ערפד, איש זאב ואכסנאית נכנסים לבר | דיגיטלי

1

פעימה עמומה ניערה אותי משינה. פקחתי עיניים ומצמצתי. חלמתי על מדבר — ים רחב ואינסופי של חול צהוב נודד תחת שמש לבנה. תעיתי שם ברגליים יחפות שקועות בחול עד הקרסוליים, והגרגירים הזעירים החליקו מתחת לבהונותיי בכל צעד. ניסיתי למצוא משהו או מישהו. חיפשתי במשך שעות, אבל מצאתי רק חול וחול. התקרה המרגיעה של חדר השינה החשוך היתה מנוגדת כל כך לדיונות מוכות השמש, שלרגע מבלבל אחד לא ידעתי איפה אני נמצאת.

הקסם שוב פעם בראשי. הוא ליטף את חושיי, קל כנוצה וחטוף, אבל עיקש. מישהו התחכך בגבולות האכסניה.

הורדתי את כפות רגליי אל רצפת העץ, לקחתי את המטאטא ויצאתי אל המסדרון האפלולי. ביסט, השי-טסו הזעירה שלי, זינקה ממקומה מתחת למיטה והלכה בעקבותיי, נכונה להסתער על הפולש הלא-ידוע. נותרו חמישה ימים עד חג המולד ולא ציפיתי לאורחים, בטח לא בשתיים לפנות בוקר. אם כי אסור לשכוח שכשאכסניית גרטרוד האנט מקבלת אורחים, הם לעולם אינם מהסוג הרגיל, ולרוב גם לא נוטים להודיע מראש על בואם. 

המסדרון הסתיים בדלת. הורדתי את הקרדיגן הסרוג מהמתלה שמימין למשקוף, התעטפתי בו, והחלקתי את רגליי לתוך נעלי בית. דצמבר השנה התחיל בשיטפון ואז נעשה קר באופן חריג. הטמפרטורה בלילות ירדה קצת מתחת לאפס, עובדה שבמונחי טקסס מבשרת על בואה הקרב של האפוקליפסה. האכסניה היתה חמימה ונעימה, אבל לצאת החוצה היה כמו להיכנס למקפיא, לכן התעטפתי בשכבות בגדים בכל פעם שיצאתי, וכשחזרתי השלתי סווטשירטים וקרדיגנים ליד דלתות אקראיות.

הדלת נפתחה לפניי ויצאתי אל המרפסת.

האוויר הקר הכה בי. וואו.

הירח זרח באור בהיר ושילח קרניים כסופות דרך קרעי ענני לילה דקים. מטע התפוחים שלי השתרע משמאלי. היישר לפניי, עץ אלון עתיק וענקי פרש את ענפיו מעל הדשא, וזרועותיו כמעט נגעו במרפסת. מימין נמתח רחוב פארק במקביל לאכסניה, ובדיוק מול גרטרוד האנט התפצלה ממנו דרך קמלוט והמשיכה עמוק לתוך שכונת אבלון, על בתיה הטקסניים הדו-קומתיים, העצים העתיקים, המדשאות המטופחות והרכבים הכהים שחונים על שבילי הגישה.

הכול היה שקט.

שלחתי את חושיי אל הלילה. האכסניה ואני קשורות בצורה הדוקה כל כך, שאם רק ארצה אוכל לחוש כל פינה בה. הפולש נגע בגבולות האכסניה, אך לא חצה אותם, ועכשיו הוא או היא התחבאו.

המתנתי וניסיתי למנוע משיניי לנקוש מקור. הנשימה שלי יצרה עננים זעירים שנמסו לתוך החשיכה.

דממה.

מישהו התבונן בי. הרגשתי את כובד משקלו של המבט. צמרמורת של פחד או של קור עברה בגבי. כנראה גם וגם.

"אני יודעת שאתם שם. צאו החוצה."

דממה.

נעצתי מבט בלילה ובחנתי את הנוף המוכר. הגדר החיה שהפרידה בין רחוב פארק למדשאה שלי נראתה שלמה, לא היו עקבות זרות על הדשא, שום דבר לא הסתתר בעץ האלון, שום דבר לא רשרש בשיחים שמאחוריו, שום דבר לא הפריע את מנוחתו של עץ הארז שנמצא כשישה מטרים מאחורי השיחים…

זוג עיניים ענבריות הביטו בי מתוך הצללים שמתחת לארז. כמעט קפצתי מרוב בהלה.

"שון!" הייתי קרובה להתקף לב.

