סקרלט פימפרנל | קינדל

פרק ראשון

 

פריז, ספטמבר 1792

 

 

 

המון גועש, רוחש ורוטן — בני אדם רק בשם, שכן לָעין ולָאוזן אלה חיות פרא שמניעים אותן שנאה, יצרים שפלים ותאוות נקם. השעה היא מעט לפני השקיעה, והמקום הוא המחסום המערבי, בדיוק במקום שבו כעבור עשר שנים יקים עריץ גאה מצבת נצח לתפארת האומה וליהירותו שלו.

הגיליוטינה עסוקה במלאכתה המבעיתה לאורך רוב היום. שמות עתיקים ודם כחול — כל מה שצרפת התגאתה בו במשך מאות שנים משלם את המחיר על תשוקתה לחירות ולאחווה. רק כעת — בשעה מאוחרת זו — הטבח נפסק, מפני שמחזה מעניין יותר ממתין לבני העם זמן קצר לפני שהמחסומים ייסגרו ללילה.

וכך נוהר ההמון מכיכר דֶה לָה גְרֶב אל המחסומים השונים, כדי לצפות במחזה המרתק והמשעשע.

אפשר לצפות בו מדי יום, שהרי האריסטוקרטים טיפשים כל כך! כולם כמובן בוגדים. גברים, נשים וילדים, שהם במקרה צאצאים לאותם אנשים דגולים שבנו את תהילתה של צרפת מאז ימי מסעי הצלב — בני האצולה העתיקה. אבותיהם דיכאו את העם ורמסו אותו בעקבי ארגמן של נעליים עדינות מעוטרות באבזמים. עכשיו העם שולט בצרפת, והוא שרומס את אדוניו לשעבר. לא בעקבים, שהרי רוב בני העם מתהלכים יחפים, אלא באמצעי יעיל בהרבה: להב הגיליוטינה.

ומדי יום, מדי שעה, תובע מכשיר ההריגה המחריד עוד ועוד קורבנות — זקנים, נשים צעירות וילדים רכים — עד שיגיע היום שבו יתבע לבסוף גם את ראשיהם של מלך ושל מלכה צעירה ויפה.

אבל כך ראוי שיהיה. האם לא העם שולט עכשיו בצרפת? כל אריסטוקרט הוא בוגד, כשם שהיו אבותיו לפניו. במשך מאתיים שנה הזיע העם, עמל ורָעַב כדי שחצר המלוכה רודפת התענוגות תחיה חיי מותרות ראוותניים. עכשיו נאלצים צאצאי האנשים שסייעו להעניק לחצרות הללו את זוהרן להסתתר כדי להינצל ממוות, ולברוח אם ברצונם לחמוק מנקמתו המאוחרת של העם.

והם אכן ניסו להסתתר וניסו לברוח. בכך בדיוק היה טמון השעשוע. מדי אחר צהריים, לפני שנסגרו השערים ולפני שעגלות השוק יצאו בזו אחר זו דרך המחסומים השונים, ניסה איזה אציל שוטה לחמוק מציפורניו של הוועד לשלום הציבור. הם ניסו להסתנן דרך המחסומים שעליהם שמרו היטב חייליה האזרחים של הרפובליקה, בתחפושות שונות ובתירוצים שונים. גברים בבגדי נשים, נשים בלבוש גברים, ילדים מחופשים בִּסחבות קבצנים. היו שם מכל סוג ומין: רוזנים לשעבר, מרקיזים ואפילו דוכסים, שביקשו לברוח מצרפת אל אנגליה או אל ארץ ארורה כמותה, כדי לנסות לעורר שם את דעת הקהל נגד המהפכה המהוללת או לגייס צבא שישחרר את האסירים האומללים ממצודת הטמפל — אלה שפעם כינו את עצמם ריבוניה של צרפת.

