אמה | גרסת קינדל

אֵמָה וּודהַאּוז הייתה יפה, חכמה ועשירה, היו לה בית נוח ומזג נעים, ודומה שנתברכה במיטב מעלות החיים גם יחד; מלאו לה כמעט עשרים ואחת שנים, ובתקופת חיים זו דברים מעטים בלבד הטרידו את מנוחתה או הכעיסו אותה.

היא הייתה הצעירה בשתי בנותיו של אב אוהב ומפנק עד מאוד, ובעקבות נישואי אחותה שימשה גבירת הבית מגיל צעיר למדי. אִמּה מתה שנים רבות, רבות קודם לכן מכדי שתוכל לזכור בבירור את מגעה, ואת מקום האם מילאה אומנת שהייתה אישה נהדרת והרעיפה עליה חיבה לא פחותה מזו של אם.

שש־עשרה שנים בילתה העלמה טֵיילֹור בקרב משפחתו של מר וודהאוז, פחות כאומנת ויותר כחברה, והיא רחשה אהבה רבה לשתי הבנות, אך לאֵמָה במיוחד. הקִ רבה שנרקמה בין השתיים הייתה כקרבתן של אחיות. עוד לפני שחדלה העלמה טיילור מלשאת את תואר האומנת באופן רשמי, הִקשה עליה נועם מזגה להטיל מורא. וכיוון שצִלה של הסמכות כבר התפוגג מזמן, הן חיו יחדיו כשתי חברות הקשורות זו לזו בעבותות, ואֵמה עשתה ככל העולה על רוחה. היא רחשה הערכה רבה לשיקול דעתה של העלמה טיילור, אך הנחה אותה בעיקר שיקול דעתה שלה.

ואמנם, המגרעות במצבה של אמה היו יכולתה לעשות כרצונה יתר על המידה ונטייתה החזקה מדי להערכה עצמית מופרזת; אלו היו המגרעות שאיימו לפגום בהנאותיה הרבות, אך היא לא מצאה בהן כל דופי משום שבינתיים הייתה הסכנה סמויה מן העין.

והנה הגיעה עת צער — צער קל, שלא התגבש לכדי התבוננות פנימית מטרידה — העלמה טיילור נישאה, ואבדנה הוא שעורר את העצב. ביום חתונתה של חברתה האהובה ישבה אֵמה ולראשונה בחייה הרהרה נוגות בעתיד. עם תום החתונה והסתלקות האורחים נותרו אביה והיא לסעוד יחד, ללא ציפייה שיבוא אדם שלישי לרומם את רוחם בערב הארוך. אביה שכב לישון לאחר הארוחה, כהרגלו, והיא נותרה אפוא לשבת לבדה ולהגות באבדנה.

האירוע צפן בחובו אושר רב לחברתה; מר וֶסטֹון היה אדם בעל אופי מצוין, היה לו ממון המאפשר חיים נוחים, הוא היה בגיל מתאים, והליכותיו היו נעימות. אֵמה חשה קורת רוח מסוימת כשהרהרה בכך שהיא עצמה ייחלה לשידוך הזה וקידמה אותו בחוסר אנוכיות ובנדיבות לב; ובכל זאת היה הבוקר הרה אסון עבורה. חסרונה של העלמה טיילור עתיד להיות מורגש יום־יום, שעה־שעה. היא נזכרה באדיבותה — האדיבות והחיבה שזכתה להם בשש־עשרה השנים שחלפו — כיצד לימדה אותה וכיצד שיחקה איתה מאז הייתה בת חמש; כיצד הקדישה את כל מרצה לתמוך בה ולשעשע אותה כשהייתה בריאה; וכיצד טיפלה בה במסירות כשסבלה ממחלות הילדּות השונות. חוב עצום של הכרת תודה צברה, אבל הקשר שלהן בשבע השנים האחרונות, המעמד השווה והפתיחות המלאה שנרקמו ביניהן לאחר שאיזבלה נישאה ונותרו הן לארח לחברה זו לזו, אלו היו זיכרון יקר יותר ללבה, ענוג יותר. הייתה לה חבֵ רה ובת לוויה שלכמותה זוכים רק מעטים: חכמה, משכילה, יעילה, עדינה, בקיאה בכל רזי התנהלות המשפחה, מתעניינת בכל דאגות בניה ובעיקר מתעניינת בה, באֵמה — בכל הנאה מהנאותיה, בכל רעיון שהעלתה; איתה יכלה אֵמה לחלוק כל מחשבה ברגע היוולדה, והיא אהבה את אֵ מה כל כך עד שמעולם לא מצאה בה פגם.

