סודות החרב 1 | קינדל

סודות החרב — חלק ראשון

פרק 1

גשם טפטף מהשמיים האפורים. לקחתי את כלי הנשק שלי, יצאתי מהג׳יפ וניסיתי לאתר את החפץ הקסום המסתורי שדגדג את חושיי החצי־אֶלפיים.

מגרש העפר שחניתי בו גבל בביצה שהשתרעה הלאה ממנו. חמוציות לבנות ואדומות צפו על פני המים והאוויר שמעליהן היה מעורפל מעשן. הרחתי את ניחוח האוקיינוס השקט, מעורב בריחות של עלים נרקבים ושל ברביקיו שממש השתבש.

עיקמתי את האף ובחנתי את המדורה החנוקה שהעלתה עשן סמוך לבית הטרומי שהשקיף על הביצה. ליד המדורה נחה ערימת פגרים של בעלי חיים שממנה הזדקרו פרסות וקרניים.

״מקום מקסים,״ סיננתי.

איש מאפיר במעיל גשם צהוב יצא מהבית. הנחתי שזה החקלאי שהתקשר לבוסית שלי וביקש שאבוא. הוא נשא רובה במקום מעדר או מגרפה או מה שלא היה הכלי שהשתמש בו לאיסוף היבול.

הוא לא כיוון אליי את הרובה, אבל צמצם עיניים בחשד והידק את האחיזה בנשק. אם לא הייתי חשה בקסם אי־שם במים, הייתי חושדת שהגעתי לביצה הלא־נכונה.

הנחתי אצבעות על הקת של פֵזיק, הרובה החצי־אוטומטי הקומפקטי שאני נושאת בנרתיק הירך, אם כי החקלאי היה בן אנוש נטול קסם וכנראה לא היה יכול לראות את פזיק או את צ׳וֹפֶּר, החרב שהיתה רתומה לגבי. שני כלי הנשק היו קסומים, ובני אדם רגילים מתקשים לראות אותם.

״אתה ג׳ין?״ שאלתי.

״אהא. את ואל תורוואלד? המתנקשת, הלוחמת הגדולה והמומחית בכל הקשקוש הזה של קסם?״ הוא בחן את הג׳ינס שלבשתי, את הנעליים הצבאיות, את מעיל העור הארוך, את הגופייה ולבסוף את הצמה הבלונדינית הארוכה שהגיעה לי עד לחזה. הוא עיקם את הפה בבוז למראה הצמה, במקום להפגין את העניין הגברי שהיא מעוררת בדרך כלל.

הטלתי אותה אל מעבר לכתף. ״זה בערך מה שכתוב בכרטיס הביקור שלי.״

״ציפיתי שיבוא בחור.״

״חשבת שוואל זה שם של גבר?״

״קיוויתי. פגשתי פעם בחור גרמני גדול שקראו לו ואלנטין.״

״טוב, קיבלת בחורה נורדית בגובה מטר שמונים שקוראים לה ואלמיאר. המשמעות היא ׳עלמת הגוויות׳, אם זה משפר לך את ההרגשה.״

״לא ממש. קחי.״ ג׳ין זרק על הדשא הרטוב שלרגליי חליפת דיג מגומי עם מגפיים מחוברים אליה. ״זה בשבילך.״

״לכבוד הוא לי. לא ידעתי שמקבלים גם מתנות בג'וב הזה.״

״זה בהשאלה. את בטח תצטרכי להיכנס למים. הדבר הזה נמצא בערך שם.״ ג׳ין הצביע עם הרובה אל מרכז הביצה הגדולה — שטח של שמונים דונם לפחות, מוצף במים. ״הוא זוהר בלילה.״

״אז חבל שלא באתי בשעה מאוחרת יותר. אני מבינה שלא אתה שמת אותו שם?״

הוא תקע בי מבט ארסי. ״ברור שלא. הוא פשוט הופיע איכשהו והשתרש באדמה. זה קרה לפני שלושה לילות, ממש אחרי שהצפתי את הביצה לקראת הקטיף.״

״ואתה יכול לרוקן אותה?״

הנחתי שיהיה קל יותר להוציא את החפץ אם הוא לא יהיה מתחת למים.

