לילה טוב, דוכס | טסה דר

השם איזולדה אופליה גודנייט אכן ניבא במידה מסוימת חיים טרגיים. איזי יכלה להבחין בכך כשבחנה את מצבה. היא התייתמה מאימה בגיל צעיר. ועכשיו גם מאביה. חסרת כסף. חסרת חברים.

אבל מעולם לא חסרת תקווה.

עד כה.

כל סוג של תקווה.

כי השם איזולדה אופליה גודנייט רמז גם על רומנטיקה. רומנטיקה עוצרת נשימה, אהבה אגדית, עד השמיים. כל חייה היא חיכתה — באמונה מידלדלת ובקוצר רוח גובר והולך — שהחלק הזה של חייה יתחיל כבר.

אחרי שהתבגרה מספיק להפנים את מותה של אמה, איזי התנחמה במחשבה שהמוות מהווה חלק בסיפור חייה רחב היריעה. גיבורות של מעשיות הן תמיד יתומות מאם.

כאשר פּאפּא בזבז את כל הכנסתם ויותר מכך והמשרתת פוטרה, היא אמרה לעצמה שהעבודה הקשה תשתלם ביום מן הימים. כולם

יודעים שלכלוכית נאלצה לקרצף רצפות לפני שזכתה בנסיך יפה התואר.

כאשר הגיעה לגיל חמש־עשרה מצבם הכלכלי כבר השתפר, הודות להצלחתו של פאפא בכתיבה. הנסיך שלה עדיין לא הופיע, אבל היה זמן. איזי אמרה לעצמה שכאשר תגדל ישתפרו הפרופורציות של אפה הגדול, ושערה המקורזל יסתדר בסופו של  דבר.

שני הדברים האלה לא קרו. היא לא היתה ברווזון מכוער שהפך לברבור.

יום הולדתה השבעה־עשר חלף בלי שום דקירה באצבע.

בגיל עשרים ואחת, על אם הדרך בין מיידסטון לרוצ’סטר, החיים כפו עליה אמת קשה. שודדי דרכים אמיתיים לא ניחנו בקסם זדוני או ביופי הולל. הם רצו כסף, ומהר, ואיזי היתה אמורה לשמוח מאוד שהם לא התעניינו בה.

בזה אחר זה היא נפרדה מכל חלומות הילדוּת.

ואז, בשנה שעברה פאפא מת, וכל הסיפורים התייבשו לחלוטין. הכסף נגמר זמן קצר אחר כך. בפעם הראשונה בחייה, איזי הגיעה לסף ייאוש של ממש.

כמיהתה לרומנטיקה נעלמה. עכשיו היא היתה מוכנה להתפשר על לחם. אֵילו סיפורי אגדה עוד מצפים לאישה בת עשרים ושש, מרוששת ולא יפה, שמעולם לא קיבלה אפילו נשיקה?

הסיפור הזה.

היא לפתה את המכתב בידה. זה היה כתוב שם, בדיו שחור על נייר לבן. תקוותה האחרונה. היא הכריחה את עצמה לא לאחוז בו חזק מדי, כדי שלא יתפורר לאבק.

 

העלמה גודנייט היקרה,

כמוציא לפועל של הצוואה, מתפקידי להודיעך על מותו של רוזן לינפורת. הוא הותיר בצוואתו לך — ולכל אחת מבנות הסנדקות שלו — ירושה מסוימת. אנא פגשי אותי בטירת גוסטלי הסמוכה לוולינגטון במחוז נורתמברלנד, ביום עשרים ואחת ביוני, ליישוב פרטי נכסייך החדשים.

שלך,

פרדריק טרנט, לורד ארצ’ר

 

ירושה. היא יכולה להגיע לכדי מאה לירות שטרלינג. אפילו עשרים יהיו מתנה משמיים. נשארו לה רק שילינגים ופרוטות.

כאשר טירת גוסטלי נגלתה לפניה, איזי השתנקה.