כיצד תתמודד עם השינוי? נכון הדבר שחברתה התרחקה מביתם מרחק קצר בלבד, אך אמה ידעה שרב ההבדל בין הגברת וסטון המתגוררת במרחק פחות מקילומטר ובין העלמה טיילור הנמצאת בביתם; וחרף כל מעלותיה שלה, אלו של אישיותה ואלו של בֵיתה, גדולה הייתה כעת הסכנה שתסבול מבדידות אינטלקטואלית. היא אהבה את אביה בכל לבה, אבל הוא לא היה בן לוויה ראוי; הוא לא יכול להשתוות לה כבן שיח, לא בשיחה רצינית ולא בשיחה קלילה.

הקושי הטבעי שנבע מפער הגילים ביניהם (ומר וודהאוז לא היה צעיר כשנישא) הלך והחמיר מפאת בריאותו והרגליו, ומכיוון שכל ימי חייו היה היפוכונדר ולא הפעיל לא את שכלו ולא את גופו, היה מבוגר בהליכותיו יותר מכפי גילו האמיתי; ואף שטוב לבו ומזגו הנעים חיבבו אותו על הכול, הרי כישרונותיו מעולם לא דיברו בשבחו.

נישואיה של אחותה הרחיקו אותה מהמשפחה מרחק מועט יחסית, היא התגוררה בלונדון, רק עשרים ושישה קילומטרים מהם, ועם זאת רחוקה מכדי להיפגש יום־יום; אֵמה תיאלץ לצלוח את ערבי אוקטובר ונובמבר הארוכים בהרטפילד בטרם יביא עמו חג המולד את איזבלה ואת בעלה ואת ילדיהם הקטנים; הם יבואו לביקור וימלאו את הבית, ולה שוב תהיה חברה נעימה.

הַייבֵרי, הכפר הגדול, שאוכלוסייתו הייתה גדולה לא פחות מעיירה, ושאליו השתייכה הרטפילד בפועל, למרות המדשאה הנפרדות והחורשות והשם השונה, לא סיפק לה חֶברה בשיעור קומתה. בני משפחת וודהאוז היו בו הראשונים במעלה, ועיני כולם היו נשואות אליהם. אמנם היו לה מכרים רבים במקום, שכן אביה נהג בדרך ארץ בכל אדם, אך איש מהם לא היה ראוי בעיניה לתפוס את מקומה של העלמה טיילור ולו לשעות ספורות ביום. השינוי היה מעציב, ולאמה לא נותר אלא להיאנח בגללו ולייחל לבלתי אפשרי, אך כשניעור אביה משנתו, נאלצה לאזור עליזות. רוחו הייתה זקוקה לעידוד — עצביו היו רופפים, והוא נטה לדיכאונות; הוא אהב את כל אלו שהתרגל אליהם ותיעב פרֵ דות; הוא תיעב כל שינוי מכל סוג שהוא. נישואים, מכיוון שהביאו עמם תמיד שינוי, היו מאוסים בעיניו תמיד; בשום פנים לא השלים עם נישואיה של בתו ולא יכול לדבר עליה אלא בחמלה, אף שהזיווג מושתת היה רק על אהבה, והנה כעת נאלץ להיפרד גם מהעלמה טיילור; ומכיוון שהיה מורגל באנוכיות מעודנת, ומעולם לא העלה בדעתו שאנשים אחרים יכולים לחוש אחרת ממנו, היה משוכנע שהעלמה טיילור עשתה עוול לעצמה ולהם גם יחד, וכי הייתה מאושרת פי כמה לו בילתה את כל שארית חייה בהרטפילד. אמה חייכה ושוחחה עמו במלוא העליזות שעלה בידה לגייס כדי למנוע ממנו מחשבות שכאלה, אך כאשר הוגש התה, לא יכול להתאפק עוד וחזר בדיוק על אותם הדברים שאמר בשעת הסעודה.