אבל הם כמעט תמיד נתפסו במחסומים. הסמל בִּיבּוֹ מהשער המערבי ניחן במיוחד בחוש מופלא להריח אריסטוקרט גם בתחפושת המושלמת ביותר. ואז כמובן התחיל השעשוע. ביבו היה מביט בטרפו כפי שחתול מביט בעכבר ומשתעשע בו, לפעמים במשך רבע שעה שלמה. הוא היה מעמיד פנים שהלך שולל למראה התחפושת, הפאות ושאר אביזרי האיפור התיאטרלי שמתחתם הסתתרו מרקיזה או רוזן מן האצולה לשעבר.

הו! לביבו היה חוש הומור חד, ובהחלט היה כדאי להתעכב ליד המחסום המערבי רק כדי לראות אותו תופס אריסטוקרט המנסה להימלט מנקמת העם.

לפעמים היה ביבו אפילו מניח לטרפו לצאת דרך השער ונותן לו לחשוב, ולו לשתי דקות, שאכן הצליח להימלט מפריז, ואולי אפילו יהיה ביכולתו להגיע בשלום לחופי אנגליה. הוא היה מניח לאומלל לצעוד כעשרה מטרים אל השטח הפתוח, ואז שולח אחריו שני אנשים שהחזירו אותו אחרי שהפשיטו מעליו את תחפושתו.

הו! זה היה שעשוע שאין כמותו, שכן לא פעם התברר שהנמלט הוא למעשה נמלטת, איזו מרקיזה גאה שנראתה מגוחכת להפליא כשגילתה שבסופו של דבר נפלה לידיו של ביבו, וידעה שלמחרת צפוי לה משפט מהיר ואחריו חיבוקה האוהב של מאדאם לה גיליוטין.

אין פלא אפוא שבאותו אחר צהריים נאה בספטמבר היה ההמון סביב שערו של ביבו דרוך ונרגש. תאוות הדם גדֵלה ככל שמספקים אותה. אין לה שובע. ההמון ראה היום מאה ראשים אציליים נופלים תחת הגיליוטינה, ורצה לוודא שמחר יראה מאה נוספים.

ביבו ישב על חבית הפוכה סמוך לשער המחסום ופיקד על יחידה קטנה של אזרחים-חיילים. העבודה היתה רבה מאוד לאחרונה. האריסטוקרטים הארורים התחילו לפחד וניסו בכל כוחם לחמוק מפריז. גברים, נשים וילדים שאבות-אבותיהם, גם אם מדור רחוק בעבר, שירתו את הבורבונים הבוגדניים, נחשבו כולם לבוגדים בעצמם וטרף ראוי לגיליוטינה. מדי יום זכה ביבו בסיפוק שבחשיפת כמה מלוכנים נמלטים ובשליחתם בחזרה למשפט בפני הוועד לשלום הציבור, שבראשו עמד הפטריוט הטוב האזרח פוּקְיֶיה-טַנְוִויל.

רוֹבֶּסְפְּיֶיר ודַנְטוֹן גם יחד שיבחו את ביבו על קנאותו, וביבו התגאה בעובדה שהוא ביוזמתו שלו שלח לפחות חמישים אריסטוקרטים אל הגיליוטינה.

אבל היום קיבלו כל הסמלים שפיקדו על המחסומים הוראות מיוחדות. לאחרונה הצליחו אצילים רבים במיוחד להימלט מצרפת ולהגיע בשלום לאנגליה. שמועות משונות נפוצו על הבריחות האלה. הן הפכו תכופות מאוד ונועזות במידה יוצאת מן הכלל, וכל העניין עורר התרגשות הולכת וגוברת בקרב העם. הסמל גְרוֹסְפְּיֶיר נשלח אל הגיליוטינה משום שהניח למשפחה שלמה של אריסטוקרטים לחמוק דרך השער הצפוני, ממש מתחת לאפו.

