משחק בשולי הגורל | סדרת השוליים 3

פתח דבר

 

אם היו מבקשים מאודרי קָלָהַן לתאר את דומיניק מילָנו בשתי מילים, היא היתה אומרת “קר רוח”. הגבר המוצק, הקשוח והמקריח נראה כמו הליהוק המושלם לתפקיד “בלש משטרה מבוגר שנראה כמו בולדוג”. הוא היה הבעלים של “מילנו חקירות”, והסוכנות תקתקה כמו שעון תחת פיקודו. שום מקרה חירום לא הלחיץ את דומיניק. הוא מעולם לא הרים את הקול. דבר לא ערער אותו. לפני שעבר לצפונו של החוף המערבי של ארצות הברית הוא שירת במשטרת מיאמי וחקר שם יותר מאלף מקרי רצח. הוא ראה הכול ועשה הכול בחייו, ושום דבר לא הפתיע אותו.

לכן היה מספק כל כך לראות את הגבות העבותות שלו מתרוממות בהפתעה.

דומיניק קטף את התצלום העליון מהערימה שעל שולחנו. בתמונה נראה ספנסר “ספנס” ביילי רץ ברחוב. בתמונה הבאה ספנס מתכופף. בתמונה שאחריה הוא אוחז בידו כדור טניס. גופו מוטה לאחור ורגלו הימנית מורמת בתנוחה קלאסית של מגיש במשחק בייסבול. זה לא היה מוזר אלמלא העובדה שלדברי הרופא שלו, ספנסר סבל מפריצת דיסק. הוא איבד שליטה במלגזון החשמלי שלו בזמן שסידר סחורה במחסן, וכתוצאה מהתאונה סבל מכאבים קשים שלא הרפו ממנו. לעיתים קרובות הוא נראה מדדה בשכונה בעזרת מקל הליכה או הליכון. הוא נזקק לסיוע בכניסה למכונית, ולא היה מסוגל לנהוג כיוון שהדיסק הפרוץ לחץ על העצב ברגלו הימנית.

דומיניק העיף מבט באודרי. “תמונות מעולות. אנחנו עוקבים אחריו כבר כמה שבועות ולא מצאנו שום דבר. איך השגת אותן?”

“חצאית טניס קצרה מאוד. הוא חוצה את מגרש הטניס בצליעה כל שלישי וחמישי בדרך לפיזיותרפיה.” החלק הקשה ביותר היה לחבוט בכדור ככה שיעוף מעל הגדר הגבוהה. קול התנשפות וריצה שהקפיצה אצלה הכול, והוא נפל בפח. “תמשיך לעבור עליהן. זה משתפר.”

דומיניק דפדף בערימה. בתמונה הבאה נראה ספנסר מתמרן בין השולחנות בסטארבקס בחינניות של איילה עם שתי כוסות קפה בידיים וחיוך דבילי על הפנים.

“קנית לו קפה?” הגבות של דומיניק התרוממו עוד קצת.

“ברור שלא. הוא קנה לי קפה. וסלט פירות.” אודרי חייכה חיוך רחב.

“את ממש נהנית מזה, הא?” אמר דומיניק בנימה מהורהרת.

היא הנהנה. “הוא שקרן ורמאי שמתבטל חודשים על חשבון החברה.” והוא חשב שהוא כזה חכם. הוא ממש התחנן שיקצצו אותו, ולה היתה בדיוק המזמרה המתאימה. חד וחלק.

דומיניק הניח בצד את תמונת הקפה, ועצר בבת אחת. “זה מה שאני חושב שזה?”

בתמונה הבאה ספנס לופת מאחור גבר בבגדי ספורט ומעיף אותו מעליו אל מזרן אימונים.

“כאן ספנס מדגים לי הטלה גרמנית.” אודרי חייכה אליו חיוך קורן. “מתברר שהוא חובב אומנויות לחימה משולבות. הוא הולך לפיזיותרפיה בקומה הראשונה, ואחרי שהיא נגמרת הוא עולה במדרגות להתאמן.”

דומיניק הצמיד את כפות ידיו זו לזו ונאנח.

משהו היה לא בסדר. אודרי נשענה לאחור. “פתאום אתה לא נראה לי שמח.”

דומיניק עיקם את הפרצוף. “אני מסתכל עלייך וזה לא מסתדר לי. בעבודה שלנו צריך להיות חסרי ייחוד. האנשים הכי טובים במקצוע נראים בדיוק כמו כולם. שוכחים מהם תוך שנייה והחשודים לא שמים לב אליהם. לאנשים האלה יש בדרך כלל ניסיון כלשהו בתחום אכיפת החוק ואיזשהו רקע אקדמי בסיסי. את יפה מדי, השיער שלך אדום מדי, העיניים שלך גדולות מדי, הצחוק שלך חזק מדי, ולפי מה שכתוב פה בקושי גמרת תיכון.”