"העלמה טיילור המסכנה! הלוואי שהייתה כאן איתנו. כמה חבל שמר וסטון הבחין בה מלכתחילה!"

"אינני מסכימה איתך, אבא, אתה יודע זאת היטב. מר וסטון הוא איש נעים וחביב, משכמו ומעלה, ואין ספק שהוא ראוי לאישה טובה. והרי לא היית מצפה שהעלמה טיילור תגור איתנו לעד ותמשיך לסבול את כל מצבי הרוח ההפכפכים שלי בשעה שנקרית בפניה ההזדמנות לזכות בבית משלה, הלוא כן?"

"בית משלה! מה יועיל לה בית משלה? הבית הזה גדול פי שלושה, ואת מעולם לא סבלת ממצבי רוח הפכפכים, יקירתי."

"אנחנו נבקר אותם לעתים קרובות מאוד, והם יבואו לבקר אותנו! ניפגש איתם בקביעות! אבל אנחנו צריכים להיות הראשונים. עלינו לערוך את ביקור הכלולות בהקדם האפשרי."

"יקירתי, כיצד אוכל להרחיק לכת עד שם? רֶנדֶלז רחוקה כל כך. לא אצליח להגיע אפילו עד אמצע הדרך."

"לא, אבא, איש לא חשב שתלך עד שם. ניסע בכרכרה, כמובן."

"בכרכרה! אבל ג'יימס לא ירצה לרתום את הסוסים כשהמרחק קצר כל כך. והיכן יעמדו הסוסים המסכנים בזמן הביקור?"

"יכניסו אותם לאורווה של מר וֶסטון, אבא. אתה יודע שכבר סיכמנו זאת. דיברנו על הכול עם מר וסטון אמש. ואשר לג'יימס, הֱיֵה סמוך ובטוח שהוא תמיד ישמח לנסוע לרנדלז, כי בתו עובדת שם כמשרתת. מסופקתני אם אי־פעם ייקח אותנו למקום אחר. וכל זאת בזכותך, אבא. אתה הוא שהשגת להַאנָה את העבודה המצוינת הזאת. איש לא חשב על האנה עד שהזכרת את שמה — ג'יימס אסיר תודה לך!"

"אני שמח מאוד שחשבתי עליה. זה באמת היה מזל, כי בשום פנים לא הייתי רוצה שג'יימס המסכן יחשוב ששכחנו אותו וייעלב. ואני בטוח שהיא תהיה משרתת מצוינת: היא מנומסת ומדברת יפה. יש לי דעה טובה עליה. בכל פעם שאני רואה אותה היא קדה לי קידה ושואלת לשלומי יפה כל כך. וכשהזמנת אותה לכאן לעשות עבודות תפירה, שמתי לב שהיא תמיד מסובבת את מנעול הדלת בכיוון הנכון ולעולם איננה טורקת אותה. אני משוכנע שהיא תהיה משרתת מצוינת, ולעלמה טיילור המסכנה תהיה נחמה גדולה אם יהיה בקרבתה מישהו שהיא רגילה אליו. בכל פעם שג'יימס ילך לבקר את הבת שלו היא תשמע עלינו. הוא יוכל לספר לה מה שלומנו."

אמה לא חסכה כל מאמץ בניסיונה לשמר את שטף המחשבות הנעים הזה וקיוותה שבעזרת משחק שש־בש תסייע לאביה לבלות ערב סביר, וכך הצער היחיד שיטריד אותה יהיה צערה שלה. שולחן השש־בש נערך, אך אורח שנכנס לחדר מיד לאחר מכן ייתר את הצורך בו.

