סודות החרב 3 | קינדל

סודות החרב — חלק שלישי

פרק 1

״הוא טרף פרה מהחווה בסנוֹהוֹמִיש. זו ששכרנו לחתונה,״ אמרה אל״מ וילארד והעבירה מבט רושף ממני אל זב, וממנו אל מרי ואטאנבה — הפסיכולוגית המסורה שלי ששמרה כרגיל על ארשת חתומה לנוכח המתקפה.

מרי שינתה תנוחה בכיסא והקלידה כמה הערות במחשב. היא הציעה לי לא פעם לקרוא את התיק שלי, אבל לא היה לי שום רצון לראות ניתוח פסיכולוגי של עצמי. כבר ידעתי שיש לי בעיות. בגלל זה המשכתי לבוא לפגישות אצלה.

״היא היתה עסיסית להפליא.״ זב התרווח בכיסא שביני לבין וילארד. הקרסול שלו היה מונח על הברך, ושולי הגלימה השחורה עם עיטורי הכסף איימו להתרומם לגובה שימחיש לכולן את הסירוב העיקש שלו לאמץ את המנהג האנושי של לבישת תחתונים.

״הפרה הזו היתה שייכת למישהו,״ נהמה וילארד והחוותה על החלון המנוקד בטיפות גשם, אף על פי שהוא פנה דרומה לאגם יוניון, וסנוהומיש נמצאת בכיוון הנגדי. ״ולא סתם  מישהו — החקלאי שהסכים בטובו להשכיר לנו את השדה הירוק היפה שלו על גדת הנהר. הוא אפילו אמר שלא יפריע לו אם יגיעו אורחים קצת משונים.״

אורחים משונים כמו הקרובים האלפים שלי, הדרקונים מהצד של זב וכל הטרולים, העוגים, האורקים והגובלינים מבית הקפה שזב הזמין לחתונה והבטיח להם משתה מפואר. כי מי לא אוהב אוכל בחינם?

״על פי מנהג הדרקונים,״ אמר זב, ״יש לצאת לציד באזור שמתוכננת בו חגיגה. אם הוא שופע טרף עסיסי, זה סימן טוב לבאות.״

״פרה מבויתת היא לא טרף.״ וילארד המשיכה לנהום. זה היה הטון הקבוע שלה בוויכוחים עם זב על התוכניות לחתונה.

הבנתי כבר לפני כמה שבועות שהגיוס של וילארד לארגון החתונה לא היה הרעיון הכי מבריק שלי, אבל זה כבר היה אבוד. ברגע שווילארד מקבלת משימה, שום דבר לא יעצור אותה — לא חיצים, לא קליעים ולא דרקונים זוללי בקר.

״הפרה הזו היתה שייכת לחקלאי,״ חזרה וילארד. ״נאלצתי להבטיח לו שתורוואלד תשלם עליה.״

״אני רגילה לממן את האוכל של זב,״ אמרתי. למזלי, הרווחתי כמות מכובדת של זהב באחת המשימות האחרונות שלי. זב הוא בן זוג יקר לתחזוקה, ונראה שבתור בעל הוא יעלה לי אפילו יותר.

״גם אם זה משהו שבכלל לא עמד למכירה?״

מרי הרימה יד בתנועה מפייסת. ״אני מציעה שנכיר בכך שהתקרית התרחשה, נשלים עם העובדה שהבדלי תרבות יציבו בפנינו כמה מכשולים בתכנון החתונה, ונמצא דרך להתקדם כך שכולם יהיו מרוצים.״ היא חייכה לווילארד ופנתה אל זב, אבל עשתה טעות והסתכלה למטה — אולי בגלל הקרוקס הצהובות הזרחניות (עם סימני החריכה הקלים) שהפכו לנעליים האהובות עליו. היא כנראה קלטה קצת יותר מנעליים כי היא נתקעה לרגע, הרימה מבט לתקרה וגמגמה במבוכה. המרפק שלה נתקל בשדכן על השולחן והפיל אותו לרצפה. היא לא הרימה אותו.

הושטתי שתי אצבעות ודחפתי את רגלו של זב מהברך לרצפה. רואים לך הכול כשאתה יושב ככה, אמרתי לו בטלפתיה.

הוא השפיל עפעפיים והתבונן בי מבעד לריסים. אני נהנה ממגע ידך בברכי.

אני יודעת, אבל אנחנו לא נשכב במשרד של הפסיכולוגית שלי. הזמנתי אותך ואת וילארד לבוא לפה כי רציתי שמרי תעזור לגשר על הפערים ביניכם, כדי שכולם יהיו מרוצים בחתונה. נשאר פחות משבוע, ועדיין יש… תקריות.

