אני פה בשביל מערכת היחסים

אני: אני קוראת את הספר הזה בשביל מערכת היחסים. לא בשביל הסקס.
הבנזוג: את נשמעת כמו כל גבר שאמר אי פעם שהוא קורא את הפלייבוי בשביל המאמרים.

״והם חיים באושר עד עצם היום הזה״. פעם היה די בהבטחה הזו. היום לא מעט סופרות רומנטיות מספקות באפילוג הצצה אל עתידו של הזוג כדי להבטיח לנו, שהזוגיות לא רק ששרדה, אלא מלבלבת. אחרי הכל הספרות הרומנטית מבוססת על רעיון הזיווגים הבלתי אפשריים – הגבר המתנשא והבחורה עם האמא הבלתי נסבלת ועם מיליון האחיות הלא נשואות או המיליונר (בעצם מיליארדר. היום עם פחות מביליון אי אפשר להיות גיבור רומנטי נחשק) שאינו מסוגל להיקשר לאף אישה והסטודנטית הצעירה שבאה לראיין אותו – ואפשר להבין לכן מדוע הצהרת אהבה לוהטת, נשיקה מלאת תשוקה או אפילו חתונה בסוף הספר לא יכולות לספק תחושת ביטחון מספקת בנוגע לעתידה של מערכת היחסים. אנחנו רוצות לדעת שזה אמיתי, שזה לא מתפרק אחרי שנה בגלל אותן תכונות או פגמים שגרמו לגיבורים להתקוטט במשך ספר שלם, שזה נמשך לתמיד ועד לעצם היום הזה.

ומה שנכון לגבי ספרים רומנטיים בכלל נכון שבעתיים לגבי ספרי פנטזיה עם קווי עלילה רומנטיים. הסיכוי לפגוש מיליארדר צעיר וחתיך שליבו ריק וכל חייו המתין רק לך שווה אמנם לסיכוי לפגוש בפאב השכונתי יצור קסום מעולם אחר, אבל גם אנשים עשירים הם בסופו של דבר בני אנוש והסוגיות הזוגיות שיתעוררו יהיו ביסודן, ובכן, אנושיות. השאלות שמעלה מערכת יחסים מעורבת לעומת זאת הן אין סופיות: איך יקבלו אותך ההורים שלו שרואים בבני אדם יצורים נחותים, איך הוא יסתדר עם חמותו שלא מאמינה בקסם, ומי יקום מוקדם לקחת את הילדה לגן. בעצם – האם יהיו צאצאים? ואם יהיו האם ילכו לגן? ואיפה תגורו? מה תעשי בעולמו ומה הוא יעשה בשלך? בגיל 25 שאלות כאלה לא הטרידו אותי. אני זוכרת שקראתי את ״מלחמה למען האלונים״ של אמה בול (פנטזיה אורבנית במיטבה) בירח הדבש שלי ובסוף הספר, כשהיצור הקסום מביט בגיבורה במבט רך ואוהב ומדבר על עתיד קרוב משותף חשבתי שזה הדבר הכי רומנטי בעולם. ואז קראתי את הספר שוב עשור ושני ילדים מאוחר יותר ולא יכולתי שלא לחשוב לאן הולכת מערכת היחסים הזו ולהבין שלא יהיה שם ״לעד״. הרבה פחות רומנטי 😕

מה שמחזיר אותי לסדרה שאני קוראת עכשיו (ועליה סיפרתי בפוסט הקודם) – Death before dragons. אישה (חצי) אנושית ודרקון מעולם אחר. מהרגע הראשון הוא מסביר לה שבני מיננו הם שרצים טפיליים שמטנפים את כדור הארץ ומושא לבוז עמוק מצד יצורים קסומים בכלל ומצד דרקונים – שהם שליטי היקום (ובצדק) – בפרט. אז מה הסיכוי שהיחסים ביניהם, אם יהפכו רומנטיים (אני כבר במחצית הספר השלישי וזה עדיין לא קרה), יצליחו? בסדרה כאמור תשעה ספרים ואני תוהה האם הבחירה לקדם את היחסים באיטיות מורטת עצבים (מה שנקרא slow burn) נעשתה בדיוק בגלל הרצון לבסס קשר יציב, כזה שישכנע אפילו פסיכית כמוני. במחשבה שניה– בלא מעט ספרי פנטזיה מערכות היחסים הרומנטיות נבנות על פני כמה ספרים. האיטיות הזו אמנם נוטה לחרפן קוראות רומנטיקה מינסטרימית, אבל אצלי היא ממוססת את החשדנות כלפי מערכת היחסים ומאפשרת לי לקבל אותה כאפשרית, כאחת שתשרוד. היפ היפ לסלאו ברן, אם כך. כאילו לא אהבתי את סוג הבניית היחסים הזאת גם ככה.

זה כמובן לא אומר שאני לא נהנית מסקס בספרים כשהוא נעשה טוב. אבל זה נושא לפוסט אחר.

רוצים לדעת עוד?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

מקטלוג הספרים שלנו

פוסטים אחרונים מהבלוג

קטגוריות

בואי ננהל רומן

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן