ירח מים

פרק 1

 

חנות המשכונות של "אילו" ו"כמעט"

 

 

 

לזמן אין גבולות מלבד אלה שבני האדם מקימים. ביום הסתיו הזה, הקר במיוחד, אישׁיקאוָוה האנָה הקימה גבול בעזרת שכבת עור דקה ביותר. זהו יתרונם של העפעפיים. כל עוד היו עפעפיה סגורים, יכלה להפריד בין שני החצאים של חייה: עשרים ואחת השנים שחייתה לפני שפקחה את עיניה, וכל מה שעמד לקרות לאחר מכן.

היא כיסתה בשמיכה את ראשה הכאוב מהשתייה המרובה בליל אמש, והעמידה פנים שהבוקר הראשון שלה כמנהלת החדשה של חנות המשכונות עדיין לא התחיל, אפילו שהיתה ערה לגמרי ושהחלום האחרון בשרשרת ארוכה וסבוכה של חלומות שלא זכרה נפרם כבר לפני שעה. ראשה היה כבד ופיה היה יבש מהרגיל, אבל היא חשבה שזה לאו דווקא בגלל האלכוהול ששתתה אמש, אלא בגלל מה שמצפה לה.

בעוד כמה רגעים ידפוק אביה, טוֹשִׁיוֹ, על הדלת, ויומם יתחיל.

האנה התעקשה להיאחז בתקווה הקטנטנה שכמות הסאקֶה המופרזת ששתו כדי לחגוג את פרישתו תגרום לו להשתהות מעט במיטתו. התקווה הזאת — אם אפשר בכלל לקרוא לה תקווה, בהתחשב בגודלה — היתה זעירה יותר מחלוק אבן טחוב בנחל, וחמקמקה לא פחות.

בכל השנים שבהן ניהל טושיו את חנות המשכונות, היו רק שני מקרים שבהם היא לא נפתחה בזמן. ובשני הימים האלה היא לא נפתחה כלל. אבל האנה ואביה לא דיברו על שני הימים האלה. אף פעם.

אילו היתה חנות המשכונות שלהם כמו חנות משכונות רגילה שסוחרת ביהלומים, בכסף ובזהב, אולי היו בני משפחת אישיקאווה, שניהלה את החנות במשך דורות, יכולים להרשות לעצמם מותרות כמו ימי מחלה וסופי שבוע. אבל טושיו לימד את האנה להעריך אוצר שערכו גדול בהרבה.

כשתם הקיץ והלילות נעשו קרים וארוכים יותר, הם מצאו את הטובים שבלקוחותיהם. מלנכוליה היתה טובה לעסקים. לחנותם הקטנה, ששכנה בסמטה שקטה בשכונת אַסַקוּסָה בטוקיו, לא היה שֵׁם, אבל אלה שנזקקו לשירותיה תמיד הצליחו למצוא אותה. ובכל זאת, אילו מישהו היה סקרן דיו כדי לשאול את האנה איך צריך לדעתה לקרוא לחנות המשכונות, היתה לה תשובה מוכנה: אִיקִיגַאי. לא היתה מילה מתאימה יותר.

האנה היתה בת שנה בערך כשלמדה ללכת על רצפת העץ הכהה של החנות, וכל צעד שעשתה מאז קירב אותה אל הרגע שבו אביה יפרוש והיא תנהל את החנות. הוא היה אלמן, והיא היתה היורשת היחידה שלו. חנות המשכונות היתה נתיב חייה, ייעודה האחד והיחיד. האיקיגאי שלה. אבל בכל השנים שבהן שיחקה לצד אביה כפעוטה ואחר כך עבדה לצידו כאישה צעירה, איש מלקוחותיהם מעולם לא טרח לשאול לשמה של חנות המשכונות. כשטושיו קידם את פניהם בקידה מנומסת, התרוצצו בעיניהם שאלות דחופות הרבה יותר. השאלה הראשונה היתה כמעט תמיד איפה הם נמצאים, והשנייה — כיצד הגיעו לשם.

אחרי הכול, איש לא מצפה למצוא חנות משכונות מאחורי דלת של מסעדת ראמן.

כל האנשים שעומדים בתור מחוץ למסעדה הוותיקה והפופולרית יגידו לכם שהשׁוֹיוּ ראמן שם הוא הטוב ביותר ברובע טַאיטוֹ. הניחוח שעלה מהקערות המהבילות של אטריות הצ'יג'ירֶמֶן ופרוסות בטן החזיר הצלויות באופן מושלם ושוחות בציר עצמות כהה ועשיר, הקל על אחדים מהם את ההמתנה. מבחינת אחרים, הוא הכפיל את הזמן שבילו בתור המתפתל. כך או כך, כולם שאפו את הניחוח לריאותיהם, והתענגו על הבטחת הטעם שבו עד שהגיע תורם להיכנס למסעדה הצפופה, שאולי נחשבה מודרנית לפני עשרים שנה. על הקירות המצהיבים התנוססו תמונות חתומות של לקוחות המסעדה המפורסמים, וקידמו את פניהם בזמן שפילסו את דרכם אל מושבים פנויים. אבל לא כל הרעבים שעברו בדלת המסעדה הגיעו אל שולחנות האוכל. יש כאלה שזכו לקבלת פנים בידי אור קלוש של חנות ודנדון פעמון דלת קטן.