נטען שהבריחות האלה אורגנו בידי חבורה של אנגלים עזי נפש במיוחד שנהנו לדחוף את אפם לעניינים שאינם שלהם, ובשעות הפנאי שלהם חטפו קורבנות שנועדו על פי חוק למאדאם לה גיליוטין. עד מהרה נעשו השמועות מופלגות יותר ויותר. לא היה עוד ספק שאותה חבורת אנגלים חטטנים אכן קיימת. יתרה מכך, נראה שבראשה עומד אדם שניחן באומץ לב ותעוזה כמעט אגדיים. סיפורים משונים נפוצו עליו ועל האריסטוקרטים שהציל, שהפכו פתאום לבלתי נראים בהגיעם אל המחסומים, ונמלטו דרך השערים ממש בכוח על-טבעי.

איש לא ראה את האנגלים המסתוריים האלה. אשר למנהיגם, איש לא הזכיר אותו בלי צמרמורת של יראה קדומה. במהלך היום היה האזרח פוקייה-טנוויל מקבל פתאום פיסת נייר ממקור מסתורי. לפעמים מצא אותה בכיס מעילו, ובפעמים אחרות היה מישהו מההמון מוסר לו אותה בדרכו לישיבת הוועד לשלום הציבור. על הנייר הופיעה תמיד הודעה קצרה שחבורת האנגלים החטטנים הכתה שוב, והיא היתה חתומה בסמל מצויר באדום, פרח קטן דמוי כוכב, שאנו באנגליה מכנים סקרלט פימפרנל, מרגנית השָׁני. שעות ספורות לאחר שהתקבלה ההודעה החצופה, אזרחי הוועד לשלום הציבור היו מגלים שכמה וכמה מלוכנים ואריסטוקרטים הצליחו להגיע אל החוף, ונמצאים כעת בדרכם למקום מבטחים באנגליה.

מספר השומרים בשערים הוכפל, על ראשם של הסמלים המפקדים איים עונש מוות, ופרסים נדיבים הוצעו למי שילכוד את האנגלים הנועזים והחצופים האלה. חמשת אלפים פרנק הובטחו לאיש שיניח את ידו על סקרלט פימפרנל המסתורי והחמקמק.

הכול היו בטוחים שהאיש הזה יהיה ביבו, וביבו הניח לאמונה הזאת להכות שורש בלב כולם. וכך, יום אחר יום, באו אנשים לצפות בו בשער המערבי, בתקווה להיות שם כשיניח את ידו על איזה אריסטוקרט נמלט שאולי יתלווה אליו אותו אנגלי מסתורי.

"בהה!" אמר ביבו לרב-טוראי הנאמן שלו. "האזרח גרוספייר היה טיפש! אילו אני הייתי בשער הצפוני בשבוע שעבר…" הוא ירק על הארץ כדי להביע את הבוז שרחש לטיפשותו של חברו.

"איך זה קרה, אזרח?" שאל הרב-טוראי.

"גרוספייר היה בשער והשגיח היטב," פתח ביבו בנימה מלאת חשיבות עצמית, וההמון הצטופף סביבו והאזין בשקיקה לסיפורו. "כולנו שמענו על האנגלי החטטן הזה, סקרלט פימפרנל הארור. בשער שלי הוא לא יעבור, מוֹרְבְּלֶה, בחיי! אלא אם כן הוא השטן בכבודו ובעצמו. אבל גרוספייר היה טיפש. עגלות השוק עברו בשערים. אחת מהן היתה עמוסה בחביות, ונהג בה זקן, ולצידו נער. גרוספייר היה קצת שיכור, אבל חשב את עצמו לפיקח מאוד. הוא הציץ לתוך החביות, לפחות לרובן, ראה שהן ריקות והניח לעגלה לעבור."

רחש של זעם ובוז עבר באספסוף עטוי הבלואים שהצטופף סביב האזרח ביבו.