פעמוני אזהרה צלצלו בראשה. דומיניק העסיק רק בוגרי תיכון, אז היא נתנה לו את תעודת הסיום שלה ואת גיליון הציונים מכיתה י”ב. מסיבה כלשהי הוא טרח לשלוף את התיק שלה ולעבור עליו. רישיון הנהיגה שלה היה ברמה גבוהה כי הוא היה אמיתי. תעודת הלידה שלה והתעודות מהתיכון היו עוברות בדיקה שטחית, אבל חפירה עמוקה יותר תעורר חשד. ואם הוא יבדוק את טביעות האצבעות שלה הוא ימצא רישום פלילי בשתי מדינות.

אודרי שמרה על החיוך שלה במקומו. “זאת לא אשמתי שיש לי עיניים גדולות.”

דומיניק נאנח שוב. “העניין הוא כזה: אני שוכר פרילנסרים כדי לחסוך כסף. החבר’ה שעובדים פה במשרה מלאה הם אנשים מנוסים ומשכילים, וזה אומר שכר הוגן. כשלא מדובר בתיק שיכניס לי הרבה כסף, אני לא יכול להרשות לעצמי שהם ישבו חודשים על חשוד בעייתי ויחכו שהוא יעשה טעות. הם מקבלים ארבעה שבועות לסגור תיק. מעבר לזה אני חייב להעביר את זה לפרילנסרים כמוך כי אני משלם לכם סכום קבוע מראש על העבודה, בלי קשר לזמן שלוקח לכם לבצע אותה. פרילנסר ממוצע סוגר תיק כל חודשיים בערך. בשביל רוב האנשים זאת תוספת הכנסה טובה.”

הוא סיפר לה דברים שכבר ידעה. לא נותר לה אלא להנהן.

“את עושה לי עבודות פרילנס כבר חמישה חודשים. בזמן הזה סגרת ארבעה־עשר תיקים. זה תיק כל שבועיים. עשית על זה עשרים אלף.” דומיניק נעץ בה מבט בלי למצמץ. “אני לא יכול להמשיך להעסיק אותך כפרילנסרית.”

מה? “אני הכנסתי לך כסף!”

הוא הרים יד. “את יקרה מדי, אודרי. היחסים המקצועיים בינינו יוכלו להימשך רק אם תעבדי אצלי במשרה מלאה.”

היא מצמצה.

“תתחילי משלושים אלף בשנה פלוס תנאים סוציאליים. הנה הניירת.” דומיניק הושיט לה מעטפה. “אם תחליטי שאת מעוניינת, נתראה בשני.”

“אני אחשוב על זה.”

“טוב מאוד.”

אודרי לקחה את המעטפה. חושי הנוכלות הטבעיים שלה הורו לה להעמיד פנים אדישות, אבל היא כבר לא צריכה לעבוד על אנשים. לא על אלה ששכרו אותה, בכל אופן. “תודה. באמת המון תודה. אני מאוד מעריכה את זה.”

“לכולם מגיעה הזדמנות. הרווחת את שלך ביושר. נשמח להעסיק אותך.” דומיניק הושיט לה יד מעל השולחן. היא לחצה אותה ויצאה מהמשרד.

עבודה אמיתית. כולל תנאים סוציאליים. וואו.

היא פנתה אל המדרגות וירדה בריצה קלה כדי לפרוק קצת מההתרגשות. עבודה אמיתית בצד של הטובים. מה תגידו על זה?

אם ההורים שלה היו שומעים על זה, הם היו מתחרפנים.

 

אודרי נסעה בדרך ראף אושן והתרחקה מאולימפיה. ההונדה הכחולה שלה התקדמה בטפטוף האפור שהרטיב בעקביות את הצד המערבי של רכס קסקייד. כיסוי כבד של עננים צפופים חנק את השמיים והפך את שעות הבוקר המוקדמות לחשוכות ועגמומיות. עצים ניצבו משני צידי הכביש: אורני אורגון שמחטיהם ירוקות וארוכות; צפצפות כהות, גבוהות ודקות, שלכדו את הגשם בענפיהן הגדולים; עצי אלמון אדום שקליפתם האפורה־כסופה כמעט זרחה באפלולית.

במרחק שני קילומטרים וחצי בהמשך הדרך המתינה שכונה מבודדת של בתים זהים, מוגנת בקפל הגבעה; הכביש עצמו היה ריק. לא היה שם דבר מלבד עצים.