שון אוונס לא זז. צל כהה בלילה העמוק. לפני כמה חודשים נפגשנו בדיוק ככה, אבל אז הוא סימן את גבולות השטח שלו על עצי התפוח שלי. הפעם הוא המתין בשקט וכיבד את גבולותיה של האכסניה.

"תתקרב," קראתי בקול נמוך. אין שום סיבה להעיר את כל השכונה. "אני לא רוצה לצעוק."

הוא נע כמו כתם מטושטש, רץ במעלה גזע האלון, קפץ, התנדנד ונחת על ענף ליד המרפסת. דז'ה-וו.

ביסט נבחה בשקט פעם אחת, רק כדי להבהיר שהיא כאן למקרה שיחליט לנסות משהו.

"קרה משהו?"

בחנתי את פניו בקפידה. כששון עבר לגור בשכונת אבלון, פרצה בגללו מגפה קלה של התעלפויות. מי שיחפש במילון את המונח "טיפוס צבאי קשוח", ימצא שם את התמונה שלו. הוא בשנות העשרים המאוחרות לחייו, ויש לו פנים נאות שהוא מקפיד לגלח, שיער קצר בצבע חום חלודה, וגוף אתלטי ומלא עוצמה. הוא חזק ומהיר, וממש לא כדאי לעצבן אותו. הוא גם איש זאב ללא כוכב בית, יצור שרובם המוחלט של תושבי הארץ לא מודעים בכלל לקיומו. לפני כמה חודשים, כששון עזר לי להגן על שכונת אבלון מפני מתנקש חייזרי, הוא גילה לראשונה על מקורותיו ומוצאו, ועזב את כדור הארץ לטובת מסע של חיפוש עצמי. בסופו של דבר הוא נקלע למלחמה בין-גלקטית במקום שנקרא נקסוס, ונדרשתי לנצל את כל משאביי כדי לחלץ אותו משם.

המלחמה גבתה ממנו מחיר. כעת צלקת ארוכה מעטרת את פניו. השון של לפני נקסוס היה שחצן ותוקפני. השון החדש שקט וסבלני, ואם מציצים לתוך עיני הענבר הצלולות שלו רואים שם קשיחות מתכתית. ולעיתים לא רואים שם דבר, כאילו מביטים לתוך עיניו של נמר; לא רעב, לא זעם, רק דריכות חסרת פשר. לפני שלושה ערבים הלכנו יחד לסרט, וכשיצאנו מהקולנוע בחור שיכור ניסה להתעמת איתנו. שון הביט בו, ומה שהבחור ראה בתוך עיניו חדר ככל הנראה מבעד לערפילי האלכוהול, כי השיכור פשוט הסתובב בלי לומר מילה והלך משם.

יכולתי להתמודד עם היוהרה והכעס, אבל השום-דבר הדרוך הזה עורר בי חשש. שון הסתיר את זה טוב למדי; ראיתי אותו מדבר עם אנשים בשכונה ואף אחד מהם לא נמלט בצעקות. אבל השום-דבר היה שם. הוא לא אמר לי יותר משתי מילים לאורך כל הערב. עם השכנים האחרים הוא התאמץ להעמיד פנים שהכול כרגיל, אבל אני יודעת בדיוק מה הוא עבר. איתי הוא לא העמיד פנים שהוא מישהו אחר, והשון הזה פתח עבורי דלתות, הציע לי את המעיל שלו נגד הקור ונעמד ביני ובין השיכור, אבל הוא לא דיבר. אני לא יודעת מה קרה לו בדיוק, אבל החוויה שהוא עבר בנקסוס דחפה אותו אל מחוץ לחיים הנורמליים ולא הייתי בטוחה שאצליח למשוך אותו בחזרה לתוך האור.

"איך ידעת?" הוא שאל. "הקפדתי לא לחצות את גבולות האכסניה."

"פסגת השלום נתנה לאכסניה זריקת אנרגיה רצינית. גרטרוד האנט שולחת שורשים והתחככת באזור של הצמיחה החדשה." דחפתי מעט את הקסם. אור ירוק חיוור זהר לרגע על גבולה של האכסניה והתפוגג.

"סליחה," הוא אמר. "אני אזכור את זה. לא התכוונתי להעיר אותך."

"לא הצלחת לישון?" הידקתי את הקרדיגן סביבי.

"היתה לי תחושה, זה הכול."

"איזו תחושה?"

"שמשהו עומד לקרות."

"אם משהו עומד לקרות, עדיף שנחכה לו בפנים."

והנה הזמנתי אותו להיכנס. באמצע הלילה. בעודי לובשת קרדיגן, ומתחתיו חולצת פיג'מה של הלו קיטי שבקושי מגיעה לי עד לאמצע הירך. מה בדיוק אני עושה?

"תרצה להיכנס?" הפה שלי פשוט המשיך לזוז. "אכין לך כוס תה."

נפלא.

ברק ענברי חלף בעיניו. "בשתיים לפנות בוקר גברים אמיתיים שותים קפה. שחור."

הוא שותה את הקפה שלו עם שמנת. זאת בדיחה, נכון? בבקשה שזו תהיה בדיחה.

"הבנתי. ואז הם מחכים שהוא יהיה קר ומגעיל ומשווים את שערות החזה שהוא הצמיח להם?"

"כנראה."

לגמרי בדיחה. ניצוץ תקווה ניצת בי. הוא היה זעיר, אבל זה היה הרבה יותר טוב מכלום.

"טוב, אם יש כאן גבר שמוכן לשתות קפה של בנות בטעם אגוזים עם המון שמנת, הוא מוזמן להיכנס פנימה." 

הוא רכן מעט קרוב יותר. "את מזמינה אותי להיכנס?" בקולו היתה נימה של הצעה מרומזת.

פתאום כבר לא היה לי קר. "שמע, אתה כבר כאן, קפוא בחוץ, ואנחנו לא יכולים סתם לעמוד פה במרפסת ולדבר. מישהו עלול לראות אותנו ולקבל כל מיני רעיונות."

למעשה, אף אחד לא יראה אותנו כי אמצע הלילה, ואם ניקלע לצרות האכסניה תמסך אותנו.

הוא קפץ מהענף ונחת ברכות לידי. הוא היה כל כך… גבוה. ועמד קרוב מדי. והביט בי.

"אנשים לא יקבלו רעיונות אם יראו אותי מתגנב לתוך הבית שלך באמצע הלילה?"

פתחתי את פי וניסיתי לחשוב על מענה מחוכם.

השמיים מעל רחוב פארק נבקעו בברק צהוב של פיצוץ חשמלי ופלטו רֶכֶב-דָחַף.

שון הסתובב בחדות.

הכלי המחטי טס בגובה של כשלושים סנטימטר מעל האספלט. אפו המחודד פילח את האוויר, והמנוע שלו שאג בעוצמה שיכולה להעיר מתים. החלונות בפונדק רטטו. אזעקות רכב ייללו לאורך הרחוב.

אוי, לא.

הקול מחריש האוזניים של גל ההדף התרחק ואז שב והתקרב ברעש הולך ומתגבר. האידיוט הסתובב והוא חוזר לכאן. שון קפץ מהמרפסת ונעלם.

"תותח הַחְרָשָׁה," נבחתי. 

גג האכסניה נפתח. הרעפים נזלו כמו שעווה נמסה, וקְנה תותח באורך מטר הציץ החוצה. 

כלי הרכב רעם בשאגת מנוע.

בשני הבתים הסמוכים נדלקו אורות. לכל הרוחות.

כלי הרכב נכנס לשדה הראייה שלי.

"אש."

התותח השמיע טינג מתכתי. האורות בבית משפחת רמירז כבו. מנורת הרחוב החשיכה. מנוע הכלי המרחף הפסיק לפעול, כאילו מישהו הוריד את המתג. 

פעימה אלקטרומגנטית היא דבר יעיל להפליא. 

הרכב הסתחרר במעגלים רחבים, פגע בעמוד התאורה, ניתז ממנו אל המדרכה, ואז קפץ כמה פעמים עד שנעצר לגמרי. במרחק של שישה מטרים מגבול האכסניה. שיט.

בעוד רגע מר רמירז יבין שהאורות שלו מסרבים להידלק והוא יעשה את מה שעושים במצבו; הוא יצא החוצה כדי לבדוק אם גם שאר השכונה שרויה בעלטה. והוא יראה אותנו ואת הרכב-דחף, שבהחלט לא נראה כמו משהו מהעולם הזה.

זינקתי מהמרפסת לאוויר. שורש גדול התפתל מתוך הקרקע, תפס בי, והניח אותי בעדינות על הדשא. רצתי לרחוב, והמטאטא שבידי התפצל עד שליבתו הכחולה הזוהרת נחשפה, ושינה צורה לחנית עם קרס בקצה. 