ממרחק היא יכלה להיראות רומנטית. אוסף של צריחים לא תואמים וחומות רחבות ומשוננות, פרושים בין שדות ירוקים רחבים. אבל הגנים מסביב צמחו עד שהיו לסבך פראי ומוזנח, וכאשר הטירה התגלתה כולה לעיניה, היא כבר היתה בצילה של הצמחייה הסבוכה.

הטירה הזאת לא היתה מסבירת פנים או מקסימה.

היא נישאה מעלה בקדרות.

היא הטילה אימה.

איזי כמעט חששה שתתנפל עליה.

“הגענו, העלמה.” נראה שהרכּב לא חיבב את הטירה יותר ממנה. הוא בלם את סוסיו הרבה לפני בית השער, מבנה אבן שניצב במרחק מהטירה עצמה.

אחרי שעזר לה לרדת מהמרכבה הוא הרים את צווארון מעילו ופרק את מטענה — מזוודה אחת מהוהה. הוא נשא את המזוודה למדרגות האבן של המבנה העתיק, חזר בחופזה, תחב את ידיו לכיסיו וכחכח. בהמתנה.

איזי ידעה מה הוא רוצה. היא שילמה לרכב בוולינגטון — הוא לא היה מסכים לקחת אותה בלי תשלום מראש — אבל עכשיו הוא רצה ביטוי נוסף לתודתה. היא מצאה שישה פני בעומק הארנק. נותרו בו מטבעות מעטים כל כך עד שאפילו לא נשמע קול קרקוש.

הרכב לקח את כספה ונגע בכובעו במחוות כבוד. “איך אמרת שקוראים לך, העלמה?”

“גודנייט. העלמה איזי גודנייט.”

היא חיכתה לראות אם יזהה את השם. רוב יודעי הקרוא וכתוב באנגליה היו מזהים אותו, וגם רבים ממשרתיהם.

הרכב רק רטן. “רק רציתי לדעת, למקרה שמישהו ישאל. אם לא ישמעו עלייך שוב.”

איזי צחקה. היא חיכתה שגם הוא יצחק.

זה לא קרה.

במהרה הרכב, הסוסים והמרכבה היו רק צליל גריסה מתרחק של גלגלים על הדרך.

איזי לקחה את התיק ועברה דרך בית השער. לאחר מכן היא חצתה גשר אבן מעל תעלה, שפעם היתה מלאה מים אבל עכשיו נותר בה רק זרזיף ירוק חלקלק.

היא ערכה תחקיר קטן לפני המסע. היא לא מצאה הרבה חומר קריאה. גילתה רק שטירת גוסטלי היתה פעם מושב דוכסות רותברי, בתקופה הנורמנית.

היא לא נראתה מיושבת עכשיו. ברבים מהחלונות לא היתה זכוכית. גם לא היה בהם אור. היה אמור להיות שם שער שבכה שאפשר להוריד ולחסום באמצעותו את הכניסה, אבל לא היה שם דבר. לא דלת ולא שער.

היא עברה מתחת לקשת הבנויה ונכנסה לחצר פתוחה במרכז הטירה.

“לורד ארצ’ר?” קולה גווע באוויר. היא ניסתה שוב. “לורד ארצ’ר, אתה כאן?” הפעם קריאתה זכתה להד מכובד מאבני הריצוף. אבל לא היתה תשובה.

היא היתה לבד.

איזי היתה מסוחררת מהסביבה הזרה, וחלשה מרוב רעב; היא עצמה עיניים. היא אילצה את ריאותיה לשאוף לתוכן אוויר.

אסור לך להתעלף. רק רפות שכל וחולות שחפת מתעלפות, ואת לא כזאת ולא כזאת.

גשם התחיל לרדת. טיפות גדולות וכבדות של גשם קיצי, שתמיד נראו לה וולגריות ומעט מושחתות מידה. טיפות גשם קיציות הן שיכורות קטנות נפוחות בטן, המצחקקות בדרכן מטה ומתפצחות בעליצות על האדמה.

היא התחילה להירטב, אבל האפשרות האחרת שהיתה פתוחה בפניה — לחפש מחסה מתחת לאחת הקשתות האפלות — היתה הרבה פחות מושכת.

