רוח רעבה | גרסת קינדל

בליל קיץ חם, במשרד קטן ודל של לבלר בליימהאוס, מרחק כמה רחובות מסירחון הנהר ומרחק שלוש דלתות ממאורת אופיום, ישב לוּסיֵין ווֹדרי, הרוזן קְרֵיין, ובדק שטרות מטען. זה לא היה הבילוי המועדף עליו לשעות הערב, אבל כיוון שאיש לא שאל להעדפותיו, ואת העבודה יש לעשות, הוא עשה אותה.

הוא עבר על השטרות בעיניים חשדניות של סוחר סיני, ולא תהה אם גנבו ממנו אלא היכן בוצעה הגנבה. אם לא יצליח למצוא אותה, פירוש הדבר שהמתווך שלו בשנגחאי פיקח יותר או הגון יותר מכפי שסבר – וקריין העריך שאינו הגון במיוחד.

ציפורן הברזל של עטו גירדה את הדף. העט היה זול ויעיל, בדיוק כמו השולחן הבסיסי והמשרד העירום, שלא תואר לו ולא הדר. למעשה לא הייתה בחדר כל עדות לעושר מלבד חליפתו של קריין, שעלתה יותר מהבניין שישב בו.

לוסיין ווֹדרי נעשה עשיר למדי הודות לעיסוקיו כסוחר ששולח ידו גם בהברחות, ותואר האצולה שירש במפתיע הביא עימו אף הוא הון עצום. כעת היה אחד הרווקים המבוקשים ביותר באנגליה, מבחינת כל מי שלא שמעו על המוניטין שיצאו לו בסין או שבחרו להתעלם מהם, ובאותו ערב עצמו נפקד משלושה אירועים חברתיים שונים שבהם היה עשוי לפגוש כשלושים נשים שהיו שמחות מאוד להתמודד על תפקיד הרוזנת קריין. על שולחן הכתיבה שלו בבית נערמו עוד עשרות כרטיסי ביקור, הזמנות, בקשות לכסף, בקשות לפגישות: צרור עבה של אישורי כניסה לחברה הגבוהה ביותר.

הוא היה יכול לבחור לו כרצונו מהיפהפיות של לונדון, לבוא בקרב האנשים המובחרים, לתפוס את מקומו בצמרת האלפיון העליון, לתבוע את המעמד החברתי שרבים חולמים עליו ויש המוכנים לעשות הכול כדי להשיגו. הוא היה יכול לקבל את כל זה לו רק נקף אצבע – ולו היו מצמידים אקדח לרקתו ומאלצים אותו לעשות כן.

כל חייו הבוגרים של קריין עברו עליו בשנגחאי לצד מבריחים, זונות, מהמרים, רוצחים, סוחרים, שתיינים, שאמאנים, ציירים, פקידים מושחתים, מנדרינים שיורדים אל העם, משוררים, אוכלי אופיום וכיוצא באלה טינופת אנושית, והוא אהב את העולם השיכור, החיוני, המיוזע הזה. מפגשים מנומסים וסעודות אלגנטיות בחברת אנשים שכל הישגיהם בחיים מסתכמים בייחוס אבות לא משכו אותו כלל.

לכן הוא דחה את ההזמנות או התעלם מהן. הניסיון לגלות איפה גילחו לו את משלוח הפלפל מסצ'ואן היה עיסוק מתגמל הרבה יותר מהסתופפות בחברה הגבוהה.

מתגמלת עוד יותר הייתה השהייה בחברתו של אדם מסוים בעל עיני ענבר שגופו הקטן, הגמיש, המתמסר במידה מופלאה ממש, הדיר שינה מעיניו – אבל הדבר לא היה אפשרי כרגע, כי השד הקטן שוב הסתלק לו בענייני עבודה.