מר נייטלי, גבר נבון כבן שלושים ושבע או שמונה, היה לא רק ידיד משפחה קרוב וותיק, הוא היה קשור אליה גם מפאת היותו אחיו הבכור של בעלה של איזבלה. הוא גר במרחק קילומטר וחצי בערך מהייברי, ביקר אותם לעתים קרובות, ותמיד התקבל בברכה. הפעם התקבל בשמחה רבה מהרגיל כיוון שהגיע היישר מקרוביהם המשותפים שבלונדון. בתום כמה ימי היעדרות הגיע לשעת ארוחת ערב מאוחרת, וכעת בא להרטפילד ברגל לספר שכל תושבי ברַ נזוִויק סקוֶור חשים בטוב. אלו היו בשורות טובות, והן הלהיבו את מר וודהאוז לזמן־מה. מזגו הטוב של מר נייטלי תמיד השפיע לטובה גם על המארח, והשאלות הרבות ששאל זה האחרון על "איזבלה המסכנה" ועל ילדיה נענו לשביעות רצונו המלאה. כשתמו השאלות ציין מר וודהאוז בהכרת תודה, "כמה יפה מצדך, מר נייטלי, לבוא הנה ולבקר אותנו בשעה מאוחרת כל כך. חוששני שההליכה לכאן הייתה איומה ונוראה."

"כלל וכלל לא, אדוני. ירח מלא יפהפה זורח הלילה, והאוויר נעים כל כך עד שעליי להתרחק מהאש הגדולה שבוערת באח שלך."

"אבל הדרך ודאי הייתה בוצית ומלוכלכת. אני מקווה שלא תצטנן."

"מלוכלכת, אדוני? הבט בנעליי — הן ללא רבב."

"אכן! זה מפתיע למדי, שהרי ירד כאן גשם ללא הפסקה. ירד גשם זלעפות במשך חצי שעה כשאכלנו ארוחת בוקר. רציתי שידחו את החתונה."

"דרך אגב, טרם איחלתי לכם מזל טוב. כיוון שאני יודע היטב איזה מין מזל נפל בחלקכם, לא נחפזתי לברככם, אך אני מקווה שהכול עבר בשלום. כיצד התנהגתם כולכם? מי בכה יותר מכולם?"

"אוי! העלמה טיילור המסכנה! איזה עסק ביש!"

"ליתר דיוק עליי לומר מר וודהאוז המסכן, העלמה וודהאוז המסכנה. לא אוכל לומר שהעלמה טיילור היא המסכנה. אני מעריך אותָך ואת אֵ מה מאוד, אך בענייני תלות אל מול עצמאות… ועל כל פנים, ודאי מוטב לה לרַ צות אדם אחד מלרַצות שניים."

"בייחוד כאשר אחד מהשניים הוא ברייה גחמנית ומרגיזה כל כך!" אמרה אֵ מה בשובבות. "אני יודעת שככה אתה חושב — וככה היית אומר גם לולא היה כאן אבי."

"אני סבור שאת צודקת לגמרי, יקירתי, ללא ספק," נאנח מר וודהאוז. "חוששני שלעתים אני גחמני ומרגיז מאוד."

"אבא יקר שלי! אינך מעלה בדעתך שהתכוונתי אליך או שמר נייטלי התכוון אליך. איזה רעיון נורא! לא ולא! התכוונתי אך ורק אליי. מר נייטלי נהנה למצוא בי פגמים, כידוע לך — בבדיחות הדעת, רק בבדיחות הדעת. אנחנו תמיד אומרים זה לזה ככל העולה על לבנו."

למעשה, מר נייטלי נמנה עם יחידי הסגולה שהצליחו למצוא פגמים באמה וודהאוז, והיה היחידי שגם דיבר איתה עליהם. אֵ מה לא נהנתה מכך במיוחד, אבל ידעה שאביה ייהנה מכך עוד פחות, ולכן לא הניחה לו לחשוד ברצינות כי יש אדם שאינו רואה בה כליל השלמות.

"אמה יודעת שלעולם איני מחניף לה," אמר מר נייטלי, "אבל לא התכוונתי להצביע על איש. העלמה טיילור הייתה רגילה לרַ צות שני אנשים, וכעת תרַ צה רק אחד. רוב הסיכויים שהיא עשתה עסקה טובה."