שון דהר אל הרכב, תפס את הנהג הזעיר שלו, וזרק אותו לאחור, לכיוון האכסניה. שורשים חטפו אותו מהאוויר. המדשאה פיהקה, והשורשים גררו אותו פנימה לתוכה. תפסתי את כלי הרכב החייזרי בקרס שבקצה החנית, שון אחז בכוח בקצה האחר של הכלי, ושנינו ספק-סחבנו ספק-גררנו אותו לתוך גבולות האכסניה.

דלת נפתחה מאחוריי. שון גנח, אני צעקתי, ושנינו הנפנו את הרכב ואת המטאטא מעל הגדר החיה. הסתובבתי בחזרה אל הרחוב.

מר רמירז יצא מביתו. אסאד, כלב הרודזיאן ריצ'בק שלו, נשרך מאחוריו.

"דינה," מר רמירז אמר. "את בסדר?"

לא. אני לא בסדר. "איזה אידיוט החליט לרכוב על האופנוע שלו הלוך וחזור ברחוב!"

אפילו לא הייתי צריכה לזייף את הזעם בקולי. היה לי די והותר זעם. כל המבקרים בכדור הארץ צריכים לציית לכלל אחד: לעולם לא להתגלות בפני האוכלוסייה המקומית. זו מהות קיומן של האכסניות. כבר יותר מדי פעמים כמעט התגליתי, וברגע שאיכנס לאכסניה הרוכב של הרכב-דחף יצטער על זה מאוד.

"אנחנו בסדר," שון אמר.

"זה פשוט מגוחך." נופפתי בזרועי והידקתי את הקרדיגן סביבי. "מי עושה רעש כזה כשכולם ישנים?"

"לאנשים אין שמץ היגיון," אמר מר רמירז. "לי אין חשמל."

"נראה לי שהוא פגע בפנס הרחוב. אולי נגרם נזק לקו החשמל," הציע שון.

מר רמירז קימט את מצחו. "יכול להיות." עיניו התכווצו. "רגע, אתה לא גר בקצה הרחוב? מה אתה עושה כאן?"

"לא הצלחתי לישון," שון אמר. "יצאתי לריצה."

אסאד רחרח בחשד מובהק את סימני ההחלקה המתכתיים על המדרכה.

"ריצה, הא?" מר רמירז התבונן בו, ואז בי ובקרדיגן שהסתיר חולצת שינה, ואז שוב בו. "בשתיים לפנות בוקר?"

כמה שהייתי רוצה להפוך לבלתי נראית באותו רגע.

"הזמן הכי טוב לריצה," שון אמר. "אף אחד לא מטריד אותי."

אסאד בחן את הסימנים והשמיע נביחה קולנית אחת.

"הֵיי!" מר רמירז פנה אליו. "מה יש שם, חבר?"

ריח של משהו לא אנושי שנחת על המדרכה, זה מה שהיה שם.

הכלב הענקי נעמד בין מר רמירז לבין הסימנים ופרץ בסדרת נביחות מחרישות אוזניים.

"המממ. הוא כמעט אף פעם לא נובח. כדאי שאכניס אותו. אדווח למשטרה בבוקר." מר רמירז הביט בשון ובי פעם אחת אחרונה וחייך. "בהצלחה עם הריצה."

לא, הוא לא באמת איחל לשון ולי ריצה נעימה.

"בוא, אסאד."

עצמתי עיניים חזק לרגע.

"את בסדר?" שאל שון.

"ריצה?" סיננתי דרך שיניים חשוקות. "זה ההסבר הכי טוב שיכולת לחשוב עליו?"

"מה הייתי אמור להגיד? הוא לא היה מאמין שהתעוררתי מהרעש, התלבשתי ורצתי כל הדרך לכאן, וכל זה בזמן שלקח לו לרדת ולפתוח את הדלת."

"הוא חושב שאנחנו שוכבים."

"אז מה? אנחנו אנשים בוגרים ככל שידוע לי."

"מחר הוא ידבר עם מרגרט, ועד הצהריים כל השכונה תדבר על ה'ריצה' שלנו. אצטרך להתמודד עם שמועות ושאלות למשך שבוע לפחות. אני לא אוהבת להיות במרכז תשומת הלב, שון. זה לא טוב לעסקים שלי."

שון חייך.

אוף. הסתובבתי. "בוא, תיכנס."

"את בטוחה?" החיוך הפך לצחוק. "אנשים עלולים לקבל את הרושם הלא-נכון."

"פשוט תיכנס כבר," נהמתי.

הוא הלך אחריי.