מארגנת החתונות שלך מסרבת להכיר בכך שמדובר בחתונה מעורבת ויש להתחשב בצורכי הדרקונים. הרעיון שלך אפשר לי לשכנע את בני משפחתי להגיע לאירוע, ובכללם אימי המלכה. הכול חייב להתנהל ללא דופי אם היא מגיעה לעולם הפרא הזה.

הכול יהיה מעולה. ואתה מתכוון לייבא למסע הציד חיות משלך, נכון? ולשחרר אותן באיזה יער נידח, כמה מאות קילומטרים צפונית לסנוהומיש. אף אחד לא יצטרך לאכול פרות של חקלאים, נכון? הרמתי גבות בתקווה. למדתי בדרך הקשה שפָּרה שלמה עולה הרבה יותר מאריזת חיסכון של ארבעים המבורגרים בקוסטקו. במיוחד אחרי שהחקלאי הוסיף לחשבון גם פיצוי על עוגמת נפש. בתו בת השמונה היא זאת שמצאה את שאריות הפגר בשדה מאחורי ביתן המשחקים שלה.

כן, אייבא בעלי חיים. טרף נמרץ יותר מהפרה ההיא.

צמצמתי עיניים בדאגה; הוא לא אישר שהוא עומד לשחרר את החיות האלה במרחק מאות קילומטרים. לפני שהספקתי לבקש הבהרה, וילארד כחכחה בגרון.

״הפסיכולוגית שלך לא יכולה לרשום הערות כשאתם מדברים בטלפתיה,״ היא אמרה.

מרי כבר הספיקה לחזור לשלווה המקצועית שלה וחיכתה בסבלנות בידיים שלובות על השולחן. ״כמו שאמרתי, חשוב ששתי המשפחות ירגישו רצויות בחתונה, וצריך לכבד את המנהגים שלהן עד כמה שאפשר. אבל חשוב גם לציית לחוקי המקום. אכילת חיות משק ששייכות לאדם אחר מנוגדת לחוק כאן בוושינגטון. וכנראה גם בכל העולם.״

״בעולם שלי, אף ישות לא רשאית להחזיק בבעלותה יצורים חיים. אפילו לא דרקון,״ אמר זב. ״כאשר שבט סטורמפורג׳ נטל את שרביט ההנהגה ותפס את רוב המושבים במועצה השלטת, ביטלנו את מוסד העבדות. אנחנו שולטים באחרים לטובת עולמות היקום ולטובת המינים התבוניים שחיים  בהם.״

״אתם עם נאור,״ אמרה מרי בארשת רצינית.

הקול שנפלט מעומק גרונה של וילארד הזכיר לי את הקולות של החתולה שלה כשהיא מקיאה כדור פרווה.

״נכון מאוד.״ זב נשען לאחור והניח קרסול על הברך הנגדית. ״אני לא צריך לצוד טרף נוסף באזור. המקום הנבחר הניח את דעתי. הנהר הסמוך נראה מזמין. אם האורחים יאבדו סבלנות, הם יוכלו לדוג.״ הוא לכסן אליי מבט. ״החקלאי לא מחזיק בבעלותו גם את הדגים, נכון?״

גם הנימה שלו הבהירה שבעלות על חיות נשמעת לו מגוחכת. לפחות נראה שהוא מוכן לציית לחוקים שלנו. קיוויתי שגם שאר השבט שלו יסכים. בדיעבד, אולי היינו צריכים לערוך גם את החתונה עצמה באיזה חור נידח בצפון. אבל היינו מתקשים לשכנע את הכומר, את הקייטרינג ואת הנגנים להגיע למקום מרוחק כל כך.

״הדגים שייכים לכולם.״ רכנתי אליו, דחפתי שוב את הרגל שלו מהברך והצבעתי על הרצפה.

״איך את מסתדרת עם תרגול המדיטציה בתקופה העמוסה הזו?״ מרי שאלה אותי.

היססתי. לא רציתי לדבר על זה, וגם לא על העובדה שבזמן האחרון נזקקתי למשאף שלי לעיתים קרובות יותר — בטח שלא בנוכחות וילארד וזב. תהיתי אם מוזר שההכנות לחתונה מלחיצות אותי ואת הריאות שלי יותר מכל האויבים שמנסים להרוג אותי. ״בסדר.״

״מצאת קצת זמן שקט לעבוד על הנשימות ולהרגיע את המחשבות?״ מרי חייכה בתקווה ואצבעותיה כבר ריחפו מעל המקלדת, מוכנות להוסיף הערה שאני מתקדמת יפה.

