ברית של כבוד או צעדי הראשונים במאפיה

המאפיה – ארגון הפשע שמעטים יודעים מה באמת איך מתנהלים העיניינים בתוכו* – עוררה מאז ומעולם תגובות מעורבות בקרב הציבור הרחב. מצד אחד – מדובר בגוף מעורר אימה שאף אחד לא רוצה להסתבך איתו, מאידך – אותה עוצמה היוותה גם גורם משיכה ויצרה אינספור מיתוסים ואגדות סביבו. יחד עם זאת, היות שמדובר באנשים רעים, על פי אמות המידה המוסריות המקובלות, הייצוג שאלה קיבלו באומנות היה בדרך כלל שלילי, ואם עורבבה בעניין רומנטיקה זו היתה אפלה וקודרת פלוס סוף רע, בוודאי לדמות המאפיונר או משעשעת באופן מוקצן פלוס סוף רע לדמות המאפיונר (ראו למשל "נשואה למאפיה מ-1988).

ואז, בשנת 1999, באו לעולם "הסופרנוס". לראשונה – בהיקף שכזה – נחשפנו לחיי היום יום של אנשים שהם כמעט כמונו. לא משפחת קורליאונה המיוחסת של "הסנדק" על חליפותיה האיטלקיות, אלא אנשים שמנהלים חיים פשוטים. לפחות על פני השטח. בעוד ש"הסנדק" עסק ביחסי אבות בנים ובשאלה האם אתה יכול להתנתק ממורשתך, ה"סופרנוס" העמידה את ארגון הפשע במרכז ועסקה בחייהם של חייליו ובטרדותיהם. הרעים הפכו לגיבורים והצופה נדרש לחוש כלפיהם אמפטיה, סימפטיה, חיבה ואולי אפילו הזדהות במקומות מסויימים. כמה מבלבל. אבל זו אינה החדשנות היחידה של הסדרה – כמו ב"הסנדק" לפניה גם פה נדרש היוצר דיוויד צ'ייס לייצר למאפיה מאפיינים יש מאין. סיפור המסגרת של הסדרה הושפע בצורה מסוימת מקורותיהן של שתי משפחות פשע חזקות בניו ג'רזי בתקופת ילדותו צ'ייס. כל השאר – המצאה. ואיזו המצאה נהדרת. כל כך נהדרת שיש מי שישבעו שככה בדיוק מתנהלים העניינים במאפיה.

ומרגע שניתנו לאנשי המאפיה מאפיינים אנושיים זה היה רק עניין של זמן לפני שמישהו יבקש להפוך אותם לגיבורים רומנטיים ולאו דווקא מהסוג הטרגי. את הכפפה הזו הרימה בשנת 2014 קורה ריילי, מחלוצות ז'אנר המאפיה בספרות הרומנטית.  אני מניחה שזה מתבקש – ערפדים כבר היו וחובבי בדס"מ ופה ושם התחילו להסתובב כנופיות שאמות המידה המוסריות שלהן לא היו באמת בשמיים, אז למה לא לזרוק פנימה גם את מי שרוצחים אנשים בלי להניד עפעף? ברית של כבוד, הספר הראשון בסדרת ספרי המאפיה של ריילי ליהק לתפקיד הגברי הראשי את היורש המיועד של הפמיליה הניו יורקית ולתפקיד העלמה במצוקה נערה צעירה שאביה כופה עליה נישואים כדי לחזק את הקשר עם הפימיליה משיקגו. פימיליה. נשמע אותנטי, אה? גם פה נאלצה ריילי, מאותן סיבות שכבלו את ידיהם של אנשי "הסנדק" ו"הסופרנוס", להמציא עולם שלם. לא, למשפחות הפשע במאפיה האיטלקית לא קוראים פימיליה. אולי עכשיו, אחרי שהסדרה של ריילי יצאה גם הם קוראים ככה לעצמם, אבל זו היתה המצאה של ריילי כמו דברים אחרים בספר (כך למשל: בדיקת הסדינים לאחר ליל הכלולות, העמדת הפימליה לפני קשרים משפחתיים קרובים, מעמד האישה במאפיה כרכוש הגבר או ההפרדה בין אישה חוקית למאהבת בידיעה ובהסכמה). ועל כך מגיע לה שאפו גדול.

ועכשיו (איך זה שכל פסקה נפתחת ב-ו' החיבור? מה לא בסדר אצלי?) אחרי שחלקתי שבחים לסופרת ולדימיונה הפורה, הגיע הזמן לדבר על הספר עצמו. הרי לשם כך התכנסנו ולא לטובת הרצאה משמימה שלי בענייני מאפיונרים. נתחיל ברשותכן בעלילה:  תחת איום השתלטות של המאפיה הרוסית מחליטות משפחות הפשע האיטלקיות לאחד כוחות וכך נוצר שידוך בין בנו של ראש המשפחה הניו יורקית לבתו של אחד הבכירים במשפחת הפשע האיטלקית ששולטת בשיקגו. החתן בן עשרים ושלוש. את ההרג הראשון שלו הוא ביצע כבר בגיל 11 (אבל כהגנה עצמית) וכעת הוא גבר הורס, בנוי לתלפיות, עם מוניטין לגמרי מוצדק של רוצח אכזרי. הכלה הבתולית היא בת שמונה עשרה. היא בכלל היתה תלמידה מצטיינת וחלמה על לימודים גבוהים, אבל כשאת נולדת לתוך המאפיה, כך בעולם שיצרה ריילי, הרצונות שלך נדחקים מפני צרכי הפמיליה. בתור אשת הבוס העתיד המצפה לה הוא של חיי מותרות ריקים במחיצת בעל שיחתוך את אשכיו של כל מי שיציץ לעברה. היא לא מאושרת מזה. מעניין למה. הספר עוסק פחות בהתנהלות הארגון ויותר ביחסים הבינאישיים בין השניים או אם לדייק בשתי שאלות חשובות : מתי שהוא יחדור אליה ומתי שניהם יבינו שמדובר באהבה. אני לא רוצה לספיילר ולכן לא אגלה לכן בדיוק מתי, אבל תנוח דעתכן – זה גם זה יקרו ובדרך תגלה הגיבורה שלנו שאנשים רעים יכולים להיות גם טובים וראויים לאהבה.

וזה (שוב ו' החיבור. מתנצלת) בדיוק הבעיה שלי עם הספר הזה כמו עם תת הסוגה כולה. הספר כתוב היטב, התרגום מצוין, אבל קשה לי (ולא בפעם הראשונה) עם גיבור שהוא אדם רע. מילא מדובר במי שהעלילה מעניקה לו את האפשרות להיגאל והוא משנה את דרכיו, את זה אני עוד מסוגלת לבלוע, אבל קשה לי להפריד בין האדם ובין מעשיו ולמצוא את עצמי מריירת על מי שהורג, פוצע, סוחט, ומטיל מומים באחרים כדרך חיים ולא חש כל צורך להתנצל על כך. העובדה שהוא מתגלה כאנושי כלפי הקרובים אליו – וזה יסוד הסיפור כאן – לא מספיקה עבורי.

יש מצב שברית של כבוד יתגלה כמפגש הראשון והאחרון שלי עם המאפיה. אני פתוחה לסיפורים בהם הרעים הם לא באמת רעים. אם תרצו להמליץ על כאלה תגובותיי פתוחות בפניכן.

סולם בעלמא: לחובבות ילדים רעים. מאוד.

___________________________________

* למעשה, מלבד חברי המאפיה עצמם ואולי נציגי השלטונות שמאזינים להם אף אחד באמת לא יודע מה נעשה שם בפנים, מה שאילץ את מי שרצו לכתוב או להציג את החיים בארגון פשוט להמציא. הידעתם שכל הגינונים המתוארים בסרט "הסנדק" הם פרי דימיונם הקודח של התסריטאים? הנשיקה המפורסמת לידו של הדון, למשל. לא קיימת. המצאה. אגב, יש שמועות על פיהן כל הגינונים המומצאים האלה כל כך מצאו חן בעיני חברי המאפיה שהם אימצו אותם בחיים האמיתיים. משעשע.