״לא לפני הקטיף של החמוציות.״ ההבעה הארסית של ג׳ין התחלפה ברחמים, כאילו עומדת לפניו בורה עירונית קשת תפיסה. ״את בטוח יכולה למצוא את הדבר הזה. את יכולה לעשות קודם סיבוב בשטח של הבית, אם את רוצה. יש חיות מתות בכל מקום. אני לא מספיק לקבור את כולן.״ הוא הפנה את הרובה לכיוון עצים נשירים וירוקי עד מצידי הביצה, שהדשא מתחתם היה מכוסה בשטיח רטוב של עלי שלכת אדומים וכתומים. ״אני מקווה שאת לא טיפוס רגיש, עלמת הגוויות.״

״אני לא, ואתה יכול לקרוא לי ואל. אתה חושב שהממצא הזה הורג את החיות?״

״ממצא?״ הוא קימט את המצח. ״זה לא איזה שריד ארכיאולוגי. זה זֵר מוזר של כדורים זוהרים שאי אפשר להוציא מהמים. אם נוגעים בו, מתחשמלים. אם יורים בו, הכדורים עפים בחזרה. ובטח לא תעשי את זה בכל מקרה, כי אין לך רובה. חשבתי שלוחמת גדולה תבוא עם נשק.״

שלפתי את צ׳ופר, נעצתי את החרב הארוכה באדמה ושחררתי את הניצב.

הוא זינק לאחור — מבחינתו החרב הופיעה משום מקום. קסם ההסוואה שלה פעל רק כשנשאתי אותה על גופי. צ׳ופר זהרה בכחול באור בין הערביים העמום, וג׳ין בהה בה בפה פעור.

״אני מקווה שזה יספיק.״ שלפתי את צ׳ופר מהקרקע, התנצלתי בפניה בלב על כך שתקעתי אותה באדמה וניקיתי אותה במטלית בד. הלהב הקסום לא קהה אף פעם, גם לא כשנעזרתי בו כדי להיחלץ ממקומות שנלכדתי בהם, החל ממכוניות מעוכות וכלה במבנים שקרסו, אבל בכל זאת הרגשתי אשמה בכל פעם שהשתמשתי בחרב למטרות שהיא לא נועדה להן.

לקחתי את חליפת הדיג והתרחקתי משם בצעדים גדולים, בשאיפה לסיים את המשימה הזאת כמה שיותר מהר. העננים העידו שצפוי גשם כבד יותר, וצחנת הגוויות הנשרפות עשתה לי בחילה.

״מאיפה החרב?״ ג׳ין קרא בעקבותיי. העוקצנות בקולו התחלפה ביראת כבוד.

״הרגתי אדון זומבים לפני עשר שנים. הוא לא הספיק לספר לי מאיפה הוא השיג אותה.״

וחבל, כי הייתי שמחה לדעת. כבר נתקלתי ביצורים קסומים מעולמות אחרים שהאשימו אותי שגנבתי את החרב. רק לא מזמן גיליתי שלצ׳ופר (לא היה לי מושג מה השם האמיתי שלה) יש הרבה מאוד כוחות שלא ידעתי על קיומם.

עם קצת מזל היא תצליח להשמיד חפץ קסום שקוטל בעלי חיים, אם יהיה בזה צורך.

הקפתי את הביצה אל הצד הרחוק — לא כי רציתי לראות את החיות המתות המובטחות, אלא כי העדפתי שהניסיון הראשון שלי לנעול מגפי גומי שהגיעו לי כמעט עד לתחת לא יהיה מול איש זר. אני יציבה יותר מהאדם הממוצע בזכות הדם האלפי שלי, אבל זה לא אומר שהתהליך יהיה חינני.

הטלפון שלי צפצף עם הודעה מהבת שלי, אמבר.

אני לא יכולה להיפגש לאימון סיף בסופ״ש. מלא שיעורי בית.

עצרתי ובהיתי בקדרות בהודעה. זה היה הביטול השלישי שלה החודש.

אמבר ביקשה שאלמד אותה להתגונן אחרי היתקלות עם דרקונית בקיץ האחרון, ואפילו שנוררתי מאל״מ וילארד חרב קצרה קסומה בשביל האימונים שלה, אבל מאז תחילת שנת הלימודים היא היתה עסוקה מאוד. לפחות לטענתה.