קול רשרוש הקפיץ אותה, והיא הסתובבה בחטף. רק עורב שפרש כנפיים. היא הביטה בו כשעף מעל חומת הטירה והתרחק.

היא צחקה לרגע. באמת. זה מוגזם. טירה ענקית וריקה מאדם, גשם ועכשיו גם עורבים שחורים? זה היה תעלול אכזרי.

ואז הבחינה באדם שעמד מעברה האחר של החצר, בתוך קשת אפלה.

אם זה היה תעלול, הוא לא היה אכזרי.

דברים מסוימים בטבע שואבים את יופיים ממבנים עדינים וסימטריה משוכללת. פרחים. צדפים. כנפי פרפרים. אבל דברים אחרים יפים בזכות כוחם הפראי המסרב לכל רסן. הרים מושלגי פסגות. ענני סערה מתערבלים. אריות פרועי רעמה וחדי שיניים.

האיש הזה, שצלליתו נראתה לפניה, היה שייך במובהק לקבוצה השנייה.

וכך גם הזאב שישב לרגליו.

לא ייתכן שזה זאב, היא אמרה לעצמה. זה ודאי כלב. הזאבים נכחדו מזמן. האחרון שבהם ניצוד באנגליה לפני שנים רבות.

אבל… היא חשבה שגם גברים כאלה נכחדו מזמן.

הוא העביר משקל מרגל לרגל, וקרן נטויה של אור קלוש חשפה את המחצית התחתונה של פניו. להרף עין היא ראתה פה רחב וחושני. לסת רבועה, כהה מזיפים. שיער ארוך מדי, עד לצווארון. כלומר, כזה שהיה מגיע לצווארון אילו היה לו צווארון. מתחת למעילו הוא לבש חולצת פשתן פתוחה בצוואר. מכנסיים מעור רך ובהיר נצמדו אליו מאגן הירכיים הצר עד לירכיים השריריות… ובהמשך, רגליו נעלמו בתוך זוג מגפי רכיבה שחוקים ומאובקים.

אוי ואבוי. היתה לה חולשה של ממש למגפיים שעברו דרך ארוכה. הם עוררו בה צורך נואש לדעת על כל מקום שהיו  בו.

ליבה האיץ את פעימותיו. זה לא הקל את הסחרחורת.

“אתה לורד ארצ’ר?” היא שאלה.

“לא.” המילה היתה נמוכה ונוקשה. יצור הפרא לרגליו נהם.

“אה. ה… האם לורד ארצ’ר כאן?”

“לא.”

“אתה שומר האחוזה?” היא שאלה. “אתה מצפה לבואו בקרוב?”

“לא. ולא.”

יכול להיות שהיה שעשוע בקולו?

היא בלעה בכוח. “קיבלתי מכתב. מלורד ארצ’ר. הוא ביקש ממני לפגוש אותו כאן בתאריך הזה בנוגע לעניינים מסוימים בצוואתו של רוזן לינפורת המנוח. מתברר שהוא הוריש לי משהו.” היא הושיטה את המכתב ביד רועדת. “הנה. תרצה לקרוא בעצמך?”

הפה הרחב התעקל בזווית אחת. “לא.”

איזי החזירה אליה את המכתב בשלווה רבה ככל האפשר והכניסה אותו לכיסה.

הוא השעין כתף אחת על הקשת.

“לא נמשיך?”

“נמשיך במה?”

“במשחק הזה.” קולו היה נמוך כל כך עד שהיה נדמה שהוא זוחל לעברה על אבני הריצוף, ועולה ברטט דרך כפות רגליה. “אני נסיך רוסי? לא. הצבע האהוב עליי הוא צהוב? לא. האם אתנגד אם תיכנסי ותפשטי את כל בגדייך הרטובים?” קולו עשה את הבלתי אפשרי ושקע עמוק עוד יותר. “לא.”

עכשיו הוא סתם לעג לה.

איזי הצמידה לחזה את תיק הנסיעות. היא לא רצתה ששלגייה תירטב. “אתה מתייחס כך לכל האורחים שלך?”