"ובכן," אמרה אמה בניסיון לשנות את נושא השיחה, "אתה רוצה לשמוע על החתונה, ואני אשמח לספר לך עליה, כי כולנו התנהגנו למופת. כולם הגיעו בדיוק בזמן; כולם נראו במיטבם; איש לא הזיל דמעה, וכמעט לא נצפו פנים עצובות. לא ולא. כולנו הבאנו בחשבון שהמרחק בינינו לא יהיה גדול מקילומטר וחצי ואנו משוכנעים שניפגש מדי יום."

"אמה היקרה מקבלת הכול בהשלמה," אמר אביה. "אבל לאמִ תו של דבר, מר נייטלי, מצער אותה מאוד לאבד את העלמה טיילור המסכנה, ואני בטוח שהיא תחסר לה יותר מכפי שהיא מעלה על דעתה."

אמה הפנתה את מבטה ולא ידעה אם לצחוק או לבכות.

"לא ייתכן שאמה לא תרגיש בחסרונה של בת לוויה שכזאת," אמר מר נייטלי. "לא היינו מחבבים אותה כל כך, אדוני, אלמלא חשבנו כך. אבל היא יודעת מה רבה הטובה שתצמח לעלמה טיילור מהנישואים. היא יודעת עד כמה האפשרות להתיישב בבית משלה לאישה בגילה של העלמה טיילור היא דבר מבורך, ועד כמה חשוב עבורה הביטחון שבהכנסה נוחה. ולפיכך אמה אינה יכולה להרשות לעצמה לחוש צער באותה מידה שהיא חשה קורת רוח. חזקה על כל ידיד של העלמה טיילור שישמח על שזכתה להינשא באושר."

"ושכחת עניין נוסף שמשמח אותי," אמרה אמה, "עניין חשוב מאוד — העובדה שאני עצמי שידכתי ביניהם. אני שידכתי ביניהם, כידוע לך, לפני ארבע שנים. והעובדה שהשידוך יצא אל הפועל והוכיח שצדקתי, בשעה שרבים כל כך טענו שמר וסטון לא יינשא שוב לעולם, משמחת אותי יותר מכל דבר אחר."

מר נייטלי נענע בראשו לשמע דבריה. אביה השיב בחיבה, "אח! יקירתי, הלוואי שלא היית משדכת שידוכים וחוזה עתידות, שהרי כל מה שאת אומרת מתממש. אנא ממך, חדלי לשדך."

"אני מבטיחה לך שלא אשדך לעצמי איש, אבא. אבל אני חייבת גם חייבת לשדך אחרים. אין שעשוע גדול מזה בעולם כולו! בייחוד לאחר הצלחה מסחררת שכזאת! כולם אמרו שמר וסטון לא יינשא עוד: לא, יקירתי! מר וסטון התאלמן לפני שנים רבות מאוד, ודומה שנוח לו מאוד ללא רעיה, הוא כה טרוד בעסקיו בלונדון או בקרב חבריו כאן ומקובל על כולם בכל מקום ועליז תמיד — מר וסטון הרי אינו צריך לבלות ולו ערב אחד בגפו במשך השנה כולה, אם אין רצונו בכך — לא, לא! אין ספק שמר וסטון לא יינשא עוד. היו שדיברו גם על הבטחה שנתן לאשתו על ערש דווי, והיו שאמרו שבנו ודודו אינם מרשים לו. כל מיני שטויות והבלים נאמרו בעניין, אך אני לא האמנתי למילה אחת מכל אלה. לפני ארבע שנים בערך נפגשנו איתו, העלמה טיילור ואני, בברֹודוֵויי לֵ יין, וכאשר החל גשם לטפטף הוא מיהר כחץ שלוח, באבירות יוצאת דופן, ושאל עבורנו שתי מטריות מהאיכר מיטשל. מאותו יום גמרתי אומר לפעול בנושא. מאותו רגע תכננתי את השידוך; ולנוכח ההצלחה שנתברכתי בה במקרה הזה, אבא יקר שלי, לא תעלה על דעתך שאפרוש מעסקי השידוכים."