האמנתי לה, אבל הדחייה בכל זאת הכאיבה לי. אמבר גרה עם הגרוש שלי, ואימוני הסיף בסופי השבוע היו התירוץ היחיד שלי לבוא לבקר, כך שבכל פעם שאימון התבטל — לא נפגשנו באותו שבוע. אולי היא החליטה שזה מה שהיא  רוצה.

נאנחתי והכנסתי את הטלפון לכיס. לוחמות גדולות לא אמורות לרחם על עצמן. חוץ מזה, הייתי צריכה להתמקד במשימה.

בהתחלה חלפתי רק על פני גוויות של עורבים ושחפים, אבל בקצה שורת העצים ראיתי שני זאבי ערבות מוטלים בין השיחים. הם לא נראו מורעבים או פצועים. רק מתים. תהיתי אם הקִרבה לחפץ הקסום הרעילה אותם. ואם כן, למה היא לא השפיעה על החקלאי שגר ליד הביצה?

שפשפתי פסלון בצורת חתול שהשתלשל מרצועת העור סביב צווארי, אחד מהקמעות הקסומים הרבים שמצאתי, קניתי או לקחתי כשלל במשך השנים. עננת ערפל כסופה התהוותה לצידי, ומתוכה התגבש סינדרי — טיגריס כסוף במשקל שלוש מאות קילו. קצה ראשו הגיע כמעט עד לכתף שלי.

יצאת לקרב בלעדיי? סינדרי שאל בטלפתיה ועיניו הירוקות הביטו בי בהאשמה.

״לא. השחפים וזאבי הערבות כבר היו מתים כשהגעתי.״

הוא התבונן סביבו, והנחיריים שלו רטטו. אני מוכן למחול על זה, אם כך. הם לא היו אויבים מעוררי יראה. אני חש  בדבר־מה קסום בתוך המים.

״לכן אני כאן. אני הולכת לבדוק מה זה. אתה יכול להסתובב פה קצת ולהגיד לי אם אתה מריח או חש משהו חריג אחר באזור?״

מלבד תריסר בעלי חיים מתים?

״כן. ותגיד, שמעת פעם על חפצים קסומים שיכולים להרוג בעלי חיים אבל לא בני אדם?״

בני אנוש סובלים מהיעדר מוחלט של חושים וכוחות קסומים, לכן בעולמות רבים הם נחשבים לבעלי חיים.

״בתור מישהי אנושית למחצה שגדלה בסיאטל, אני אנסה לא להיעלב מזה.״ משכתי עליי בכוח את מגף הגומי הגבוה  הראשון — הנעילה היתה מסורבלת בדיוק כמו שציפיתי.

אני רק אומר שקשה לי לחשוב על סיבה לכך שאֶלף או דרקון או קוסם מסוג אחר יטרחו ליצור חפץ שנועד להרוג בעלי חיים אבל לא בני אדם. סינדרי התרחק והמשיך לתקשר איתי טלפתית בזמן שרחרח את האדמה ואת האוויר. אני גם לא מודע לקיומם של חפצים קסומים רבים שנועדו להרוג בעלי חיים, אלא אם כן מדובר במלכודת לצורכי הגנה.

״אם זה חפץ שנוצר בידי דרקון, הוא בטח לא השאיר אותו פה כדי לשמור על החמוציות. זב מתלונן אפילו כשמקרבים קטשופ להמבורגר שלו.״ גיליתי את זה לא מזמן כשלקחתי את בן זוגי הדרקון לארוחת לילה מאוחרת בדיק׳ס דרייב אין בוולינגפורד. הטבח לא צירף לחמניות לעשרים קציצות ההמבורגר  שהזמנו — לדרקונים יש תיאבון בריא גם בצורתם האנושית — אבל הוא סירב להאמין שמישהו ירצה את הבשר בלי רטבים. ״אני בטוחה שהוא לא ירצה רוטב חמוציות על ההודו שלו.״

דרקונים הם אוכלי בשר, כמו כל טורפי־העל. אם טורפים מרהיבים היו אמורים לאכול פירות יער, הם לא היו זקוקים לניבים.

״למה יש לי הרגשה שאתה מדבר על עצמך ולא על זב?״ נעלתי את המגפיים וחיברתי את הרצועות לחגורת התחמושת שלי. אחר כך הסרתי את נרתיק הירך כדי שפזיק לא יירטב ונכנסתי בדשדוש רגליים אל תוך המים הצוננים. רוח צורבת נשבה מהאוקיינוס, מלוחה וקרה ומבשרת סערה.

