נשמה יהודית קסומה

חדשות טובות עבורי, חדשות פחות טובות עבורכן. מצאתי סופרת פנטזיה אורבנית חדשה (מבחינתי), שאל ספריה אני צוללת בשבועיים האחרונים. זה אומר שהפוסט להלן יהיה ארוך. תנחומיי.

לפני שאתחיל להגג על סדרת "ג'זבל" של דבורה ויילד שלושה דיסקליימרים:

1. שמעתי עד כה רק שני ספרים מתוך ארבעה.
2. שמעתי את הספרים ולא קראתי. קשה לי לומר עד כמה התרשמותי מהדמויות קשורה למקריאה הלא מאוד מוצלחת.
3. יש הרבה נקודות דימיון בין הסדרה הזו והטרילוגיה הראשונה של "המורשת הנסתרת". יש אנשים עם קסם ואנשים רגילים, והאנשים עם הקסם פועלים במסגרת בתים. הגיבורה היא חוקרת פרטית בת 28, צינית וחדת לשון שמתחילה כאדם רגיל ומגלה שיש לה כוחות שהופכים אותה לרבת עוצמה גם בקרב אנשי הקסם, ובינה ובין הגיבור קיים באנטר אין סופי, שמסווה משיכה הדדית מסוכנת. אבל!!!! אשירה כהן אינה נבדה ביילור ולוי מונטיפיורי הוא בוודאי לא רוגן המשוגע ואפילו לא אוגוסטין, ועד כמה שהיא מתבקשת, ההשוואה הזו לא במקומה.

זהו. בואו נתחיל.

אם עדיין לא הבנתן את זה מה"כהן" וה"לוי", ויילד, סופרת יהודיה ילידת קנדה, כותבת פנטזיה אורבנית שגיבוריה הם יהודים ומערכות הקסם שלה מבוססות על יהדות ומיתולוגיה יהודית. באתר שלה היא מסבירה שנמאס לה שיהודים מלוהקים בעיקר לתפקידים בספרי שואה, ולכן החליטה לכתוב גיבורות וגיבורים שהיא עצמה היתה רוצה לקרוא. ב"ג'זבל" הקסם בא לעולם במאה ה-16 כפועל יוצא מניסיון של עשרה יהודים, נציגי עשרת השבטים האבודים, להתקרב יותר לה' (ויילד עושה שימוש בשם המפורש). במקום ללמוד שנים ולהתקרב לאל באמצעות הלמידה חברי הקבוצה ניסו לקצר את הדרך והתוצאה – הללויה – קסם ליהודים. או לפחות בהתחלה רק ליהודים. ארבע ומשהו מאות מאוחר יותר כ-10% מהאוכלוסיה הכוללת בעולם מבורכת או מקוללת – תלוי את מי שואלים – בקסם. מדובר במיעוט נרדף, שהוצא אל מחוץ לחוק במדינות רבות, ומצא מקלט במדינות נאורות יותר, אחת מהן היא קנדה, שם גם מתרחשת עלילת הסדרה. אנשי קסם נדרשים לדווח על הקסם שלהם מיד כשהוא מתגלה לבית הקסם ששולט בטריטוריה בה הם מתגוררים. בקנדה, למשל, יש ארבעה או חמישה בתי קסם, או ככה לפחות נדמה לי. היה כיף מדי מכדי לנהל רשימות תוך כדי האזנה.