מטומטמת. היא קיללה את עצמה והתכוננה לעוד “לא” נמוך ולגלגני.

הוא אמר, “רק לאורחות היפות.”

אלוהים אדירים. היא היתה צריכה לנחש עוד קודם. העייפות והרעב עשו משהו לשכלה. היא כמעט יכלה להאמין למראה הטירה, העורבים, הופעתו הפתאומית של הגבר הגבוה, הנאה וכהה השיער. אבל עכשיו הוא מפלרטט איתה?

אין ספק, היא הוזה.

הגשם ירד בשטף, להוט להגיע מהעננים אל הקרקע. איזי הביטה בטיפות שניתזו מאבני הריצוף. כל אחת מהן כאילו גזלה עוד טיפת כוח מברכיה.

קירות הטירה התחילו להסתובב. גוון אפור השתלט על שולי שדה ראייתה.

“א… סליחה, אני…”

התיק נפל ארצה.

חיית הפרא נהמה לעברו.

האיש יצא מבין הצללים.

ואיזי איבדה את ההכרה.

 

הנערה התמוטטה על אבני הריצוף בקול חבטה לח.

רנסום עיווה את פניו לאור האירוניה. למרות כל מה שקרה, גברות עדיין נופלות לרגליו. כך או אחרת.

הוא שחרר את מגנוס בפקודה חרישית. אחרי שהכלב השלים את החקירה בחוטמו הרטוב, רנסום סילק אותו הצידה. עכשיו תורו.

הוא העביר את ידיו על הגוש הרפוי של המפרקים והגפיים ששכב לפניו. בד מוסלין לח, מגפונים מהוהים. ידיים קטנות, אמות צנומות. היא לא היתה עשויה חומר רב. נראה שחצייה הוא שכבות של חצאיות, וחצייה האחר כולו שיער.

אלוהים, איזה שיער! עבות, מתולתל, שופע.

הוא הרגיש את חמימות נשימתה הקלה על כף ידו. הוא העביר את היד כלפי מטה, חיפש את הלמות ליבה.

כף היד חלפה על שד מלא ומעוגל.

פרץ של… משהו… חלף בו בעל כורחו. לא תאווה, רק מודעות גברית. מתברר שהיא לא היתה הנערה. היא לחלוטין היתה האישה.

רנסום קילל. הוא לא רצה אורחים. ובעיקר לא אורחות. היה לו מספיק מכל זה עם בתו של הכומר המקומי, העלמה פֵּלהאם. היא באה לטירה מדי שבוע בערך, הציעה להקריא לו דרשות או איזו שטות אחרת. לפחות כאשר העלמה פלהאם עלתה בעליצות בגבעה ועל זרועה תלוי סל מלא מעשים טובים, היא ציפתה למצוא בבואה את שבר הכלי המצולק והלא־מגולח. והיא היתה נבונה מכדי להתעלף למראהו.

האישה שהתמוטטה על אבני הריצוף לא ציפתה לרנסום.

מה היא אמרה על איזה לורד ארצ’ר? היא נשאה איתה איפשהו מכתב שהסביר את העניין, אבל הוא לא טרח לחפש אותו עכשיו. הוא צריך להכניס אותה פנימה — לחמם אותה, לתת לה תה עם ויסקי וחלב.

ככל שהיא תתאושש מהר יותר, כך תוכל לעזוב מהר  יותר.

הוא הניף את גופה הלח והרפוי בזרועותיו וקם. הוא איזן אותה, מצא את נקודת המשען בין ירכיה לכתפיה, ואז עלה במדרגות כדי לקחת אותה פנימה.

הוא ספר את המדרגות. חמש… שש… שבע…

במדרגה השמינית היא נעה בזרועותיו. הוא קפא והכין את עצמו לתקרית לא נעימה. היא התעלפה בפעם הראשונה שראתה אותו. אם תתעורר ותגלה שהוא מחזיק אותה עכשיו, היא עלולה להתפגר מרוב הלם. או לפלח את עור התוף שלו בצווחה. בדיוק מה שהוא לא צריך — פגיעה בחוש השמיעה.

היא מלמלה ברפיון, אבל לא התעוררה. לא, היא עשתה משהו גרוע בהרבה.

היא חיככה את אפה ופיה בצווארו.

היא החליקה הצידה, התכרבלה בחיבוקו וחיככה את לחייה בחזהו בחיפוש אחר חום. היא פלטה אנקה קלה וצרודה.

פרץ נוסף של… משהו… חלף בו. הוא נעצר לרגע, ספג את הפלישה הנוקבת ואז המשיך לעלות.

ארורים האלים. הדבר היחיד שרנסום רצה עכשיו פחות מאישה מעולפת היה אישה מתכרבלת. מאז הפציעה הוא לא אהב שמתקרבים אליו. ולא היה לו שום צורך בכרבולים. היה לו כלב.

הכלב הוביל כשהגיעו לראש המדרגות ופנו להיכנס לאולם הראשי של הטירה. החלל הזה היה מעונו, פחות או יותר. הוא ישן כאן, הוא אכל כאן, הוא שתה כאן, הוא… קילל וזעף כאן. המשרת שלו, דנקן, תמיד הציק לו שיפתח עוד כמה מחדרי הטירה, אבל רנסום לא ראה בזה טעם.

הוא הניח את הנערה — את האישה — על הספה הגסה והמהוהה, ודחף את הספה לכיוון האש. רגלי הספה חרקו על רצפת האבן. הוא חיכה לראות אם היא תתעורר.

שום דבר.

הוא ניער קלות את כתפה.

שום דבר.

“קומי,” הוא אמר בקול. “ראי. זה הלורד ארצ’ר.” שום דבר.

רנסום קירב כיסא והתיישב לידה. חמש שניות לאחר מכן הוא שוב קם והתחיל לפסוע הלוך ושוב. עשרים ושלושה צעדים לחלון השמאלי ביותר, ובחזרה. היו לו מעלות, אבל סבלנות לא נכללה בהן. הוא הפך למפלצת נרגזת ונוהמת מרוב חוסר מעש.

כאשר דנקן יחזור הוא יוכל להזעיק רופא. אבל אולי יעברו עוד שעות לפני שדנקן יחזור.

מגנוס ייבב ותחב את אפו לעבר מגפיו.

רנסום שלח את הכלב למרבד שלו ליד האש. ואז השתופף ליד הספה והניח יד על צווארה של האישה. הוא העביר אותה על הצוואר החלק והעדין עד שמצא את הדופק בקצות אצבעותיו. הלמות הלב היתה חלשה יותר מכפי שהיה מעדיף, ומהירה כשל ארנב.

לכל הרוחות.

היא הפנתה את ראשה והשעינה את לחייה הרכה על כף ידו. היא שוב מתכרבלת. החיכוך שחרר רמיזות עדינות של ניחוח נשי רך.

“פתיינית,” הוא מלמל במרירות.

אם הוא חייב לסבול אישה מתעלפת ומתכרבלת המתמוטטת על סף דלתו, אי אפשר שתסריח מחומץ ומגבינה ישנה? לא, הוא היה חייב לקבל אישה עם ניחוח רוזמרין ועור מתוק מטופח באבקה.

הוא הצמיד את אגודלו ללחייה, שעדיין היתה רטובה מגשם. “בשם אלוהים, אישה. קומי.”

אולי היא נחבטה בראשה מאבני הריצוף. הוא החדיר את אצבעותיו לשערה האסוף ושלף ממנו את הסיכות. היה נדמה לו שיש שם עשרות סיכות, ועם כל סיכה ששלף, ערימת השיער כאילו הפכה להיות פראית יותר. זועמת יותר. הקווצות המתולתלות הסתבכו בין אצבעותיו, הפריעו להן לזוז. כשסיים לבדוק והגיע למסקנה המשמחת שגולגולתה לא פצועה, הוא כבר כמעט חשב שהשיער הזה חי. ורעב.

אבל הגולגולת היתה שלמה, הוא לא הבחין בשקעים או נפיחויות. והיא עדיין לא השמיעה קול.

אולי היא פצועה באיבר אחר. או שהמחוך שלה הדוק מדי.

היתה רק דרך אחת לגלות.

הוא פלט אנחה כבדה, ניער מעליו את מעילו וקיפל את שרוולי החולצה. הוא גלגל את האישה על הצד, הסיט את השיער התוקפני והתחיל במשימת פתיחת הכפתורים הרבים בגב שמלתה. אצבעותיו לא התאמנו בכך לאחרונה, אבל יש דברים שגבר לא שוכח. אחד מהם הוא איך לפתוח כפתורים בבגדי אישה.

דבר אחר הוא איך להתיר שרוכים של מחוך.

כשמשך את השרוכים מתוך חורי הלולאות של המחוך, הוא הרגיש את צלעותיה מתרחבות מתחת לכפות ידיו. היא שינתה תנוחה ופלטה אנקה חושנית עמוקה.

הוא קפא. פרץ נוסף של… משהו… פעם בעורקיו, והפעם הוא לא היה יכול להתייחס אליו בביטול, כרגע של התרככות  הלב.

זאת היתה תאווה אמיתית. תקופה ארוכה עד כדי סכנה עברה עליו בלי אישה בזרועותיו.

הוא הדף מעליו את התגובה הגופנית. בתנועות מהירות וענייניות הוא משך את שרוולי שמלתה במורד זרועותיה ומישש לאורך הדרך כדי לגלות אם יש עצמות שבורות. ואז הוא התחיל להוריד את החלק העליון של השמלה למותניה. הוא לא יכול לתת לה לשכב שם בבגדים רטובים, היא תתקרר.

הוא יהיה ראוי להכרת תודה רבה מאוד על כך כשהיא תתעורר — אבל משום־מה הוא לא חשב שיזכה לה.

 

איזי התעוררה בבהלה.

היא היתה מתחת לקורת גג. בתוך הטירה. עמודים צצו סביבה כעצים עתיקי יומין, נישאו מעלה ותמכו בתקרה מקומרת של אולם רחב ידיים.

כשהביטה סביבה היא ראתה פה ושם רהיטים בשלבים שונים של התפוררות. בקצה הקרוב של האולם היתה אח ענקית. לאיזי לא היה ספק שאילולא האש ששאגה בתוכה, היא היתה יכולה לעמוד בתוך חלל האח בלי להרכין אפילו ראש. הלהבות בפנים לא ניזונו משבבי עץ או אפילו מבולי עץ, אלא מגזעים שלמים.

היא שכבה על ספה מאובקת וגבשושית. שמיכת צמר מחוספסת כיסתה את גופה. היא הציצה מתחתיה והתכווצה. השמלה, המחוך, החצאיות התחתיות והמגפונים — כולם הופשטו מעליה.

נשארו רק הכותונת והגרביים.

“שומו שמיים.”

היא הרימה יד לשערה הפזור. דודתה לילית צדקה. היא תמיד נדנדה לאיזי בחודשי הקיץ הרחוקים בסאסקס. “לא משנה שאף אחד לא יראה אותם,” היא קרקרה. “תמיד — תמיד — לבשי כותונת וגרביים נקיים. אין לדעת מתי עלולה לקרות לך תאונה.”

שומו… שמיים. הכול חזר אליה עכשיו. הגשם… העילפון…

איזי הרימה מבט, וראתה אותו.

התאונה.

“התעוררת,” הוא אמר בלי להסתובב כדי לבדוק.

“כן. איפה חפציי?”

“התיק שלך במרחק שני צעדים מכאן, בכניסה. מימין.”

איזי מתחה את צווארה וראתה את התיק, בדיוק במקום שהוא אמר שיהיה בו. התיק לא זז ולא היה פתוח. שלגייה כנראה עדיין ישנה. איזה מזל.