הלוואי שיכולתי להגיד לה כן כדי שתוכל להקליד את ההערה הזאת, אבל בהתחשב בכל העבודה, ההכנות לחתונה, הבישול לזב והניסיונות לחזק את הקשר עם הבת המתבגרת שלי, לא נשאר לי הרבה זמן להתפתחות אישית. וכבר התחלתי לחשוב ששום תרגול להרגעת הגוף ולהפחתת רמות הסטרס והדלקתיות לא יצליח להעלים את האסתמה שממררת את חיי בשנה  האחרונה.

״בשעות הפנאי,״ אמר זב ושוב הניח את הקרסול על הברך, ״ואל ואני מזדווגים בלהט בקן.״

וילארד הניחה מרפק על ידית הכיסא וטמנה את הפנים בכף היד.

״זו פעילות גופנית מצוינת,״ המשיך זב, ״וטובה לבריאות. זה ידוע לכל דרקון.״

״אם הייתי יודעת שתדברו על חיי המין שלכם, לא הייתי מסכימה לבוא,״ אמרה וילארד.

״סליחה.״ הרמתי יד. ״זב ממש בקטע של הזדווגויות.״

מרי שוב הסתכלה למטה בטעות — זב ישב בדיוק מול השולחן שלה — ומיהרה להסיט את המבט.

וילארד הושיטה יד ודחפה את הקרסול של זב מהברך.

עיניו הסגולות זהרו בתרעומת. ״לא ראוי שנקבה שאינה בת זוגי תרהיב עוז לגעת בי.״

״כן, כן,״ אמרה וילארד בלי להתרגש, בשונה מרוב האויבים של זב שמתחילים לרעוד מפחד ברגע שהעיניים שלו זוהרות וההילה שלו מקרינה עוצמה ואִיום. ״רק אל תכניס אותנו לתחתונים שלך.״

״אני לא לובש תחתונים.״

״זאת הבעיה.״ הטלפון של וילארד צלצל והיא ניגשה לעמוד ליד החלון, כנראה שמחה על התירוץ לפרוש מהשיחה.

נאנחתי. אולי זה היה חסר סיכוי. אולי הייתי צריכה לבוא לבד וזהו.

״איך מתקדמות ההכנות חוץ מזה?״ מרי שלפה כמה קלסרים ריקים מהמגירה וערמה אותם על קצה השולחן בתור חוצץ שיסתיר מעיניה את זב מהחזה ומטה. גם זה פתרון.

״הן… בסדר.״ האמת היא שרציתי שכל הסיפור הזה יהיה מאחוריי. ליום החתונה עצמו דווקא ציפיתי, אף על פי שאני לא בדיוק רומנטיקנית שחולמת על חתונות מגיל צעיר, אבל כל מה שהוביל אליו עד כה היה די סיוט. קיוויתי שהחתונה תעבור בשלום, אם כי אולי זאת היתה ציפייה מוגזמת בהתחשב ברשימת המוזמנים הרב־גונית.

מרי הרימה גבות כדי לעודד אותי להרחיב.

״אחותי האלפית פריישה אמרה שאבא שלנו וקרובי משפחה אחרים אמורים להגיע בקרוב. אין לי מושג איפה הם ילונו וכמה מהם יבואו. אני לא מכירה אף אחד מהם חוץ מאבא שלי וממנה. חוץ מזה, אני קצת חוששת מהמפגש בין ההורים שלי. הוא נשוי עכשיו לאלפית, ונראה לי שאימא לא לגמרי התגברה עליו. היא אף פעם לא התחתנה והיא אפילו לא יוצאת עם מישהו. אלא אם כן מחשיבים את איש הזאב מהבית ממול שיושב איתה לקפה לפעמים.״

מרי לא הנידה עפעף כשדיברתי על אלפים ועל אנשי זאב. אחרי חודשים של פגישות, היא כבר התרגלה לסיפורים שלי על הקהילה הקסומה שחיה על כדור הארץ ורוב בני האדם הרגילים לא מודעים לקיומה.