חמקנותו של סטיבן הייתה חידוש מבחינת קריין: בדרך כלל היה לו קל להשיג מאהבים וקשה להיפטר מהם, ומעולם לא היה לו בן זוג שעבד קשה יותר ממנו עצמו. הבעיה האמיתית הייתה חוסר המעש של לוסיין, שכן אילו היו ימיו מלאים יותר היה מקדיש פחות זמן לתהיות מה סטיבן עושה, אבל כדי לתקן זאת יהיה עליו להקים עסק רציני אשר ידרוש ממנו להישאר באנגליה, והוא לא היה מסוגל לכך. הרי יש לו בית מסחר מצוין בשנגחאי, שבה החיים קלים יותר, נוחים יותר, ומהנים לאין שיעור.

בשנגחאי לא יהיה שום סטיבן, כמובן, אבל למיטב ידיעתו של קריין הדבר היה נכון גם לגבי לונדון. הוא נעלם לפני שני לילות בלי שום הודעה, וישוב במועד שנוח לו.

וזה מוצדק בהחלט. סטיבן אדם חופשי, והוא נושא באחריות שלעומתה העסקים הבינלאומיים של קריין אינם אלא משחק ילדים. לשניהם יש עבודה, וכיוון שקריין מעולם לא סבל מאהבים שציפו ממנו להזניח את עסקיו כדי להנעים את זמנם, הוא לא התכוון לתבוע זאת מסטיבן. היפוך היוצרות הזה היה בהחלט מרגיז; הפעם קריין הוא שחיכה שסטיבן יופיע בהתאם ללוח הזמנים הבלתי צפוי שלו, וידע שחיוך אלכסוני ומתגרה יהיה ההסבר היחיד שיקבל להיעדרותו.

המחשבה על החיוך השועלי כובש הלב של מאהבו העלתה בדעתו שימושים מעניינים יותר לשולחן הכתיבה שלו. הוא הגיע למסקנה שהרהיט הארור ודאי יקרוס תחת הלחץ שהיה בכוונתו להפעיל עליו ברגע שיניח את ידיו על המנוול הקטן, ובדיוק כשחשב על כך הבחין במקום שבו חישוביו הנאים של המתווך שלו בשנגחאי הסגירו אותו.

ניסיון לא רע, חשב, וגנֵבה מחושבת היטב: סכום מספיק כדי שישתלם למתווך, ונסבל מבחינתו של קריין כחלק מעסקה שהתנהלה במיומנות רבה. הוא הנהן בשביעות רצון. עם האיש הזה אפשר לעבוד.

הוא הושיט את ידו לשטר הבא, ומישהו נקש בחוזקה על הדלת.

כיוון שבשמונה בערב הוא היה האדם היחיד בבניין, זה היה מטרד. לכן הוא התעלם מהנקישה. נשמעה נקישה נוספת, עיקשת יותר. ואחר כך נשמעה קריאה מבעד לחלון הצרפתי הפתוח, המוגן בסורגי ברזל.

"ווֹדרי! ווֹדרי! זאת אומרת, קריין." האורח הציץ מבעד לחלון. "הנה אתה. נוֹנג הָאוֹ."

"נוֹנג הָאוֹ, רקהאם," אמר קריין וניגש לפתוח לו.

בסין היה לו תיאו רקהאם מעין ידיד, אנגלי נוסף שהעדיף את חברת המקומיים על חברת האנגלים. רקהאם עצמו עסק בקסם, אף שלא היה פרקטיקן חזק במיוחד, והוא האיש שהכיר לקריין את סטיבן דיי כמה חודשים לפני כן.

"זה עונג לא צפוי. מה שלומך?"

רקהאם לא השיב מייד. הוא שוטט בחדר והסתכל במפות הנעוצות בקירות המטויחים. "זה המשרד שלך? אני חייב לומר שחשבתי שיהיה לך משהו טוב יותר מזה." הוא נשמע כמעט נעלב.

"מה רע בו?"

