קשה לי עם המתח הזה…

לפני כמה חודשים התחלתי להקשיב בהליכות שלי לספר A court of thorns and roses של שרה מאס, פנטזיה אפית מהסוג שאני אוהבת, עם סיפור אהבה מז׳אנר היפה והחיה הכה חביב עלי (או לפחות בן דוד רחוק מדרגה רביעית שלו. בערך) ודמויות שמצאו חן בעיני, בדרך כלל. גמעתי קילומטרים ודפים בהתלהבות עד שהגעתי לרבע האחרון של הספר. הגיבורים שלי עמדו להיכנס למערה, בה יסבלו סבל איום ונורא במשך כמה שעות האזנה עד שיזכו בגאולה ובחיים באושר ועושר (לפחות עד אירועי הספר השני בסדרה), ולמרות שידעתי שהסוף יהיה טוב, לא הייתי מסוגלת להיכנס אתם לשם.

היכן שהוא בין הסגר הראשון לשני ואולי בין השני לשלישי, איבדתי את הסבלנות לדברים שמיצרים אצלי רגשות לא נעימים. אני מניחה שזהו יצר הישרדות. הקורונה לא עוררה בי פחד מוות, אני טובה מדי בהדחקה, אבל היא בהחלט הצליחה לשייף כמה וכמה שכבות. מה שהביא אותי להחלטה לסלק מחיי – ככל שזה נתון לשליטתי – כל מה שלא עושה לי טוב. אפילו בקטנה.

גם ספרים נפלו קורבן למדיניות החדשה הזו. אם קודם לכן קראתי כמעט הכל, עכשיו יש ספרים שאני נמנעת מהם מראש, למרות שברור לי שהם נפלאים וכשאני בוחרת בספר, לא פעם אני עוצרת את הקריאה לפרק זמן מסוים או לתמיד, אם משהו בו מאיים על שלוות הנפש שלי. מספיק מעיק מסביב. פיתחתי שלל דרכים לעקוף את המגבלה הזו, אחת מהן היא לחזור לספרים שכבר קראתי. אני בדרך לא קוראת ספרים פעם נוספת (יוצאים מהכלל הספרים של אילונה אנדרוז, נערות בחברה, אבא ארך רגליים, חרמשנית הכסף והמצחיקה עם העגילים), כי כל הזמן יוצאים ספרים חדשים שעדיין לא קראתי והחיים, ובכן, קצרים. אבל עכשיו כשמתחשק לי ספר מסעיר – כזה שהדמויות בו יהיו בסכנת מוות או בסכנת מבוכה איומה (על זה נדבר בהזדמנות), כלומר בדיוק מהסוג שגורם לי חלושס – אני חוזרת לספר שאהבתי והעובדה שאני יודעת בדיוק מה הולך לקרות מקלה על הקושי. על פי רוב (ואם לא, אני יודעת בדיוק על מה וכמה לדלג).

אז הנה אני קוראת (או ליתר דיוק מאזינה, כי אני לא קוראת ספרים שלא לצרכי עבודה) ספרים שאהבתי פעם ומגלה שאת חלקם אני עדיין אוהבת. ממש. אוהבת לא פחות מספרים "חדשים", ולפעמים אפילו יותר. והתחלתי לתהות ביני לביני האם העובדה שמדובר בספרים "ישנים" אמורה לעצור אותי מלרצות לתרגם אותם לעברית. זו היתה תהיה קצרה, חולפת, שהסתיימה בזה שיצאתי למצוד אחרי סופרת שאת הספרים שלה קראתי לפני עשרים שנה ולא הפסקתי לחשוב עליהם מאז. למודאגות ביניכן – היא נמצאה אחרי חפירה עמוקה וארוכה של בברלי הנהדרת מהמו"ל. לפני שעה חתמתי על החוזה איתה 😊

ואי אפשר בלי המלצה לסיום: Poision Study של מריה ו. שניידר. ספר פנטזיה רומנטית משנת 2005, ראשון, נהדר, בסדרה שהיתה צריכה להסתיים אחרי שלושה ספרים והתמתחה לשישה 😐 בארץ שבה הכישוף אסור וכולם חיים על פי ספר חוקים נוקשה נערה נחלצת מחבל התליה כדי לשמש כטועמת מזון לשליט. בשנים שעברו מאז שקראתי את הספר בפעם הקודמת העולם השתנה, אני השתניתי והקריאה שלי הפעם היתה שונה ועדיין נהניתי להפליא. מומלץ בחום.

רוצים לדעת עוד?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

מקטלוג הספרים שלנו

פוסטים אחרונים מהבלוג

קטגוריות

בואי ננהל רומן

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן