שמיועד להוצאה להורג הוא אישה?” קולו היה קר כקרח. נרעדתי לשמע המילים הוצאה להורג. הרוגע היחסי שחשתי התפוגג. הייתי צונחת לרצפה בדמעות אם השומרים לא היו איתי. השומרים עינו כל מי שגילה חולשה.

האיש העביר יד בתלתליו שהגיעו עד כתפיו. “הייתי צריך להקדיש יותר זמן לקריאת התיק שלך.” הוא גירש את השומרים בתנועת יד. “משוחררים.”

כשהם הלכו הוא סימן לי לשבת על הכיסא מול שולחנו. התקדמתי לעברו בשקשוק שלשלאות והתיישבתי בדריכות על קצה המושב.

הוא פתח את התיקייה שלפניו ובחן את הכתוב בה. “יֶלֶנָה, ייתכן שהיום הוא יום המזל שלך,” הוא אמר.

בלעתי את התשובה העוקצנית שעמדה לי על קצה הלשון. במהלך שהותי בצינוק למדתי לעולם לא לענות בחוצפה. במקום זה, השפלתי את הראש ונמנעתי מקשר עין.

האיש היה שקט לזמן מה. “מתנהגת בנימוס ובכבוד. נראה שאת עשויה להיות מועמדת טובה.”

למרות הבלגן ששרר בחדר, השולחן היה מסודר בקפידה. מלבד התיק האישי שלי וכמה כלי כתיבה, החפצים היחידים הנוספים עליו היו שני פסלים שחורים קטנים מעוטרים בפסי כסף נוצצים — צמד פנתרים מפוסלים, מושלמים ומציאותיים.

“נשפטת והורשעת ברצח בנו היחיד של הגנרל בְּרָאזֶל, רֶייְאָד.” הוא עצר לרגע ועיסה את רקתו באצבעותיו. “זה מסביר למה בראזל נמצא כאן השבוע, ומדוע הוא הביע עניין יוצא דופן ברשימת ההוצאות להורג.” הוא דיבר לעצמו יותר מאשר אליי.

לשמע שמו של בראזל, פחד החליק והתפתל בבטני. כדי להירגע, הזכרתי לעצמי שבקרוב אהיה מחוץ להישג ידו, לתמיד.

הצבא של איקסייה תפס את השלטון רק דור אחד קודם, אבל ממשלו הוליד חוקים נוקשים שנקראו קוד ההתנהגות. בעיתות שלום — כלומר רוב הזמן, מוזר ככל שזה נשמע תחת שלטון צבאי — ההנהגה אסרה נטילת חייו של אדם. אם אדם הרג אדם אחר, העונש על כך היה הוצאה להורג. גם הגנה עצמית או גרימת מוות בתאונה לא היו נסיבות שפוטרות מעונש, ומרגע שאדם נמצא אשם, הוא נשלח לתאי הצינוק בטירת המפקד כדי להמתין לתלייתו הפומבית.

“אני מניח שאת מתכוונת למחות על הרשעתך ולטעון שהופללת או שהרגת מתוך הגנה עצמית.” הוא נשען לאחור בכיסאו והמתין בסבלנות מעושה.

“לא, אדוני,” לחשתי בקול הרם ביותר שיכולתי להפיק. מיתרי הקול שלי היו צרודים מחוסר שימוש. “הרגתי  אותו.”

האיש בשחור הזדקף בכיסאו ושלח אליי מבט קשה. ואז הוא צחק בקול. “אולי זה יעבוד אפילו יותר טוב משתכננתי. ילנה, אני מציע לך אפשרות בחירה; הוצאה להורג או תפקיד — טועמת המזון החדשה של המפקד אָמְבְּרוּז. הטועם הקודם שלו מת לאחרונה, ואנחנו צריכים מישהו שיאייש את המשרה.”

לטשתי בו מבט, ליבי מרקד. הוא בטח מתבדח. איזו דרך נפלאה לשעשע את עצמך. לראות את התקווה והאושר קורנים מפניו של אסיר ואז לנפץ אותם בשליחת האשם אל חבל התלייה.

שיתפתי פעולה. “רק טיפשה תסרב לזה.” קולי הצרוד נשמע חזק יותר הפעם.

“ובכן, זאת עבודה לכל החיים. ההכשרה עלולה להיות קטלנית. אחרי הכול, איך תוכלי לזהות את הרעלים במזונו של המפקד אם לא תדעי מה הטעם שלהם?” הוא סידר את ערימת הניירות בתיקייה.

“תקבלי חדר לישון בו בטירה, אבל רוב היום תהיי עם המפקד. אין ימי חופש. אין בעל או ילדים. היו אסירים שהעדיפו את התליין. לפחות כך הם ידעו בדיוק מתי הם עומדים למות ולא היו צריכים לנחש אם זה יקרה בביס הזה או בביס הבא.” הוא סגר את פיו בנקישה וחייך חיוך פראי.

הוא רציני. כל גופי רעד. סיכוי לחיות! עבודה בשירות המפקד עדיפה על הצינוק וטובה פי אלף מחבל התלייה. שאלות רבות הסתחררו במוחי: הורשעתי בהרג אדם, איך הם יכולים לבטוח בי? מה ימנע ממני להרוג את המפקד או לברוח?

“מי טועם את האוכל של המפקד עכשיו?” שאלתי במקום זה, מחשש שאם אעלה את השאלות האחרות, הוא יבין שטעה וישלח אותי אל הגרדום.

“אני. אז כמו שאת יכולה להבין, אני בהחלט מעוניין למצוא מחליף בהקדם. כמו כן, בקוד ההתנהגות כתוב בפירוש שיש להציע את המשרה לאדם הבא שמיועד לתלייה.”

לא יכולתי להמשיך עוד לשבת בשקט. קמתי והתחלתי להלך בחדר, גוררת אחריי את השלשלאות. המפות על הקירות הראו מוצבים צבאיים אסטרטגיים. כותרי הספרים עסקו בענייני אבטחה וטכניקות ריגול. כמות הנרות ומצבם העידו שהוא נוהג לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה.

הבטתי לאחור אל האדם בחליפת היועץ. זה ודאי וָאלֶק, ראש יחידת האבטחה האישית של המפקד אמברוז, ומפקד מערך המודיעין של כל ממלכת איקסייה.

“אז מה לומר לתליין?” ואלק שאל.

“שאני לא טיפשה.”