נכנסנו אל הטרקלין. השורשים הארוכים והגמישים של האכסניה הצמידו יצור אל הקיר. גודלו היה כשל ילד אנושי בן עשר. היו לו ארבע גפיים והוא לבש רתמת עור עם כיסים וממנה השתלשלה גלימה חומה רחבה. כרבולת יפהפייה של נוצות בצבעי ירוק-אזמרגד, צהוב ואדום עיטרה את ראשו. התיאוריה האבולוציונית הרווחת בכדור הארץ היא שנוצות התפתחו מקשקשים, ולכן שני אלו לעולם לא יימצאו יחד על אותו יצור. אבל נראה שאף אחד לא סיפר על זה לרוכב כלי הרחף, כי שאר גופו היה מכוסה בקשקשים ירוקים יפהפיים, שהתכהו לירוק-יער על גבו והתבהרו לקרם על צווארו וחזהו. זכר קוּ. הייתי צריכה לדעת.

הקוּ הם למעשה זוחלים, ויש להם יותר במשותף עם הדינוזאורים מאשר עם הציפורים. הם חיים בשבטים ונחשפו בטעות לקיומה של הגלקסיה כשעדיין היו בשלב הציידים-לקטים. הם מעולם לא התקדמו מעבר לשלב הזה. שינויי האקלים בכדור הארץ, בשילוב עם גידול האוכלוסייה, יצרו רעב, והרעב הזה היה זרז לפיתוח הגינון והנטיעות, אשר בתורם הובילו להתפתחות חברה חקלאית ולפיאודליזם. הקוּ לא חוו קשיים כלשהם. הם לא ניסו להבין את הגלקסיה ואת הטכנולוגיה המורכבת של גזעים אחרים. הם פשוט השלימו עם קיומן ולמדו להשתמש בהן. הניסיון להסביר חוקים לבני קוּ דומה להקראת תקציר חקיקה לפעוט. הקוּ המסוים הזה, כך נראה, החליט שזה יהיה רעיון נפלא להביא את הרכב-דחף שלו לכוכב שלנו ולרכוב עליו הלוך ושוב לאורך רחוב פארק.

"השתגעת?"

הקוּ הביט בי בעיניים זהובות עגולות.

"כאן זה כדור הארץ. אתה לא יכול להרעיש כאן. אתה לא יכול לרכוב כאן על רכב-דחף. בני האדם לא יודעים. אסור להם לדעת. כמעט סיבכת אותנו בצרה גדולה."

הקוּ מצמץ. העיניים שלו היו צלולות כשמי קיץ. שום מחשבה לא העיבה עליהן. נאנחתי. רציתי לצעוק עליו עוד קצת, אבל לא היה בזה טעם.

"ובכן? מה יש לך לומר להגנתך?"

הוא פתח את פיו וחשף שיניים חדות. "הודעה!"

"יש לך הודעה בשבילי?"

"כן!"

מי בכל העולמות יעלה על דעתו לשלוח הודעה באמצעות קוּ? באותה מידה היה אפשר לדחוף את ההודעה לבקבוק ולהשליך אותו לאוקיינוס. הסיכוי שההודעה תגיע ליעדה זהה. הושטתי יד. השורשים שחררו את הקוּ במידה שהספיקה כדי שיוכל להזיז את זרועותיו. הוא הכניס יד לאחד הכיסים שברתמה, הוציא משהו, והפיל אותו לתוך כף ידי המושטת.

שרשרת כסף עם תליון דולפין. קפאתי.

"וזה!" הקוּ שמט לכף ידי גם גוש נייר מקומט ומטונף.

פתחתי את הנייר בזהירות. רצף של נקודות ציון בכתב מחובר חפוז וארבע מילים.

בצרות. בואי לקחת אותי.

"דינה?" שון הגיח לידי. "את נראית חיוורת."

"אני צריכה ספינת חלל."

"למה?"

"אני צריכה לנסוע לקרהארי."

גבותיו התכווצו. "זה עמוק בתוך השטח של האנוקרטיה הקדושה. מה יש לך בקרהארי?"

קרהארי הוא כוכב לכת סגור. אין שום אפשרות גישה אליו מהאכסניה, מה שאומר שאצטרך להגיע לשם בדרך הרגילה ולקנות תעודת מעבר בבאהא-צ'אר. בקשה להיתר תיקח נצח ובסופו של דבר לא תאושר, מה שאומר שלא תהיה לי ברירה אלא להשתמש בשירותי מבריח, ואי-אפשר אפילו לנחש כמה זמן זה ייקח…

שון נדחף לשדה הראייה שלי ונגע בעדינות בכתפי. הרמתי אליו מבט.

"דברי איתי. מה יש לך בקרהארי?"

"אחותי."