הגיבורה שלנו, אשירה כהן, היא בת לבעל קסם נוכל שיום אחד עזב את משפחתו ונעלם בלי שום אזהרה, ולאישה רגילה, משפטנית מצליחה, שמייצגת מפלגה שמתנגדת לבעלי קסם ומנסה להגביל את זכויותיהם. אשירה היא חוקרת פרטית, שמותר לה לבצע חקירות רגילות בלבד (רק בעלי קסם יכולים לקבל מקרים שקשורים לבעלי קסם אחרים), והמנטרה שלה היא "לעולם אל תהיי פראיירית". היא צינית, חשדנית, ובעלת דעות קדומות על בעלי קסם… עד שהיא מגלה שגם היא אחת מהם. כל המידע הזה נמסר, ובצורה מוצלחת, בשני הפרקים הראשונים של הספר, כך שאני לא מספיילרת יותר מדי. כזו אני, מתחשבת. אשירה, כאמור, היא לא נבדה. שתיהן בנות אותו גיל, אבל נבדה גדלה במשפחה חמה ותומכת, ונדרשה להתבגר כדי לטפל באנשים האהובים עליה. אשירה, כבת יחידה לאב נוטש ולאם דומיננטית שהיחסים איתה לא מאוד קרובים, מתפקדת ומתנהגת כבת עשרה מרדנית מפונקת. העובדה שהיא נשמעת באודיו כ-JAP טיפוסית ולא כ-Bad ass שהיא אמורה להיות, בהחלט לא עושה איתה חסד.

לוי מונטיפיורי, הנמסיס של אשירה עוד מימי קאמפ רואק, מחנה קיץ לילדים בני הקהילה היהודית, הוא קוסם אשליה חזק וראש אחד הבתים הקנדים. כמו שכתבתי בהתחלה, קשה מאוד שלא לחשוב עליו במושגי "ראש בית" שהכרנו בסדרת "המורשת הנסתרת", אבל ההשוואה הזו פשוט עושה לו עוול. ב"מורשת הנסתרת" בעלי הקסם מרכזים בידיהם כוח כלכלי ופוליטי משמעותי ונחשבים לעילית חברתית. בין אם מעריצים אותם או חוששים מהם בגלל יכולותיהם, כולם היו רוצים להיות בעלי כוחות או קרובים לכאלה. זה לא המצב ב"ג'זבל". בעלי הכוחות בעולם הזה של ויילד נרדפים במקומות רבים, ונאלצים לתמרן במציאות פוליטית שבה הם נחשבים מיעוט מסוכן, וכל צעד שלהם נבחן בדקדקנות. לוי, כראש בית, נדרש להרבה שמוזינג פוליטי. נסו לדמיין את רוגן מתחנף לאיזה בעל תפקיד חסר כוחות. פחחחח. זה היה מסתיים בפיצוץ.

אשירה ולוי נאלצים, בעל כורחם, לעבוד ביחד והיחסים ביניהם מזכירים לעיתים קרובות מדי יחסים בין שני מתבגרים. גם כשהם עושים (והם עושים) דברים שאנשים בוגרים יותר עושים. רגע, לא. גם בני עשרה עושים את זה. לאמשנה. בקיצור – שונאים ליזיזים ויזיזים לאנשי אמון ואנשי אמון לאוהבים. הדרך ארוכה ומפותלת, וזרועה בהרפתקאות בכיכובם של דמויות ממיתולוגיות יהודיות, והסוף יהיה טוב.

מה שממש כיף בסדרה הוא האופן המשעשע, גם אם לא תמיד מדויק, שהיהדות משולבת בה. לקסם קוראים נפש. המילה העברית נפש. השילוב של מילים עבריות בטקסט הלועזי הצחיק אותי בכל פעם מחדש, אבל אני חוששת שבעברית זה ילך לאיבוד. אה, תחשוב הקוראת הישראלית, בטח תרגמו את המילה soul לעברית, ופסח הוא בוודאי Passover במקור, ובלי יעל שחור היא לא בטח לא תבין ש"קאמפ רואק" זה בכלל מחנה רוח, וזה עוד לפני שקוראות מסורתיות יתחילו לנטפק את העלילות. ליד מה שויילד עושה השימוש בברכת האילנות ב"חוט של כסף" יראה כמלאכת מחשבת.

אז מה השורה התחתונה, דורית? השורה התחתונה היא שלקח לי זמן להיכנס לספר הראשון, שהמשכתי בלי לעצור לרגע לספר השני ולפני עוד שני ספרים. נסו לקרוא בלי השוואות ובלי לנתח את מערכת הקסם יותר מדי לעומק ונראה לי שתהנו.