"הוא בליימהאוס."

"אני אוהב את ליימהאוס," אמר קריין. "וגם אתה."

"אני לא. אי־אפשר לאהוב את ליימהאוס. זה מקום מטונף." קריין הרים גבה אבל לא טרח לשאול. "מאורה עלובה של גנבים ובריונים ומטורפים," הוסיף רקהאם. "אם הייתי עשיר לא הייתי דורך בשכונה המקוללת הזאת."

אז איפה היית משיג אופיום? תהה קריין בינו לבינו. הוא הבחין באישוניו המורחבים מעט של רקהאם, אבל כיוון שזה היה סימן לשימוש בכוחות קסם ולא רק לשימוש באופיום, וכיוון שלאמיתו של דבר לא היה לו אכפת, הוא לא שפט אותו.

נראה שרקהאם מטפח בליבו טינה כלשהי. "אתה עשיר. למה אתה לא מתנהג בהתאם? למה אתה לא מבלה במסיבות מפוארות בווסט אנד במקום לעבוד בפרך ברציפים של ליימהאוס?"

"מדי פעם אני מתנהג בהתאם. המעיל הזה לא נתפר כאן בשכונה. אבל העסק שלי נמצא כאן, לא בסיטי, ובהחלט לא בווסט אנד."

"אני לא מבין למה אתה בכלל מנהל עסק. אתה לא זקוק לעוד כסף." בהחלט הייתה נימת האשמה בקולו של רקהאם.

קריין משך בכתפיו. "בכנות, אני משועמם, ולא הייתי משתעמם פחות בווסט אנד. אני זקוק לעיסוק, ומסחר הוא התחום שאני מצטיין בו."

"אז למה אתה לא חוזר לסין?" שאל רקהאם. "אם אתה משועמם כל כך באנגליה, למה אתה עדיין כאן?"

"עניינים משפטיים. אבי השאיר את עסקיו בערבוביה נוראית. יידרש לי נצח להסדיר אותם. ועכשיו מופיעים כל מיני דודנים רחוקים ותובעים את חלקם. למה אכפת לך?"

"לא אכפת לי." רקהאם שפשף את פאנל העץ שבתחתית הקיר בקצה נעל העור הבלויה שלו. "אני מניח שהצרות שלך לא חזרו?"

"אתה מתכוון למה שהיה באביב? לא. העניין סגור."

"דיי טיפל בזה."

"נכון."

קריין סבל מאותה קללה שהרגה את אביו ואת אחיו; רקהאם קישר אותו עם סטיבן דיי, שתפקידו היה למנוע שימוש לרעה בקסם. קריין וסטיבן עצמם כמעט נרצחו, אך בסופו של דבר סטיבן שם קץ לעניין במפגן עוצמה מרהיב. חמישה אנשים מתו באותו יום, וכיוון שקריין לא ידע אם הדבר ידוע ברבים או שמא סטיבן מעדיף לשמור על חשאיות, הוסיף רק, "הוא היה יעיל מאוד."

רקהאם השמיע נחרת בוז. "יעיל. כן, אפשר להגיד עליו שהוא יעיל."

"הוא הציל את חיי שלוש פעמים בתוך שבוע," אמר קריין. "הייתי מרחיק לכת ואומר שהוא בעל יכולות."

"אתה מחבב אותו, נכון?"

"את דיי? הוא נחמד. למה?"

רקהאם התעסק ביישור כמה דפים בפינת השולחן של קריין. "טוב. היית איתו ב'שֶׁנג' בשבוע שעבר."

"נכון," הסכים קריין. "ידעת שקניתי שלושים אחוז מהמקום? אתה צריך לבוא איתי לשם שוב מתישהו. הערב, אלא אם כן אתה עסוק?"

רקהאם, שמעולם לא סירב לארוחת חינם, לא השיב על כך. "מה דיי חשב על האוכל ב'שנג'?"

קריין החניק חיוך כשנזכר במפגש הראשון של סטיבן עם פלפל סצ'ואן. "נדמה לי שהוא די נבהל. אבל הוא אכל. אף פעם לא פגשתי מישהו שאוכל כל כך הרבה."

"אכלת איתו הרבה ארוחות?"

"הזמנתי אותו לכמה ארוחות לְאוֹת תודה. יש סיבה מיוחדת לכך שאתה שואל? כי באמת, בחורי היקר, אם יש מידע מסוים שאתה מעוניין בו, אתה מכיר אותו יותר ממני."

"אני יודע שהוא כמוך," אמר רקהאם.

"כמוני." קריין הקפיד לדבר בנימה קלילה. "כן, הוא דומה לי להפליא. כאילו אני מסתכל בראי."

רקהאם לא יכול שלא לחייך לשמע הדברים. לסטיבן דיי היו תלתלים חומים־אדמדמים ואילו לקריין היה שיער בלונדיני בהיר שהאפיר מעט באופן לא מורגש; לסטיבן היה עור בהיר ולקריין – עור שזוף שפגעי מזג האוויר ניכרו בו; סטיבן היה בן עשרים ותשע ונראה צעיר מכפי גילו, ואילו לקריין מלאו כבר שלושים ושבע, ובעיקר – סטיבן היה נמוך בארבעים סנטימטר לפחות מקריין, שהתנשא לגובה מטר ותשעים.

"לא התכוונתי שאתם דומים במראה," אמר רקהאם, אף שלא היה בכך צורך. "התכוונתי… אתה יודע. שהוא כמוך." הוא עבר לשנגחאית כדי להבהיר את עצמו. "שניכם דוגלים באהבת שרוול המשי.[1] נו, בחייך, וודרי. אני יודע שהוא הומו."

"באמת?" קריין לא התכוון לנהל את השיחה הזאת עם רקהאם, ולא עם שום אדם אחר. לא באנגליה, שבה העניין כרוך בחרפה ובשנים ארוכות בכלא. "אתה מבקש ממני הערכה בדבר מה שדיי אוהב? כי הייתי אומר שזה לא ענייני, וגם לא עניינך, לעזאזל."

"אכלת איתו ב'שנג'," חזר רקהאם ואמר במבט ערמומי.

"אני אוכל עם הרבה אנשים ב'שנג'. לפני שבועיים לקחתי לשם את ליאונורה הארט, ונראה אותך מוצא בזה כוונה נסתרת. בעצם, לקחתי אותך לשם ולא זכור לי שקיבלתי יותר מלחיצת יד בתמורה."

רקהאם הסמיק בכעס. "ברור שלא. אני לא כמוך."

"ואתה גם לא הטיפוס שלי." קריין הגניב נימת זימה לעגנית לקולו, וראה את לסתו של רקהאם מתהדקת. "אבל גם לו היית הטיפוס שלי, בחורי היקר, אני מבטיח לך שלא הייתי מספר לכל העולם על ענייניך הפרטיים. ועכשיו, מה אני יכול לעשות למענך?"

רקהאם התעשת. "אני מכיר אותך, וודרי. אל תעמיד פני צדיק."

"אני לא מעמיד פני צדיק. אבל כיוון שחיי האהבה של סטיבן דיי הם לא מענייני –"

"אני לא מאמין לך," אמר רקהאם.

"קראת לי שקרן עכשיו? אח, אפילו אל תענה על זה. אני עסוק, רקהאם. אני צריך לעבור על ערמה של שטרות מטען ולתפוס את המתווך. אני מניח שלא באת לכאן רק כדי להחליף מחשבות תאוותניות על מכרים משותפים. מה אתה רוצה?"

רקהאם הסב את מבטו. שערו החום הבהיר כבר החל להאפיר ופניו הכחושות היו לאות ושמוטות, אבל המחווה הזכירה לקריין נער נרגן בגיל ההתבגרות.

"אני רוצה הלוואה."

"הלוואה. אני מבין. על איזה סכום חשבת?"

"חמשת אלפים פאונד." קריאת תיגר הדהדה בקולו של רקהאם, אבל הוא לא הישיר מבט אל קריין. קריין נאלם דום לרגע. "חמשת אלפים פאונד," חזר על הדברים לבסוף.

"כן."

"הבנתי. טוב, אני הראשון שיודה שאני חייב לך טובה, אבל –"

"לא חסר לך כסף."

"אני לא מסתובב עם סכומים כאלה בכיסים." הסכום האסטרונומי שצוין היה שווה לעשר שנות משכורת של פקיד המקבל שכר נאה. "על אילו תנאים חשבת? אילו ביטחונות תציע?"

"לא חשבתי על תנאים." רקהאם הסתובב, אבל עיניו רק רפרפו על פניו של קריין ושוב הוסטו. "חשבתי שזה יהיה הסכם… בלתי מוגבל. בלי ריבית."

קריין הקפיד שפניו יישארו חתומות ושלוות, אבל העצבים ניצתו תחת עורו והוא חש שמעיו מתכווצים בצינה לקראת מה שעומד להיאמר, וגל ראשון של זעם עלה בו.

"אתה רוצה שאני אתן לך חמשת אלפים פאונד ואתה לא תחזיר לי אותם? למה שאסכים לזה, רקהאם?"

הפעם הישיר אליו רקהאם מבט. "אתה חייב לי. הצלתי את חייך."

"ממש לא. אתה ערכת היכרות."

"הכרתי לך את דיי. אתה חייב לי על זה."

"לא חמשת אלפים פאונד."

"אתה חייב לי אם אתה רוצה שאשתוק בקשר אליך ואל דיי." שפתיו של רקהאם היו חיוורות למדי ועורו נראה לח. "אנחנו כבר לא בסין."

"בוא נבהיר את העניין. זה ניסיון סחיטה?"

"זאת מילה מכוערת כל כך," אמר רקהאם, כצפוי.

"אז היא מתאימה לך, חתיכת חרא חיוור ומסומם." קריין התקדם בפסיעה רחבה. הוא היה גבוה מרקהאם בחמישה־עשר סנטימטר לפחות, ואף שתואר לא אחת כרָזֶה, רזונו היה במידה רבה אשליה שיצר גובהו; אנשים נטו לתפוס עד כמה רחבות כתפיו רק כשכבר עמד קרוב מדי אליהם.

רקהאם תפס זאת כעת ונסוג. "אל תאיים עליי! אתה תצטער על זה!"

"לא איימתי עליך, פחדן עלוב, וגם לא אאיים. אדלג ישר לקטע שבו אני שובר לך את הזרועות."

רקהאם נסוג עוד שני צעדים והרים את ידו. "אני אפגע בך קודם. אני אהרוס את דיי." הוא הפנה אליו אצבע רועדת. "שנתיים עבודת פרך. אתה אולי יכול לשחד אנשים כדי להתחמק מצרות, אבל הוא יהיה מחוסל. מוכתם בחרפה. יפטרו אותו. אני אהרוס אותו."

"באמצעות מה, סיפורים על ארוחות ערב ב'שנג'? לך לעזאזל."

"הוא מבקר בדירה שלך." רקהאם פנה להניח כיסא בינו לבין קריין. "בלילה. אחרי הארוחה ב'שנג' הלכתם אליך והוא נשאר עד למחרת בעשר, ו –"

"עקבת אחריי," אמר קריין בתדהמה. "שמוק בזוי שכמוך."

"אל תיגע בי! אני יכול להרוס אותו, ואני גם אעשה את זה אם תשים עליי יד."

"בחייך. אתה מפחד ממנו פחד מוות. לכן פנית אליי עם החרא הזה. אם היית מנסה אותו על סטיבן הוא היה טוחן אותך ועושה ממך מזון לכלבים, חתיכת קוסם־נֵפֶל שכמוך." זה היה העלבון החמור ביותר שאפשר להטיח בפרקטיקן, וקריין ירק את המילים בכל הבוז שהצליח לגייס.

לחייו של רקהאם הוצפו סומק. לרגע חשב קריין שהוא עומד להתפרץ, והתכונן. אבל רקהאם שמר על שליטה עצמית, גם אם במאמץ ניכר.

"אני יודע מה אתה עושה." קולו רעד מכעס. "טוב, זה לא יצליח. אם תתקוף אותי, מותר לי להגן על עצמי. ועד לאותו רגע אני לא אפעיל עליך שום כוח קסם, לא חשוב איך תקרא לי. אז החבר הקטן שלך לא יכול לגעת בי. גם סוכני צדק צריכים לציית לחוק, כידוע לך, ומעשה סדום הוא פשע, אז אני יכול להגיד מה שאני רוצה והוא לא יכול לעצור אותי. ואם אתה רוצה שאני אשתוק, כדאי שתיתן לי את הכסף שלי!"

"זה לא הכסף שלך. הוא שלי. ואני מעדיף לבזבז את כולו על עורכי דין ולא לתת לך אפילו פני. עכשיו תסתלק."

המבט בעיניו של רקהאם נעשה פראי. "אני אפנה למועצה. אני אדווח על דיי. אני אספר למשטרה. בחודש שעבר עצרו את הבָּרוֹנֶט ההוא, גם אותך יעצרו. לא אכפת להם שם המשפחה שלך והתואר שלך."

"גם לי לא אכפת," אמר קריין. "לכן אני מציע שתלך לסחוט מישהו שהדברים שאתה אומר מזיזים לו. תסתלק. ותמסור דרישת שלום למֶריק כשתראה אותו."

"למריק?"

"למריק. המשרת שלי, זוכר?"

"למה שאני אראה את מריק?" שאל רקהאם בתימהון.

"טוב, אולי לא תראה. אבל באיזשהו לילה בקרוב – בסמטה חשוכה, או קרוב לתעלה עמוקה ונחמדה, או בחדר אחורי של איזו מאורת אופיום – אני משער שהוא יראה אותך. למעשה, אני בטוח בזה. ועכשיו לך תזדיין, וסגור את הדלת אחריך."

פניו של רקהאם הצהיבו, ובצדק – משרתו הנאמן של קריין היה ידוע אפילו בסמטאות האפלות ביותר של שנגחאי. הוא ניסה לומר משהו; קריין נופף בידו ברוגז וחזר אל שולחנו. אחרי כמה רגעים הצליח רקהאם לומר, "יש לך שלושה ימים לחזור בך. אם לא תיתן לי את הכסף עד יום שישי, אני אפנה למועצה ולמשטרה. ואם אני אראה את מריק, אני… אני…"

"תחרבן במכנסיים ותתחנן לרחמים." קריין נטל שטר והפנה אליו את תשומת ליבו. "אבל אל תדאג. אני אגיד לו לוודא שלא תצפה לזה."

רקהאם מלמל משהו ויצא בסערה. קריין חיכה כמה שניות, שמע את הדלת נטרקת ושאף אוויר לעומק ריאותיו.

מעולם לא ניסו לסחוט אותו עד כה. אומנם סילקו אותו משלושה בתי ספר בעוון פגיעה חמורה במוסר, והעיפו אותו מאנגליה בגיל שבע־עשרה בגלל נטיותיו הלא־חוקיות, אבל זה היה חלק ממלחמתו באביו, והוא ניהל אותה בגלוי. ומאז הוא התגורר בסין, ושם היו חוקי האל והאדם אדישים אדישות נשגבת לבחירתו עם מי לחלוק את מיטתו. שמונת החודשים שחלפו מאז שובו לאנגליה לא החדירו בו את תחושות הפחד, הרדיפה המתמדת והאימה מפני חשיפה שהיו עשויות לגרום לו להיכנע לתביעותיו של רקהאם.