“השמלה שלך שם.” הוא הצביע על שמלתה שהיתה תלויה לייבוש ליד האש, על גב שני כיסאות גבוהים. “החצאיות התחתוניות שלך תלויות מעל השולחן הרחוק, והמחוך שלך בצ—”

“תודה.” איזי רצתה למות. מצבה היה מחריד. ההתעלפות לפני מגפיו של זר נאה היתה מביכה כשלעצמה, אבל לשמוע אותו מפרט את מבחר בגדיה התחתונים? היא הצמידה את השמיכה לחזה. “לא היית צריך לטרוח.”

“את היית צריכה לנשום. ואני הייתי צריך לוודא שאין לך דימום או עצמות שבורות.”

היא לא ידעה בבירור מדוע הדבר הצריך את הפשטתה עד לשכבת הבגדים הצמודה לעורה. מבט מהיר היה יכול להבהיר לו שהיא לא מדממת.

“את חולה?” הוא שאל.

“לא. אני לא חושבת, בכל אופן.”

“את הרה?”

צחוק פרץ מפיה והקפיץ את הכלב. “בשום פנים ואופן לא. אני לא אישה שמתעלפת, אני מבטיחה לך. פשוט לא אכלתי הרבה היום.” או אתמול, או שלשום.

קולה היה צרוד וגס. אולי היא מפתחת שפעת. זה יסביר גם את ההתעלפות.

במשך כל השיחה המארח שלה נשאר סמוך לאח, בגבו אליה. מעילו נמתח על כתפיו, אבל נתלה ברפיון קל סביב בטנו. אולי הוא איבד משקל לאחרונה. אבל הוא עדיין היה מגודל, וכולו שרירי ונוקשה. גופו דמה מאוד לאולם שמסביבם. סובל מהזנחה מסוימת, אבל בנוי היטב ובעל עצמות חזקות.

והקול הזה. הוא היה מסוכן מאוד.

היא לא ידעה מה הטריד אותה יותר: החירות שנטל לו הזר הנאה שבצללים עם גופה — כשנשא אותה בזרועותיו, התיר את המחוך שלה, פיזר את שערה והפשיט אותה עד לבגדים התחתונים הדקיקים? או העובדה שהצליחה לישון בשעה שאירעו כל המעשים הללו?

היא הגניבה לעברו מבט, לצללית באורה הכתום של האש.

האפשרות השנייה. אין ספק, האפשרות השנייה. רבע השעה המלהיבה ביותר בחייה, והיא העבירה אותה בעלפון חושים גמור. איזי, את טיפשה.

אף על פי שלא זכרה כלל שנשא אותה פנימה מהגשם, היה נדמה שגופה זוכר. מתחת לבגדיה היא עוד חשה במגע ידיו החזקות על גופה הקר. כאילו המגע נצרב בעורה.

“תודה,” היא אמרה. “יפה מצידך שהכנסת אותי פנימה.”

“יש תה. משמאלך.”

ספל סדוק ובו נוזל מהביל ניצב על שולחן סמוך — משמאלה, כפי שהוא אמר. היא לקחה אותו בשתי ידיה, הניחה לחמימות לחלחל לכפות ידיה ואז הרימה אותו ללגימה ארוכה ומזינה.

אש זלגה בגרונה.

היא השתעלה. “מה יש בו?”

“חלב. וטיפת ויסקי.”

ויסקי? היא לגמה שוב, היא לא יכלה להיות בררנית. כשלגמה את המשקה בזהירות הראויה, הוא לא היה גרוע כל כך. בזמן שבלעה התערבל בתוכה להט של אדמה ועשן.

על אותו שולחן היא מצאה כיכר לחם קטנה ונגסה בה ברעב עז.

“מי אתה?” היא שאלה בין לעיסות.

דודה לילית לא היתה מרוצה מנימוסיה, אילו שמעה אותה. “אני רותברי. את בטירה שלי.”

איזי בלעה בכוח. האיש הזה טוען שהוא דוכס רותברי? קשה להאמין. לדוכסים לא אמורים להיות משרתים שיכינו להם תה וילבישו אותם בבגדים ההולמים את מעמדם?

