רוגבי ואמנות הפיתוי | ג׳י. טי. גייסינגר

כדי שלא תגידו שאני תמיד מורידה הנה הפעם באתי להרים עם המלצה חמה לספר מחמם לב (משחק המילים מכוון. כן, אני יודעת שאני מסוגלת ליותר מזה. תעזבו אותי בשקט. תודה), ספר שהוא לגמרי ״האמת המכוערת״ פלוס נגיעות של ״27 שמלות״ והנס כריסטיאן אנדרסן, אבל עם גיבורה הרבה יותר שווה והרבה פחות מעצבנת מקתרין הייגל. קבלו (באדיבות אתר "עברית") את רוגבי ואמנות הפיתוי של הסופרת ג׳י. טי. גייסינגר, הספר שהוכיח שאם עושים את זה נכון אפשר לגרום גם לנשים חסרות הומור כמוני לצחוק בקול במהלך הקריאה.

 “השיחה עומדת להפוך לחקירת אף־בי־איי, לכן אני הולכת למדף היין שליד הדלפק ובוחרת בקבוק יין אדום. אני מוציאה את חולץ הפקקים מהמגירה ואומרת, "לא, הוא שכן חדש."
כשעל כתפיה משקלם של ארבעת אלפים נכדים שלא נולדו והיא רוצה אותם כל כך, אימא שלי חוזרת – "הוא?"”

‏ג׳ואלן היא רווקה זקנה. כך לפחות היא מגדירה את עצמה. בת שלושים ושש, שמנה, ממושקפת, מגושמת ולא מטופחת וכל זה בגוף ראשון כי את כל מה שאנחנו יודעים על ג׳ואלן, לפחות בתחילת הספר, אנחנו לומדים מפיה. מזה כעשור שהיא עובדת במשרה זוטרה בהוצאת ספרים. זה גם פרק הזמן שהיא מאוהבת בבוס הנשוי שלה, מיכאל. הוא, כמובן, ספק אם יודע שהיא קיימת. אבל מה שג'ואלן מספרת על עצמה הוא לא באמת מה שחשוב. מה שהיא לא מספרת, אבל ברור למן השורות הראשונות של הספר, הוא שג׳ואלן חוננה בהומור עצמי מפותח, אינטליגנציה גבוהה ולשון חדה והפער הזה, בין האופן שבו היא תופסת את עצמה ובין איך שהיא נתפסת בעיני אחרים הוא לב לבו של הספר הזה.

“אני שמנה. עד כמה שאני שונאת להודות בכך, המצב הובהר בצורה אכזרית על ידי סבתא גאמס כשראתה אותי בחג ההודיה ואמרה בצחקוק, "נראה שמישהי כבר אכלה את תרנגול ההודו!" הייתי מאשימה את הדמנציה שלה, אבל התמונות שאימא שלחה לי הבוקר מהוות הוכחה בלתי מעורערת שבשנים האחרונות נעשיתי דומה באופן מבהיל לחיית משק.”‏

האחראים לדימוי העצמי הנמוך של ג'ואלין הם לא אחרים מאשר בני המשפחה שלה. מזמן לא קראתי זוג הורים שהם לכאורה כל כך אכפתיים ובה בעת כל כך מדכאים כמו ההורים של ג'ואלן. וכשהקרובים לך ביותר לא יודעים להעריך אותך נכונה קל להאמין שאת באמת לא שווה ומאוד קשה להשתחרר מהתפיסה הזו.

למרבה המזל אל הדירה שנמצאת מול זו של ג'ואלין עובר לגור (באופן זמני) שחקן הרוגבי הסקוטי, הסקסי והשחצן קמרון מק'גרגור. קמרון הוא ממש לא הטיפוס שלה ובכלל היא היתה מעדיפה שלא להתקל בו שוב ושוב כשהוא בלבוש מינימלי, אבל דווקא עם האיש הזה נרקם קשר שתחילתו בתועלת הדדית – קמרון יעזור לה להשיג את הבוס שלה (כעת בהליכי גירושין) והיא תכין עבורו פאי רועים וקציץ בשר – המשכו בחברות אמיצה וסופו בסיפור אהבה.

כבר סיפרתי על חיבתי לטרופ הזה של אישה שנעזרת בגבר שהיא מתעבת כדי להשיג גבר שהיא עורגת אליו והספר הזה מבין הספרים מסוגו סומן אצלי כשווה במיוחד. ולמה?

כי הגיבורה לא צעירה (יחסית), לא רזה (יחסית) ומרכיבה משקפיים. ואף לו אחד מהנתונים האלה לא ישתנה עד סוף הספר. היא לא תהפוך צעירה יותר, היא לא תהפוך לדקיקה (גם אם היא בהחלט תהפוך להדוקה ובריאה יותר בעקבות אכילה מאוזנת ואימונים גופניים) והמשקפיים ישארו שם. היא תלמד לקבל את עצמה כפי שהיא, תלמד לאהוב את עצמה ואז תהיה מסוגלת גם לאהבה אמיתית. ג'ואלן היא גיבורה נהדרת, שכתובה נפלא ומתורגמת לעילא ואי אפשר שלא להתאהב בה.

כי הגיבור הוא לא דוש. הוא אחד הגברים הכי מתוקים בעטיפה קשיחה שנתקלתי בהם בז'אנר. הוא רואה אותה למן הרגע הראשון ולא מנסה לשנות אותה. הוא מתחשב, תומך, בלי לאבד ולו קמצוץ מהקסם הגברי המחוספס שלו ואי אפשר שלא להתאהב בו.

כי ההתכתשויות בין השניים מקסימות ומעלות חיוך. ועוד אחד. ועוד אחד ובכלל. ואי אפשר שלא להתאהב בהם.

ובעיקר כי הספר הזה בעטיפה של צ'יק ליט אירוטי נוגע בלא מעט אמיתות חשובות בנוגע לדימוי עצמי, דימוי גוף ומה צריך לעשות לפעמים עם תפיסות חברתיות מקובלות (רמז: לדחוף אותם למקום אפל ומסריח).

השמועה אומרת שהספר הוא חלק מסדרה (אף שהוא עומד לגמרי בפני עצמו) ושהספר השני מוצלח אפילו יותר. יאי.

סולם בעלמא: תנו לי עוד מזה!