"כחצי שעה אחר כך," המשיך הסמל, "מגיע קצין משמר ואיתו בערך תריסר חיילים. 'עברה כאן עגלה?' הוא שואל את גרוספייר בלי אוויר. 'כן,' אומר גרוספייר, 'לפני פחות מחצי שעה.' 'ונתת להם לברוח!' צועק הקצין בזעם. 'על זה תלך לגיליוטינה, אזרח סמל! בעגלה הזאת הסתתרו הדוכס דה שָׁאלי לשעבר וכל משפחתו!' 'מה!' רועם גרוספייר בתדהמה. 'כן! והעגלון לא היה אלא האנגלי הארור ההוא, סקרלט פימפרנל.'"

שאגת גידופים ליוותה את הסיפור. האזרח גרוספייר כבר שילם על טעותו בגיליוטינה, אבל איזה טיפש! הו, איזה טיפש!

ביבו צחק כל כך מהסיפור שסיפר, שעבר זמן-מה לפני שהצליח להמשיך.

"'אחריהם, אנשים!' צועק הקצין," אמר לבסוף. "'זכרו את הפרס! אחריהם! הם ודאי לא התרחקו מאוד!' ובזאת הוא מזנק דרך השער, ותריסר חייליו בעקבותיו."

"אבל כבר היה מאוחר מדי!" צעק ההמון בהתרגשות.

"הם לא תפסו אותם!"

"ארור גרוספייר על טיפשותו!"

"העונש שקיבל הגיע לו!"

"רק לחשוב שלא בדק את החביות כמו שצריך!"

הקריאות האלה שעשעו מאוד את האזרח ביבו. הוא צחק עד שצלעותיו כאבו ודמעות זלגו על לחייו. "לא, לא!" אמר לבסוף. "האריסטוקרטים בכלל לא היו בעגלה, והעגלון לא היה סקרלט פימפרנל!"

"מה?"

"לא! קצין המשמר הוא זה שהיה אותו אנגלי ארור בתחפושת, וכל אחד ואחד מחייליו היה אריסטוקרט!"

הפעם לא אמר ההמון דבר. בהחלט היה בסיפור משהו על-טבעי, ואף שהרפובליקה ביטלה את אלוהים, היא לא הצליחה לעקור לגמרי מלב העם את הפחד מפני כוחות הנסתר. אין ספק שהאנגלי הזה הוא השטן בכבודו ובעצמו.

השמש כבר הנמיכה במערב. ביבו התכונן לסגור את השערים.

"אָן אָוָואן, קדימה עגלות," אמר.

כתריסר עגלות מכוסות עמדו בשורה, מוכנות לצאת מן העיר אל האזור הכפרי הסמוך כדי להביא את התוצרת לשוק למחרת בבוקר. את רובן הכיר ביבו היטב, שכן הן עברו בשערו פעמיים מדי יום, בדרכן אל העיר וממנה. הוא החליף כמה מילים עם כמה מן העגלונים, רובם נשים, והקפיד מאוד לבדוק את פנים העגלות.

"אף פעם אין לדעת," נהג לומר, "ואני לא מתכוון להיתפס כמו גרוספייר הטיפש הזה."

הנשים שנהגו בעגלות בילו בדרך כלל את ימיהן בכיכר דה לה גרב, למרגלות בימת הגיליוטינה. הן סרגו וריכלו בשעה שצפו בשורות של עגלות הנידונים מגיעות, ועליהן הקורבנות שתבע שלטון הטרור מדי יום. משעשע מאוד היה לראות את האריסטוקרטים מגיעים לקבלת הפנים של מאדאם לה גיליוטין, והמקומות הסמוכים לבימה היו מבוקשים מאוד. ביבו היה בתפקיד בכיכר במשך היום. הוא הכיר את רוב המכשפות הזקנות —
לֶה טְרִיקוֹטֶז, הסורגות, כפי שכונו — שישבו וסרגו בשעה שראש אחר ראש נפל תחת הלהב, והן עצמן התכסו בנתזי דמם של האריסטוקרטים הארורים.

"אֶה! לָה מֶר! היי, אימא!" אמר ביבו לאחת מאותן זקנות מחרידות. "מה יש לך שם?"