דנדון הפעמון הזה הצטלצל בזיכרונה של האנה בשעה שהתכרבלה בשמיכתה. הוא פקד עליה לקום ולקבל את הבלתי נמנע. היא סתמה את אוזניה וניסתה למנוע ממחשבותיה לקום מהמיטה לפניה, אך זה היה קרב אבוד. כמה מהמחשבות כבר היו כמעט לבושות, וסגרו את הכפתורים האחרונים של מדי החנות  המגוהצים. מחשבות אחרות כבר ירדו לקומה התחתונה ודמיינו איך יתנהג אביה ביום הראשון לפרישתו: ודאי יישאר בסביבה ויפקח על כל מעשה שלה בשבע עיניים.

אם יתפוס אותה בטעות, הוא לא יגיד דבר. הוא לעולם אינו עושה זאת. די ברטט קל של הגבה הימנית. טושיו העדיף שתיקה על מילים, ושמר את מרצו ואת פתחון פיו ללקוחות. האנה נעשתה מיומנת מאוד בפענוח נשימותיו השקטות, חיוכיו הקלים ומבטיו. היא זכרה רק מקרה אחד שבו התרגז ממש: מזג האוויר היה סוער, והיא היתה בת עשר ואיבדה שעון עתיק ממושכן. עיניו נעשו כהות יותר מהעננים שהתחשרו מעל החצר הפנימית שלהם, וכשאחז בכתפיה הרזות וקירב את פיו אל אוזנה, ליבה צנח בקרבה. קולו היה שקט כמו רוח קלה, אבל המילים שאגו בתוך האנה בעוצמה חזקה יותר מסופת טייפון.

מצאי אותו.

עכשיו.

האנה לא ידעה מה היה קורה אילולא מצאה את השעון בהמשך אותו יום, מאחורי ערימת ספרים בחדר האחורי. היא ידעה רק דבר אחד: היא לא רוצה לשמוע את אביה מדבר אליה כך שוב לעולם.

האנה שאפה אוויר בכבדות ומשכה את מחשבותיה בחזרה אל ההווה. מועקה בלתי נראית הכבידה על החזה שלה. היא ציפתה שהעתיד יהיה כבד יותר, מכל מקום — כבד יותר מחתול מפוטם, אבל ערימת הימים שהתנדנדה על החזה שלה היתה קלה כמו הר של קליפות חלולות, וכל אחד מהם נגמר עוד לפני שהחל. היא הכירה בעל פה כל רגע ורגע בימים שלפניה. אחרי הכול, כל חייה ראתה את אביה חי ימים כאלה. וכעת הפכו החיים של אביה לחיים שלה, ומכאן ואילך לא יהיה עוד דבר חדש לעולם.

היא התגלגלה אל צידה. שולי תצלום מצהיב הציצו מתחת לכרית. האנה משכה את התמונה הדהויה והביטה בה מתחת לשמיכה. עיניים של אישה צעירה שיכלה להיות אחותה התאומה השיבו לה מבט. "בוקר טוב, אוֹקָא־סאן," בירכה האנה את האֵם שלא הכירה, והחזירה את התמונה היחידה שלה שהיתה ברשותה בחזרה למחבוא. היא הסירה מעליה את השמיכה והציצה מבעד לריסיה הכהים. פס של אור שמש ניקב את קשתיות עיניה. היא עצמה עיניים בחוזקה וקמה מהמיטה. לא היה לה צורך בחוש הראייה כדי לנוע בחדרה. החדר וחנות המשכונות שלמטה היו כל עולמה, והיום היה העולם קטן עוד יותר מתמיד.

ושָקֵט.

האנה הטתה את ראשה והתאמצה לשמוע קולות מוכרים של נקישת ספלים וקערות מהמטבח למטה. אבל רק דממה הסתננה מבעד לדלתה. היא נשכה את שפתה התחתונה.

הפרישה, היא היתה משוכנעת, לא תוכל להרחיק אדם כמו טושיו מהרגליו. הוא אומנם הקים בביתם מקדש לרוחות, אבל האֵלָה שטושיו באמת סגד לה היתה השגרה. ספל התה הירוק המהביל ששתה בכל בוקר היה מקודש, ולא משנה כמה סאקה או ויסקי זרמו בדמו בלילה הקודם.

האנה הצמידה את אוזנה אל הדלת. לשקט ששרר בחנות המשכונות היו רק שתי סיבות אפשריות, ואף אחת מהן לא היתה טובה.