כי את יודעת שאני מרהיב. אני נכנס לחורשה.

תודיע לי אם אתה מתחיל להרגיש סחרחורת בגלל הקסם של החפץ. עברתי לטלפתיה כשהתרחקנו זה מזה. המגפיים שלי נתקלו בשיחי החמוציות שמתחת למים עם כל צעד, וזה הקשה את ההתקדמות. לא הייתי רוצה שטורף מרהיב כמוך יאבד פתאום את ההכרה כמו זאב ערבות מורעל.

אני לא מזהה שום דבר מזיק באוויר. אולי המים מזוהמים ובעלי החיים שתו מהם.

עצרתי והתבוננתי במים שהגיעו לי עד הירכיים. אולי ההחלטה להיכנס לביצה לא היתה חכמה כל כך, אבל לא היתה לי ברירה.

״נקווה שגומי לא מוליך רעל מכושף,״ מלמלתי ודידיתי קדימה בין חמוציות צפות שהתנגשו לי בירכיים.

עדיין לא ראיתי את החפץ הקסום, אבל החושים שלי עקצצו ככל שהתקרבתי אליו. הם כיוונו אותי אליו עד שהתחלתי לראות זוהר לבן עמום מתחת לחמוציות הצפות. החפץ המסתורי היה שקוע מתחת למים.

הצטערתי שלא חשבתי להביא מגרפה, וניסיתי ליצור גלים בעזרת הידיים והרגליים כדי להזיז את החמוציות שהסתירו לי את מה שהיה שם. זה פעל רק חלקית, אבל הצלחתי לראות משהו שהזכיר זר בלונים. בלונים שהקרינו קסם.

החזה שלי התכווץ, סימן לכך שהאסתמה שפיתחתי בשנה האחרונה מרימה ראש. בדרך כלל היא מחמירה במצבי לחץ או עומס רגשי, וגם כשהאוויר מזוהם ברעלים כמו עשן מדורות או נבגי עובש.

העפתי מבט אל המדורה הבוערת — מדורת הקבורה  הבוערת — שליד הבית, אבל הנחתי שהמחנק ברֵיאות נבע בעיקר מהחשש ממה שהחפץ המוזר הזה יכול לעולל לי. שלחתי יד בחשאי אל המשאף שלי, הפניתי גב אל החקלאי שעמד על קו המים וצפה בי ושאפתי ממנו.

מנקודת התצפית החדשה שלי הבחנתי בפרווה הכסופה של סינדרי ששוטט בין העצים. לא, הוא הפסיק לשוטט ועצר לרחרח את האדמה המכוסה בעלי שלכת.

מצאתי טבעת פֵיות, הוא הודיע לי.

מה, מעגל פטריות? שמעתי סיפורים על מעגלים כאלה שסימנו מקומות מעבר לעולם הפיות, אבל אף פעם לא ראיתי אותם בעצמי כך שלא ידעתי אם להאמין לשמועות. כבר יצא לי לפגוש אנשים עם דם פיות, אבל אף פעם לא נתקלתי בנציג טהור דם של הגזע הזה. על כדור הארץ התגוררו בעבר אֶלפים וגמדים שחיו ביישובים נסתרים, אבל ככל הידוע לי פיות רק ביקרו כאן כדי לחטוף עלמות חן.

אכן. יש טביעות רגליים סביב הפטריות. בניגוד לעקבות סביב הביצה, אני לא חושב שהן שייכות לחקלאי או לבני משפחתו.

הן שייכות למי ששתל כאן את החפץ הקסום? דחפתי אצבע למים ונגעתי באחד הבלונים כדי לבדוק אם הם באמת מחשמלים כמו שהחקלאי טען, אפילו שזה לא היה חכם במיוחד. הספיקה רק נגיעה קלה כדי להעביר במעלה הזרוע שלי זרם חשמלי שהרעיד לי את הגב. זינקתי לאחור בתנועה חדה.

אני לא בטוח. הן הושארו כאן לפני כמה ימים.

החקלאי אמר שהחפץ הזה הופיע לפני שלושה ימים.