"איני מבין מדוע את קוראת לכך 'הצלחה'," אמר מר נייטלי. "הצלחה כרוכה בהשתדלות. זמנך היה מנוצל כיאות וכראוי לּו בארבע השנים שחלפו היית משתדלת לחולל את הנישואים הללו. זו תעסוקה הולמת לגברת צעירה! אך אני מתאר לעצמי שפעולת השידוך שלך, כפי שאת מכנה אותה, פירושה שחשבת על כך. שבאחד הימים המשמימים אמרת לעצמך, 'לדעתי טוב יהיה לעלמה טיילור אם יישא אותה מר וסטון לאישה', ואמרת זאת לעצמך שוב מדי פעם בפעם לאחר מכן. ואם כך, מדוע את מכנה זאת 'הצלחה'? מה תרומתך לעניין? על מה גאוותך? ניחשת ניחוש מוצלח; ניחוש מוצלח ותו לא."

"והאם מעולם לא חשתָ תחושת ניצחון והנאה בעקבות ניחוש מוצלח? לבי לבי עליך. חשבתי שאתה חכם יותר. דע לך שניחוש מוצלח לעולם אינו מושתת על מזל ותו לא. תמיד טמונה בו מידה מסוימת של כישרון. ואשר למילה העלובה שלי 'הצלחה', שדעתך אינה נוחה ממנה, לא נראה לי שאני עד כדי כך לא ראויה לה. אתה הצגת שתי אפשרויות טובות למדי, אבל לדעתי קיימת אפשרות שלישית — שבין לא לעשות כלום ובין לעשות הכול. אילולא קידמתי את ביקוריו של מר וסטון כאן, אילולא נתתי דחיפֹות עידוד קלות והחלקתי עניינים קטנים רבים, לא היה יוצא הדבר אל הפועל למרות הכול. אני חושבת שאתה מכיר את הרטפילד טוב מספיק להבין את זה."

"אפשר להניח בבטחה לאדם פתוח וכן כמו וסטון ולאישה הגיונית וחסרת יומרות כמו העלמה טיילור לנהל את ענייניהם. התערבות עלולה להזיק לך יותר מלהועיל להם."

"אמה לעולם אינה חושבת על עצמה כאשר היא יכולה להביא תועלת לזולת," הצטרף מר וודהאוז לשיחה, אשר הבין רק חלק מחילופי הדברים. "אבל יקירתי, חדלי בבקשה מהשידוכים. אלו דברים מטופשים שרק הורסים את חוג מכריו של אדם."

"עוד שידוך אחד, אבא, רק בשביל מר אֶלטֹון. מר אלטון המסכן! אתה מחבב את מר אלטון, אבא — אני חייבת לחפש לו רעיה. אף אישה בהייברי אינה ראויה לו — והוא נמצא כאן כבר שנה שלמה וסידר לעצמו בית נוח כל כך עד שחבל שימשיך להיות רווק — והיום, כאשר שילב את ידיהם, חשבתי לעצמי שממש ניכר בו שהיה רוצה שמישהו יעשה מחווה שכזו בשבילו! אני חושבת טובות על מר אלטון, וזו הדרך היחידה שאוכל להיות לו בה לעזר."

"אין ספק שמר אלטון הוא בחור נאה מאוד, בחור מצוין, ואני רוחש לו הערכה רבה. אבל יקירתי, אם ברצונך להרעיף עליו תשומת לב, בקשי ממנו לבוא לסעוד איתנו באחד הימים. זה יהיה מעשה טוב יותר. אני מתאר לעצמי שמר נייטלי יואיל בטובו לבוא לפגוש אותו."

"בשמחה רבה, אדוני, בכל עת," צחק מר נייטלי, "ואני מסכים איתך לחלוטין, זה יהיה בהחלט מעשה טוב יותר. הזמיני אותו לארוחה, אמה, והגישי לו את מיטב הדגים והעופות, אך הניחי לו לבחור את רעייתו בעצמו. עלייך לדעת שגבר בן עשרים ושש או שבע מסוגל לדאוג לעצמו."