soulless |  Gail Carriger

"את לא מבינה כלום בסאטירה".

(מתוך שיחות עם חברה שדווקא מבינה דבר שניים)

לפני כמה וכמה שנים בזמן ביקור באנגליה התגלגלתי לחנות ספרים בשם Murder One, אשר החזיקה, בצד המוני ספרי מתח, גם ספריה גדולה של ספרים רומנטיים. בשעה שעמדתי שם מנסה להחליט איזה מבין מאות הספרים יכול להתאים לי שמעתי פתאום משמאל קול אנגלי מאוכזב. הדוברת, אישה כבת שבעים, עמדה ומיששה בערגה עותק של ספר שבדיוק החזקתי ביד.

"היא כותבת טוב?" שאלתי.

"היא נהדרת, נפלאה", התמוגגה האנגלייה במבטא טלוויזיוני מושלם. "קראתי את כל הספרים שלה ועכשיו אני רואה שהיא לא הוציאה שום דבר חדש". עוד אנחת אכזבה.

קשרנו שיחה קצרה. היא סיפרה לי משהו לא ברור על הנכדה שלה ואני חייכתי והנהנתי למרות שלא הבנתי מילה. בסוף היא משכה ספר מהמדף והודיעה לי שאת זה אני חייבת לקחת. "זה הספר הראשון שלה שקראתי. איזו עלילה מעניינת. איזו רומנטיקה". אמרה והתנשפה.

נדיבותה ערערה את המיזנתרופיות הרגילה שלי ומצאתי את עצמי שולפת ממדף שכן ספר של הסופרת הכי חביבה עלי באותה תקופה (Julie Garwood). "זה הספר הראשון שלה שקראתי. את תאהבי אותו".

נפרדנו בידידות עמוקה.

קראתי את הספר שלה במהלך הטיסה ואחר כך בבית אחרי שהילדים הלכו לישון וכשסיימתי אותו, היכן שהוא אחרי חצות, רציתי למות מבושה. גיבורת הספר שלה, רומן ויקטוריאני סטנדרטי, היתה תערובת של בילבי ושל סופי, גיבורת ספריה של הרוזנת דה-סגיר. הספר כולו היה דיבורים מנומסים באנגלית ורק בסוף, אחרי 328 עמודים, הרשה לעצמו הגיבור, איזה לורד משהו, להחזיק בידה של הגיבורה ולהצהיר על אהבתו כלפיה.

אבל זה לא הספר שלה שהטריד אותי, אלא המחשבה על הספר שאני שלחתי אותה לקרוא. אוי לבושה. אני חוששת שהכתמתי לנצח את שמה של מדינתנו הקטנה ומוקפת האויבים.

חשבתי על הפער הזה בין ציפיות למציאות כשהקשבתי השבוע (יחי האודיובוק) ל-Soulless של Gail Carriger.  הציפיות שלי התבססו על התלהבות של חברה מבינת דבר ועל העובדה שהרומן הויקטוריאני הזה רווי בערפדים ואנשי זאב, מה שאמור היה להבטיח מציאות חלופית, חפה מהמגבלות המוסריות של אותה תקופה היסטורית (כמו כאן). מה שלא ידעתי הוא שהסופרת החליטה שלא להסתפק בתגיות #רומנטי #היסטורי #על טבעי #סטימפאנק ובחרה לעצב את העלילה בתבנית קומדיית נימוסים והליכות, תוקעת אותי עם כל הדברים שאני לא סובלת ברומנים ויקטוריאנים. אז כן, היה הרבה הומור עצמי, אבל כל עוד הגיבורים שלה לא נישאו (מה שקרה רק באפילוג) כל מה שקריג'ר הניחה להם לעשות היה להתנשק, לנקר זה את צווארה של זו ולכרוך עצמם אחד בשנייה כשהאחד אינו לבוש. הכריכה הזו והיעדר הלבוש היו תוצאה של נסיבות מצערות ואלו יצרו את אחת הסצנות הארוכות והפחות חושניות שנתקלתי בהן בשיטוטי הספרותיים.

הגיבורה של הספר העלמה אלקסיה טרבוטי סובלת מכמה בעיות – אין לה נשמה, בגיל המופלג של 26 היא נחשבת לרווקה זקנה ואביה המנוח הוריש לה לא רק דם איטלקי אלא גם עור כהה יחסית ומראה שופע שאינו עולה בקנה אחד עם האופנה התקופתית. חסרונותיו של האחד הם יתרונות בעיניו של האחר – בייחוד אם אתה איש זאב שתפקידו לפקח על כל היצורים העל טבעיים בלונדון רבתי. לורד מקאן, הארל מוולזי, מעריך את יכולתה של העלמה טרבוטי ליטול במגע מיצורים על טבעיים את  יכולותיהם העל טבעיות ולהפוך אותם – כל עוד היא נוגעת בהם, אפילו דרך הבגדים – לבני אנוש רגילים. בהשוואה אליו ואל מאתיים שנות חייו העלמה טרבוטי היא פרגית צעירה, אפרוח, ביצה. ובאשר למראה הכהה והשופע? סמוך על איש זאב סקוטי (שאפו לנרטורית על המבטא) שידע מה לעשות עם אלו.

הדמויות חביבות, העלילה לא מסעירה, אבל משעשעת לפרקים ועד לאפילוג לא סבלתי מדי מהניסיונות של קריג'ר להגניב את עצמה. אלא שאז הגיע האפילוג, העלמה טרבוטי והלורד מקאן התחתנו, וסוף סוף גם על פי כללי הברזל הויקטוריאנים אפשר היה להכניס אותם למיטה. רגע לפני שהספר יסתיים מיהרה קריג'ר לממש את הנישואים בעודם דוהרים בכרכרה אל ביתו של הלורד, בתקווה, כנראה, לשדרג את הגדרת הרומן מ"רומנטי" ל"אירוטי". "את לא מבינה כלום בסאטירה", אמרה לי אותה חברה. סאטירה או לא – איבוד בתולים באקראי, כאשר המרכבה קופצת על אבן היתה סצנה שגרמה לי להתכווץ בכאב.

הספר הוא ראשון בסדרה של ספרים וזכה בדירוג של 3.9 ב-Goodreads. לי הספיק הראשון, תודה.

סולם בעלמא: ציפיות שלא התממשו