הוא שקל את הבעיה לפני שובו לאנגליה, כמובן, ועוד לפני שהגיעה הספינה לפורטסמות החליט שאם יעמוד אי־פעם בפני מעצר, הוא ישחד את כל מי שיהיה עליו לשחד, ישלם דמי ערבות ויעלה על הספינה הבאה לסין. זה לא יהיה קשה, הוא לא יתבייש לברוח, ובכנות – ישמח לחזור הביתה.

זה היה לפני סטיבן. סטיבן שאין לעמוד בפניו, סטיבן המדהים, המסקרן, העצמאי עד כדי פראות, בעל חוש הצדק הבלתי מתפשר, סטיבן שצבר אויבים רבים כל כך.

מצפונו לא יתיר לו לברוח ולנטוש את סטיבן לנפשו. יש לו אחריות כלפיו.

קריין הזעיף פנים ותהה עד כמה המצב חמור. סטיבן זהיר מאוד, כמו רוב הגברים שאוהבים גברים בארץ הזאת, אבל הוא אמר שאינו נתון בסכנה. הוא אמר שכמו כל אדם נבון הוא מעדיף להימנע מצרות, אבל שמועצת הפרקטיקנים מעלימה עין מעבירות קלות שאינן קשורות בקסם ומחיים פרטיים תימהוניים שאינם פוגעים באיש. הוא אמר שיוכל להשתמש בכוחותיו כדי למנוע כל הסתבכות עם נציגי החוק הרגיל.

לרוע המזל, כפי שקריין ידע היטב, סטיבן היה שקרן רהוט וחסר בושה. הוא היה עשוי לשקר בדבר הסכנה הנשקפת לו בלי נקיפות מצפון, ואין ספק שרקהאם חש שיש באמתחתו איום רציני.

סטיבן מוכרח לדעת על כך, ובהקדם.

קריין שרבט זימון בניסוח סתמי ומיען אותו לכתובתו של סטיבן, חדר באכסניה קטנה מצפון לאוֹלדגֵייט. הוא עצמו מעולם לא דרך שם, וודאי גם לא ידרוך מפחד שייתפסו. אבל הוא הניח שפתק לא יהרוס את חייו של סטיבן, ואם הדבר עלול לקרות – כל העניין עם רקהאם דחוף עוד יותר. לא עמדה לרשותו כל דרך אחרת ליצור קשר עם מאהבו החמקמק, לכן דחק את כל העניין לפינה נידחת במחשבותיו, נעל את המשרד ויצא למצוא לו כרכרה דו־גלגלית והסחת דעת.

מריק ודאי נמצא בליימהאוס, ואם איננו שם יוכל קריין למצוא ידידים מסין, אבל הוא ייאלץ לשוטט בין הפאבים ומאורות ההימורים כדי לאתר אותם, ובהיותו לבדו, ולבוש בבגדים מהודרים מדי,לא רצה להסתכן בכך. רוב ידידיו האנגלים היו מכרים מבית הספר או מאירועים חברתיים, והם ודאי מבלים באירוע מהודר כלשהו מהסוג שקריין מתעב, ולכן, כיוון שלא היה לו משהו טוב יותר לעשות, יצא אל מועדון סוחרי המזרח הרחוק, הידוע בשם "טְרֵיידֶרז".

 

 

[1] ביטוי סיני המתאר אהבה הומוסקסואלית, בעקבות סיפור עתיק על קיסר משושלת האן, שאהובו נרדם על שרוול חלוקו. הקיסר גזר את שרוול המשי כדי לא להפריע את שנת אהובו (כל ההערות בספר הן מאת המתרגמת).