הוא ראה אותה מוקדם יותר באותו יום, עם הסריגה שלה ושוט העגלה לצידה. עכשיו היתה קשורה אל ידית השוט שורה של תלתלים בכל הצבעים, מזהב ועד כסף, מבהיר ועד כהה, והיא ליטפה אותם באצבעותיה הגדולות הגרומות וצחקה אל ביבו.

"התיידדתי עם המאהב של מאדאם גיליוטין," אמרה בצחוק גס. "הוא גזר אותם בשבילי מהראשים שהתגלגלו למטה. הוא הבטיח שייתן לי עוד מחר, אבל אני לא יודעת אם אהיה במקום הרגיל שלי."

"אה! ומדוע זה, לה מר?" שאל ביבו. אף שהיה חייל קשוח, הוא לא הצליח לכבוש צמרמורת למראה אותו יצור מזוויע בדמות אישה והשלל המבעית שקישט את ידית השוט שאחזה.

"הנכד שלי חלה באבעבועות שחורות," אמרה והחוותה באגודלה אל פנים העגלה. "אומרים שזו המגפה! אם כן, לא ייתנו לי להיכנס מחר לפריז."

ברגע ששמע את המילים "אבעבועות שחורות", נסוג ביבו בחיפזון לאחור, וכאשר הזקנה הזכירה את המגפה, הוא התרחק ממנה מהר ככל יכולתו.

"ארורה תהיי!" מלמל בשעה שההמון כולו נחפז להתרחק מן העגלה והותיר אותה לבדה במרכז הרחבה.

הזקנה צחקה. "ארור תהיה, אזרח, פחדן שכמוך," אמרה. "בהה! איזה מין גבר מפחד ממחלה?"

"מורבלה! המגפה!"

כולם עמדו בשתיקה, מוכי אימה, אחוזי חרדה מפני המחלה המתועבת, הדבר היחיד שעוד היה בכוחו לעורר פחד וגועל באותם יצורים פראיים וחסרי רחמים.

"הסתלקי מכאן, את וכל הגורים שלך מוכי המגפה!" צעק ביבו בקול צרוד.

ובצחוק גס נוסף ובבדיחה המונית, הצליפה הזקנה בסוס הכחוש שלה ונהגה את עגלתה אל מחוץ לשער.

התקרית קלקלה את אחר הצהריים. האנשים היו מבועתים משתי הקללות הנוראות האלה — שתי המחלות חשוכות המרפא שבישרו מוות מחריד ובודד. זמן-מה עוד השתהו ליד המחסומים, שותקים וזועפים. הם הביטו זה בזה בחשד והתרחקו זה מזה כמעט מתוך אינסטינקט, שמא כבר אורבת המגפה בקרבם. כעבור זמן קצר, ממש כמו שקרה לגרוספייר, הופיע פתאום קצין משמר. אבל ביבו הכיר אותו, ולא היה חשש שיתגלה כאנגלי ערמומי בתחפושת.

"עגלה…" צעק הקצין בנשימה קצרה עוד בטרם הגיע אל השערים.

"איזו עגלה?" שאל ביבו בגסות.

"שנהגה בה זקנה… עגלה מכוסה…"

"היו תריסר…"

"זקנה שאמרה שהבן שלה חולה במגפה?"

"כן…"

"לא נתת להם לצאת?"

"מורבלה!" אמר ביבו, ולחייו הסגולות החווירו לפתע פתאום מפחד.

"בעגלה היו הרוזנת דֶה טוּרְנֶה לשעבר ושני ילדיה, כולם בוגדים שנידונו למוות."

"והעגלון?" מלמל ביבו, וצמרמורת של אימה חלפה בגבו.

"סַקְרֶה טוֹנֶר! יכה אותי הרעם!" אמר הקצין, "חוששים שהיה זה האנגלי הארור בכבודו ובעצמו, סקרלט פימפרנל."