שאלוהים יעזור לה. אולי היא כלואה עם מטורף. איזי הידקה את השמיכה סביבה. למרות ספקותיה, היא לא תסתכן ולא תרגיז אותו.

“לא ידעתי,” היא אמרה. “אני צריכה לכנות אותך ‘הוד מעלתך’?”

“אני לא רואה בזה טעם. בעוד כמה שעות אני מקווה שתכני אותי ‘עלוב הנפש חסר הנימוס שהטרדתי אחר צהריים אחד בגשם ואז לא שבתי להציק לו’.”

“לא התכוונתי לעשות צרות.”

“נשים יפות תמיד עושות צרות. אם הן מתכוונות ואם לא.”

עוד הקנטות. או עוד טירוף. איזי לא ידעה מה מהשניים נכון. הדבר היחיד שידעה בוודאות היה שהיא לא היתה יפה בשום אופן. לא משנה אם צבטה את לחייה או אספה את שערה המתולתל להחריד. היא לגמרי חסרת חן, אין מה לומר.

אבל האיש הזה היה ממש לא רגיל. היא הביטה בו כשזרק עוד עצים לאש. הוא הוסיף בול עץ עבה כמו ירכה, אבל הרים אותו בקלות כאילו היה קיסם.

“אני העלמה איזולדה גודנייט,” היא אמרה. “אולי שמעת את השם.”

הוא ליבה את האש. “איזו סיבה היתה לי לשמוע את השם?”

“אבי היה סר הנרי גודנייט. הוא היה מלומד והיסטוריון, אבל היה ידוע בעיקר כסופר. גודנייט — מעשיות לילה טוב?”

“אז בגלל זה אני לא מכיר אותו. אני לא קורא.”

איזי הביטה לעבר החלונות המקושתים.

אחר הצהריים הלך והאפיל. הצללים המתארכים הדאיגו אותה, כמו גם העובדה שהיא עדיין לא ראתה את מלוא פניו של מארחה. היא רצתה כבר לראות אותו, להביט בעיניו. היא היתה צריכה לדעת לחסדיו של איזה מין אדם היא  נתונה.

“נראה שייקח עוד זמן־מה עד לבואו של לורד ארצ’ר,” היא ניסתה. “נוכל להדליק נר או שניים בזמן שאנחנו מחכים?”

אחרי שהות זעופה הוא לקח קש, הדליק אותו באש, חיפה בתשומת לב על הלהבה בכף יד אחת וקירב אותה לנר שעמד מעל אדן האח.

נראה שהמשימה גורמת לו קושי יוצא מגדר הרגיל. הפתיל נדלק, אבל הוא החזיק את הקש עד שהאש הגיעה לקצות אצבעותיו. הוא קילל בלחש ונופף בקש כדי לכבות את הלהבה.

“לא נעים לי להטריח. אני פשוט…” היא לא ידעה מדוע היא מודה בכך, פרט לכך שהצטערה שהוא נכווה כדי שיהיה לה נוח יותר. “אני לא אוהבת חושך.”

הוא פנה אליה כשהנר בידו. צד אחד של פיו הרחב היה נטוי, כמאזניים שהאירוניה מכבידה עליהם. “גם אני לא שלם איתו.”

הלהבה החדשה הטילה אור זהוב על פניו. איזי נבהלה. תווי פניו המחוטבים והאריסטוקרטיים חיזקו במידה רבה את טענתו שהוא דוכס. אבל בפניו היה משהו אחר שסיפר סיפור נוסף.

צלקת בולטת ומשוננת עברה ממצחו לרקתו, והסתיימה בפסגת עצם הלחי הימנית. להבת הנר אומנם הבהבה והעלתה ניצוצות, אבל עיניו לא הצטמצמו או התמקדו.

כמובן.

ההבנה התעוררה בה. סוף־סוף משהו הגיוני ביום הזה.

הכול התברר.

החדר החשוך, סירובו לקרוא את מכתבה, הבדיקה הידנית של שלמות גופה. ההתייחסויות החוזרות ונשנות ליופייה, למרות הראיות הניכרות לכאורה להיעדרו.

הוא היה עיוור.