"תשאירי את ה-OCD בבית"
(מתוך שיחות עם שי סנדיק, שותף ומתרגם)
בשבת האחרונה חרפתי את נפשי ויצאתי לשוטט בספריית ה"עברית" שלי. החשבון ב"עברית" אמנם נושא את שמי ומחובר לכרטיס האשראי שלי, אבל מי שבעיקר עושה בו שימוש הוא חמותי היקרה. בהתחלה, כשרק גילתה את חדוות הטבלט, נהגה לשגר אלינו רשימת ספרים לרכישה, אבל אחרי "חמישים גוונים של אופל" הבנזוג נשבר ונתן לה את פרטי החשבון כדי שתקנה בעצמה. עמדתי להיכנס, אם כן, לטריטוריה לא מוכרת, לא ממופה ועל פי ניסיון העבר עם טעמה של החמות – זרועת מוקשים.
חמישים רם אורן וגוונים שונים מאוחר יותר נתקלתי בספר של סילביה דיי. בכמה ספרים שלה, אם לדייק. על הכריכה הובטח שמדובר בהצלחה בינלאומית, ואני עם הצלחה, כידוע, לא מתווכחת. חמושה בשעה פנויה, תחושת שליחות ומעט סקרנות טבעית צללתי אל חשופה לעיניך כדי לדעת על מה לעזאזל מדובר.
אווה טרמל, בחורה יפיפייה מהחוף המזרחי, עוברת לגור בניו יורק כדי לעבוד כעוזרת אישית לבוס מעלף עם בנזוג כובש. היא חולקת דירה מהממת באיזור מדהים בעיר עם שותף הורס, שעוסק בדוגמנות. מאמן הכושר שלה מפיל, מאמן הקרב מגע שלה, אמממ, לעזאזל נגמרו לי הסופרלטיבים, ולמעשה היא מוקפת רק באנשים שיכלו בקלות להשתלב ברשימות האנשים היפים של מגזין "פיפל". אבל יופיים של כל אלה מתגמד לעומת זה של גידאון קרוס, שיופיו מרומם אותו לדרגת אל או אם לצטט את אווה – "אלוהים הלבוש חליפה".
אווה וגידאון – הברקה תרגומית שמרחיקה את Gideon מבן דמותו התנכ"י, גדעון משמיד העמלקים, ומעניקה לשמו ניחוח זר ומצלול אמריקאי – נפגשים במקרה בבניין בו היא עובדת וכבר בפעם השלישית שהם נתקלים זה בזו הוא מודיע לה שהוא רוצה לזיין אותה. ככה. ליד המעלית. בסוף פגישה עסקית. אף שקיוויתי שהפנייה הגסה הזו תביא את אווה להעיף אותו לכל הרוחות ולמצוא בנזוג אחר, פרק וחצי אחר כך אווה וגידאון באמת מזדיינים וממשיכים לעשות את זה בתדירות מעוררת השתאות והערכה עד לעמוד האחרון.
סילביה דיי מנתבת בזהירות ובמומחיות בין הצגת התנהגות תוקפנית פסולה על פי אמות המידה המקובלות ובין הכשרה של אותה ההתנהגות. אווה נעלבת, כועסת, מודעת לזה שההתנהגות של גידאון אינה ראויה (כבר הזכרתי את זה שהוא מושך אותה כנגד רצונה לתוך מעלית, מניח עליה ידיים, מלטף, ואז מנקה ומלקק פירור שוקולד בזווית פיה?) ובאותה נשימה מכריזה, בינה לבינה, שזו מעוררת אותה. לכן היא תחליט בעודם במעלית לשמוע מה הוא מציע והשניים ימשיכו למשרדו שם הוא יציע לה סקס סתמי, ימשיך לגעת בה ללא הסכמה ויאכוף עליה נשיקה ממנה היא כמובן תהנה. היא תחליט בסופו של דבר שהיא מעוניינת בו למרות ואולי בגלל התנהגותו ומכיוון שזו החלטה שלה – הכל טוב. בערך. אני בעד חופש בחירה נשי ולכן לגמרי בעד אווה, רק חבל שלא הצלחתי להיפטר מהבחילה שעוררה בי הסצנה כולה.
אבל זו לא הבעיה היחידה של הספר ובטח לא הבעיה העיקרית שלי אתו. הבעיה עם חשופה לעיניך שהוא פשוט משעמם. יש שם סקס. המון סקס. רק סקס. מערכת היחסים המינית בין אווה וגדאון על פיתוליה וקשייה – שכן כל אחד מבני הזוג סוחב מטען כבד בתחום – היא תכלית הכל ומכיוון שכל שיחה (שהפועל ש.ל.ט. מרבה להפציע בה) נקטעת בהתעלסות סוערת לפני שמשהו אמיתי מתפתח מצאתי את עצמי מנמנמת תוך רפרוף על תיאורי איברים, ליקוקים, מציצות ואנחות. מעייף.
הדבר היחיד שהצליח להחזיק אותי ערה והוציא את השותף המתרגם שלי מדעתו עד שהורה לי לכבות את ההפרעה הטורדנית שלי היה התלונות המידי תכופות שלי ביחס לתרגום. שלא תבינו לא נכון. התרגום לגמרי מדויק. בדקתי. אבל לא כל מה שמדויק נשמע נכון בעברית. כל כך חסרה בטקסט ידו של עורך תרגום טוב שהיה עובר עליו והופך את "דלפק הקבלה שבצורת חצי עיגול" ל"דלפק הקבלה המעוגל" או את "התנדנדתי על העקבים המעוגלים של נעלי הכושר שלי" ל"התנדנדתי על עקבי נעלי ההתעמלות השטוחות שלי".