״לעיתים קרובות,״ היא אמרה, ״החששות שלנו מחיכוכים עתידיים קשים יותר מהחיכוכים עצמם. אני יודעת שזה לא פשוט, אבל אני ממליצה לך בחום לנסות לא לדאוג, במיוחד אם אין מה לעשות בנידון.״

וילארד, שעד עכשיו דיברה בשקט בפינת החדר, הרימה את הקול בתדהמה. ״מה זאת אומרת, אי אפשר להשתמש בשדה?״

״אוי.״ הסתכלתי על זב. ״אל תגיד לי שצדת שם עוד פרות הבוקר.״

״לא,״ הוא אמר. ״מזג האוויר קר, לח ולא נעים. ביקרתי בתיבה החמה של אימך.״

״בסאונה שלה? הזהרת אותה קודם? ביקשת רשות?״

״דרקונים לא מבקשים רשות ממינים נחותים.״

״דרקונים צריכים לבקש רשות אם הם רוצים להשתמש ברכוש של אחרים.״

״בני אדם מייחסים חשיבות מוגזמת לבעלות על רכוש.״

״אני מבינה,״ אמרה וילארד בקול חלול. ״אתה בטוח? יש עוד כמה ימים עד החתונה.״ היא השתתקה לרגע. ״הבנתי. תודה.״ היא ניתקה והסתכלה בזעף על הטלפון.

״יש בעיה?״ לא רציתי עוד בעיות, אבל אי אפשר היה להימנע מהן.

וילארד נאנחה והסתובבה אלינו. ״כל הגשם שירד בשבוע האחרון הציף את השדה ששכרנו. החקלאי בטוח שהוא לא יתייבש עד שבת. גם אם המים ייספגו, האדמה תהיה בוצית.״ היא עיקמה את האף. ״אני לא לובשת את שמלת השושבינה המדהימה שהבת שלך בחרה רק כדי לשקוע איתה בבוץ עד הברכיים.״

תהיתי אם השדה באמת הוצף ללא תקנה, או שהחקלאי החליט שהוא לא רוצה לסכן את חיות המשק שלו. ״הוא מחזיר לנו את הפיקדון?״

״הפיקדון הלך על הפרה שהארוס שלך אכל.״

כלומר, לא היה לנו כסף לשכור מקום אחר. מעולה.

״זב יכול לנשוף אש,״ אמרתי. ״אולי הוא יצליח לייבש את השדה.״

הוא זקף את הסנטר. ״קל מאוד לייבש בוץ.״

״לייבש?״ שאלה וילארד. ״או לשרוף אותו בכבשן דרקונים לוהט ולהשאיר אדמה חרבה וסדוקה כמו במדבר אָטָקָמָה?״

״היכן נמצא מדבר אטקמה?״ שאל אותי זב.

״בחיים לא שמעתי עליו,״ הודיתי.

וילארד קימטה את המצח. ״אני מבינה שאת עדיין קוראת רק ספרי זימה.״

״העותקים החתומים של הארי פוטר ומשחקי הכס הם לא ספרי זימה.״

״יש בהם דרקונים?״

״כן.״

״אז אני בטוחה שיש בהם זימה.״ וילארד התקרבה אלינו ודחפה שוב את הרגל של זב לרצפה — נראה שהתנוחה הזאת ממש נוחה לו. ״הדרקון שלך נוטף זימה.״

לא ידעתי מה להגיד. היה בזה משהו.

״בחרתי במכוון בגוף מושך,״ אמר זב, ״אבל איני סבור שאני נוטף זימה.״

״אולי אפשר לדחות את החתונה?״ הציעה מרי. ״פחות נהוג לערוך חתונות בחיק הטבע בחורף של סיאטל, והמקום שתיארתם באמת נשמע מקסים.״

״אי אפשר,״ אמרתי, בלי להסביר שזב סירב לחכות לקיץ, העונה הכי סבירה לאירוע בלי גשם בצפון־מערב ארה״ב. ״הזמנו אורחים מכל מקום. כולל מכוכבים אחרים. אבא שלי, מלך האלפים, כבר דחה פגישה דיפלומטית חשובה עם נציגים מארבעה עולמות כדי להיות כאן. אימא של זב, המלכה, הזיזה דיונים בבית הדין הגבוה לדרקונים. והשותף שלי דימיטרי מצא עובד זמני שיחליף אותו בבית הקפה בשבת.״

תהיתי כמה מוזר שדימיטרי, מכשף אומן עם דם גמדים, הוא האורח הכי נורמלי שהזמנתי לחתונה. אפילו אימא, תאד ואמבר הם לא בדיוק בני אדם ממוצעים.

״אל דאגה.״ וילארד זקפה את הגב והסנטר ובעיניה עלה מבט נחוש. ״החתונה תתקיים. אני אמצא מקום אחר. שלא גובל במקורות מים.״

הטלפון שלי רטט והמספר של דימיטרי הופיע על הצג.

״ואל,״ הוא ירה לפני שהספקתי להגיד שלום. ״מישהו פוצץ את דרקון הפחם!״