נותרו מאחור ניחוחות קלושים, אבל אני חושב… כן, היו כאן פיות, או מישהו שהגיע מעולם הפיות. אני מזהה ריח שמימי.

איזה ריח נחשב שמימי בעיני הטיגריס השמימי שלי? דחפתי את החרב אל מתחת לבלונים וניסיתי לאתר את מה שקשר אותם זה לזה וחיבר אותם לקרקע, בתקווה שהזרם החשמלי לא יעבור אליי דרך הלהב.

לאדמה ולעלווה בעולם הפיות יש ריח ייחודי. כל ארצות הפיות נוצרו בקסם.

החרב שלי פגעה במשהו. זה לא היה חבל או שרשרת או משהו גמיש. דקרתי אותו קלות בקצה הלהב. שורש? לא, זה הזכיר יותר גזע. גיששתי עד הקרקעית ונעצתי את חוד החרב בבוץ.

״סליחה, צ׳ופר. אני אשמן אותך כמו שצריך אחר כך.״

החרב הקסומה שלי לא דיברה איתי כמו סינדרי, אבל היא פעמה באור כחול חזק יותר כאילו הבינה מה אמרתי. מוזר. לא זכרתי שזה קרה בכל עשר השנים שהיתה אצלי. בדרך כלל היא בהקה בכחול כשאויב התקרב ועמד לפרוץ קרב.

סרקתי במבטי את החוף סביב הביצה. לא ראיתי שם אף אחד מלבד החקלאי, אבל בכל זאת היתה לי תחושה שצופים  בי.

בין הקמעות על השרשרת שלי היה גם אחד שאִפשר לי להפוך לבלתי נראית, וכבר נתקלתי באנשים וביצורים אחרים שהיו להם קמעות דומים או קסם הסוואה מולד, כך שהעובדה שלא ראיתי אף אחד לא הוכיחה שאין שם  מישהו.

השיער בעורפי סמר. אתה בטוח שהעקבות האלה בנות שלושה ימים, סינדרי?

הן לא טריות.

קול חבטה נשמע מהמדורה של החקלאי, והלהבות זינקו לגובה שלושה מטרים. הוא דהר לשם כדי לבדוק מה  קורה.

לא חשתי בקסם מהכיוון ההוא, אבל ההתרחשות לא נראתה לי טבעית. עדיין הרגשתי שצופים בי.

״המקום הזה עושה לי צמרמורת.״ לא רציתי להישאר במים, אז כיוונתי את צ׳ופר בזווית וניסיתי לנסר את הגזע מתחת לבלונים.

החומר הקשה והסיבי נכנע, אבל לאט מאוד. צ׳ופר חדה יותר מחרב רגילה, חדה מספיק לכרות עץ סקויה, אבל התקשיתי להתקדם איתה כאן.

ניסיתי להכות בחומר במקום לנסר אותו, אבל המים הקשו את הפעולה. הזרוע שלי התחככה קלות באחד הבלונים וחטפתי עוד זרם חשמלי דרך השרוול.

מרוב כאב ועצבים הנפתי את צ׳ופר בלי לחשוב על ההשלכות והכיתי בחפץ בכל הכוח. הבלון לא התפוצץ אלא התרסק ופלט עננה לבנה זוהרת ורסיסים דמויי זכוכית. אחד מהם חתך לי את היד כשמיהרתי להתרחק מהאוויר המזוהם.

״כל הכבוד, ואל.״ שלחתי מבט אל הערפל הזוהר והמשכתי להתרחק לאחור. נתקלתי בשיח מתחת למים וכמעט נפלתי, אבל זה בקושי האט אותי. מה שלא היה הערפל הזה, לא רציתי לנשום אותו.

המכה הפזיזה שלי השמידה את הבלון — הקליפה שנותרה התכהתה, והחפץ פלט קצת פחות קסם. הערפל התפוגג ולא קרה לי שום דבר. ובכל זאת, הצטערתי שאין לי בג׳יפ חליפת מיגון שיכולתי ללבוש. לטוב ולרע, שילמו לי כדי לטפל בזה והייתי חייבת להשלים את העבודה.

סינדרי, אתה מכיר תופעות לוואי להשמדה של חפצי פיות? בהנחה שזה באמת חפץ של פיות.

מלבד הכעסת הפיות שהשאירו אותו שם?

כן. להכעיס זאת העבודה שלי. זה לא מה שמדאיג אותי.

כמו אלפים ודרקונים, גם לפיות יש סוגים רבים של קסם. החפץ עשוי לפעול באלפי דרכים שונות. תופעות הלוואי, כפי שאת מכנה אותן, עלולות להיות מרובות.

נפלא.

בזמן שדיברנו יצאו מהחורשה שני איילים. לא הבחנתי בהם עד שהגיעו למים והרכינו את הראש כדי לשתות.

״עופו מפה, איילים!״ צעקתי ונופפתי בחרב.

הם דילגו בחזרה אל העצים ועצרו לבהות בי משם. גם החקלאי הסתכל עליי ממקומו ליד המדורה. היא כבר חזרה למצבה הקודם, אבל הוא הניד לאט בראשו כדי לאותת לי שהצרה הזאת היתה רק ההתחלה.

נראה שהאיילים בכל זאת הספיקו לשתות מהמים. אחד מהם התנודד, צעד כמה צעדים לא יציבים והתמוטט על הקרקע.

קיללתי. איזה מין רעל פועל במהירות כזאת?

האייל השני ברח אל תוך החורשה, אבל הוא רץ בצעדים כושלים וחששתי שהוא לא יגיע רחוק. בחנתי את כף היד שלי. היא דיממה מחתך בין האגודל לאצבע המורה, ותהיתי אם הלך עליי. הדם החצי־אלפי שלי מסייע לי להחלים מהר יותר מבני אדם רגילים וכבר יצא לי לשרוד פציעות שהיו הורגות אחרים, אבל אני לא חסינה לגמרי.

אני משמידה אותו, סינדרי. חשקתי שיניים ופניתי שוב אל החפץ הקסום.

הבנתי.

הפעם הייתי זהירה יותר. כיוונתי את מכות החרב כך שהרסיסים מהבלונים השבורים יעופו לכיוון ההפוך. אפילו המים הדאיגו אותי, אז השתדלתי לחמוק מהנתזים.

״חליפת מיגון,״ מלמלתי כשטיפה פגעה לי בלסת בכל זאת. ״אני קונה חליפת מיגון ומאחסנת אותה בג׳יפ לטובת נסיעות בעתיד.״

צ׳ופר ניפצה את בלון הזכוכית האחרון והתרחקתי שוב לאחור. עננה לבנה זוהרת באור קלוש ריחפה באוויר מעל ההריסות, אבל כבר לא חשתי בקיומו של הקסם.

למרות הזהירות, אחד הרסיסים נחת לי על הכתף — או שזה קרה עוד קודם, במכת החרב הראשונה. הרמתי יד כדי להעיף אותו משם, אבל נעצרתי. השמדתי את החפץ הקסום, אבל התעלומה עוד לא נפתרה וחששתי שהבעיה הזאת תצוץ שוב בהמשך. מה אם זרי הבלונים האלה יתחילו להופיע בחוות חקלאיות בכל רחבי וושינגטון?

אספתי בזהירות את הרסיס והכנסתי אותו לכיס המעיל. הצוות של וילארד יוכל לבדוק אותו.

האיילים מתו, דיווח סינדרי בזמן שדידיתי אל קו החוף עם צ׳ופר שעונה על כתפי. תכננתי לייבש את החרב לפני שאני מחזירה אותה לנדן.

אני אגיד לחקלאי לייבש את השדה. הוא חייב להיפטר מהיבול הזה — יכול להיות שהוא מזוהם כמו המים.

ואל? סינדרי ישב על קו החוף והתבונן בי בראש מוטה. קולו הטלפתי נשמע קצת מוזר.

כן? גנחתי כשהמגף שלי נלכד בעוד שיח.

מה קרה לחרב שלך?

בזמן שטיפסתי אל האדמה היבשה, משכתי את צ׳ופר מהכתף בהנחה שאראה חצי שיח חמוציות משתלשל מחוד  החרב.

אבל החוד לא היה הבעיה — הלהב כולו זהר באנרגיה לבנה פועמת.

סינדרי בחן את החרב. היא שולחת גל של אנרגיה קסומה עם כל פעימה. כמו איתות.

איתות שיודיע לאויבים שלי איפה אני?

איתות שיודיע לכולם איפה את.

לעזאזל.