רגע לפני שהנחתי לאווה וגידאון להמשיך לבדם אל הכרכים הבאים בסדרה ניסיתי לחשוב מה בכל זאת הפך אותם לאחד הזוגות האהובים בסוגה הרומנטית. שהרי רומנטיקה גדולה אין כאן. לא היה אפילו רגע אחד מרעיד לב רק תנועה מתמדת בין ביחד (בתנוחות שונות) ללחוד. התשובה, נדמה לי, טמונה בכך שמדובר בפנטזיה מזוקקת תלושה מכל מציאות – החל מהדמויות הכל כך מושלמות ויזואליות, עובר במערכות היחסים שכמו הועתקו מ"היפים והאמיצים" וכלה בהצגת דמות גבר שמעוררת אצל הקוראות את אפקט פלורנס נייטינגל – כל כך חזק, גברי, מסוקס, טריליארדר מבחוץ וכל כך פגוע ופגיע מבפנים – עם כל האמפתיה שהוא מייצר איך אפשר שלא לפתח כלפיו משיכה רומנטית? עם פנטזיות אני דווקא מסתדרת יופי, אולי הבעיה טמונה בכך שלא חוננתי באופי טיפולי. אז את סילביה דיי ודומותיה אני משאירה לחמותי. לא נורא. גם ככה לא התלהבתי מהרעיון להחליף איתה רשמים על הספר הזה.
סולם עלמא: לחובבות פורנוטיקה (Not that there is anything wrong with that)
8 מחשבות על “חשופה לעיניך | סילביה דיי”
כתבת מדוייק- התרגום של הספר מגוחך, נמוך ועילג ברמה שלא צלחתי את המחצית הראשונה שלו. חבל שעורכי התרגום לא השכילו לשפר קצת את הניסוחים בעברית ולהעלות את הרמה של הכתיבה של ספרות סמי אירוטית בעברית.
כדי שיהיו "עורכי תרגום שלא השכילו" – צריכים להיות עורכי תרגום. או לפחות אחד. היה? (כלומר – הייתה?)
מי יודע? זו אחת מההוצאות האלה שלא נותנות קרדיט לאף אחד למעט המתרגמ(ת). לפחות בגרסה הדיגיטלית.
למרות שיש סיכוי קלוש שאקרא את הספרים שאת כותבת עליהם…. (כמה סיבות. זה לפגישה פנים אל פנים…. )אני קוראת את הבלוג ומוצאת את עצמי מאד משועשעת מהיכולת שלך לנתח את הספרים על מורכבותם הרומנטית/אירוטית/עלילתית
…..מתי נפגשות?
כמה שיותר מהר ❤️
משעשע למדי.
כלומר, התיאורים שלך.
ויחד עם זאת, לנתח מה שחמותך מוצאת מעורר מינית?!??!
אוי, תשפכו לי חומצה למוח עכשיו!
בעצם במחשבה שניה, בכל זאת מעודד.
זה שהפנטזיות שולטות (תרתי משמע) בגילאי 60 + בערך…
שלום, תודה על הקישור לבלוג, נהנתי לקרוא את חוות הדעת שלך. לגבי השורה התחתונה. אז זהו שיש משהו לא בסדר בשטחיות האינפנטילית הזו. מילא איזו פנטזיה מינית שמפעפעת בין יצרי משיכה ודחייה שהמציאות החברתית-מינית מייצרת בנו, זה טבעי. אבל הזאנר הזה לוקח את התשוקות הפורנוגרפיות (האפלות והמטורפות) שלנו ואורז אותם בתוך הדימויי השמרני השבלוני של זוהר קפיטליסטי, המזוהה בעיני עם הדימויים הנשיים המיושנים בעיתון לאישה. הפנטזיה האירוטית האסורה(ולכן מסעירה) הפכה לגלאם המוני(ולכן משעמם). לא פלא שחמותך נהנית מזה, היא קהל היעד האולטימטיבי של המוצר הזה.
הפונקציה שהספרות המסוימת הזו באה למלא היא לאו דווקא הפונקציה הרומנטית, אבל זה לא אומר שאין לה תפקיד בחיי האהבה של נשים (סליחה אל היופימיזם. בחיי הסקס של נשים). לימדו אותנו שאצל נשים הסקס מתחיל בראש. תנו לנו סיפור אהבה טוב – סיפור רומנטי טוב – ובלילה נמשוך את בנזוג אל בין הסדינים לסקס סוער. אבל מסתבר שכמו שלא כל הנשים מסיימות (ושוב סליחה על היופימיזם. גומרות) באותה צורה, לא כולן מתחילות באותה צורה. יש כאלה שהספרים הפורנוטיקים עשו להן שירות ענק. סיפור אהבה מבחינתן הוא התחלה טובה, אבל כדי לחוות עוררות אמיתית הן היו צריכות לקרוא את הדמויות שלהן עושות את זה. יתרה מזאת – יש נשים שעד לספרים הפורנוטיקיים הכירו רק תנוחה אחת. הספרים דרבנו אותן לנסות ולהתנסות. אז מבחינתי גם אם לא בשבילי, גם אם לא תמיד רומנטי (ויש פוקנוטיקונים שהם רומנטיקונים מעולים) – אני לא ממהרת לתייג את הספרים האלה כ"לא בסדר".