אודרי העיפה מבט בשעון. שלושים ושתיים דקות עד כה, לא כולל הזמן שלקח לה לעבור בחנות מכולת לקנות בשר מיובש בטעם טריאקי עבור לינג, והזמן שהעבירה בנסיעה בין בתי מרקחת. נסיעה יומית לעבודה תהיה סיפור ארוך.

היא אהבה את העבודה עם מילנו חקירות. היא אהבה כל רגע בה, החל מהשהות החשאית השקטה במכונית כדי לתצפת על החשוד ועד הניסיון לרמות את הרמאי. הם חשבו שהם כל כך מתוחכמים. הם לא ידעו מה זה תחכום אמיתי.

האמת היא שרוב החשודים שנתקלה בהם לא היו נוכלים מקצועיים, הם פשוט ניצלו הזדמנות שנקרתה בדרכם. הם נפצעו במסגרת העבודה וקצבת הנכות מצאה חן בעיניהם, או שהסתבכו ברומן והיו פחדנים או יהירים מכדי לספר לבני הזוג שלהם. הם לא תפסו את המעשים שלהם כמעשי נוכלות. מבחינתם זה היה שקר לבן קטן, הדרך הקלה ביותר לצאת ממצב בעייתי. רובם ביצעו את ההונאה בצורה חובבנית. אודרי השתתפה במעשי נוכלות מאז שלמדה לדבר. זה לא היה קרב הוגן, אבל המילה “הוגן” חסרת משמעות בעולם הנוכלים.

הכביש התפצל מולה. הרחוב הראשי פנה ימינה במעלה הגבעה אל השכונה, ואילו שביל קטן יותר פנה שמאלה אל בין העצים. אודרי הציצה במראה הפנימית. הכביש התמשך מאחוריה ללא כל הפרעה. השטח פנוי.

היא פנתה בתנועה חלקה אל הכביש הקטן יותר והתכוננה. בהלה חבטה לה היישר בסרעפת. אודרי התנשפה. העולם התערבל בפרץ מסחרר והיא הרפתה לשנייה מההגה כדי לא לסטות מהכביש. ואז הגיע גם הכאב ודקר את כל גופה במחטים מלובנות, ולמרות שציפתה לו הוא בכל זאת הצליח להפתיע אותה. משהו התהדק סביבה בכוח, ואז, בבת אחת, הכול נעלם. היא חצתה את הגבול.

תחושה חמימה התפשטה בגופה של אודרי, מהחזה ועד קצות האצבעות. היא חייכה ונקשה באצבעותיה. קנוקנות של זוהר ירקרק התפתלו סביב כף ידה בתחושת חמימות מדגדגת. קסם. מה שמכונה הבזק. היא הניחה לו להתפוגג והמשיכה בנסיעה.

על הכביש הראשי בעיר אולימפיה שבמדינת וושינגטון לא היה קסם. אנשים שחיו שם ניסו להעמיד פנים שכן. הם השתעשעו ברעיון קיומו אצל רואי נסתר וקוסמי רחוב, אבל מעולם לא נתקלו בדבר האמיתי. רובם אפילו לא היו מבחינים בכביש הצדדי שפנתה אליו. עבורם הוא פשוט לא קיים – דבר לא קטע את רצף העצים. בכל פעם שאודרי חצתה את הגבול אל העולם שלהם, הגבול קרע ממנה את הקסם בפרץ של כאב. לכן אנשים כמוה קוראים למקום הזה העולם השבור – מי שעובר אליו נאלץ לוותר על חלק מעצמו ומרגיש לא שלם. שבור כמו שעון שאחד מגלגלי השיניים שלו חסר.

הלאה משם, הרחק מעבר להרים ולקילומטרים של שטח פראי, המתין עולם נוסף, תמונת מראה של העולם השבור. מקום שופע קסם אבל דל בטכנולוגיה. טוב, זה לא מדויק, הרהרה אודרי. בעולם המוזר יש שפע טכנולוגיה מורכבת, היא פשוט התפתחה בכיוון אחר. רוּבּה תפקדה בסיוע קסם. בעולם המוזר, עוצמת הקסם של האדם וצבע ההבזק שלו קובעים את מהלך חייו. ועדיף הבזק בהיר ככל האפשר. מי שמבזיק בלבן יכול להתחכך בכחולי־דם, בני האצולה של העולם המוזר.

גם העולם המוזר, כמו העולם השבור, היה מקום של כללים וחוקים. בגלל זה אודרי העדיפה לגור כאן, בשטח ההפקר שבין שני העולמות. המקומיים קראו למקום הזה השוליים, והשם היה מדויק. במקום הזה, שהיה השוליים של שני העולמות, לא היו מדינות או שוטרים, ואנשים חסרי עוגן כמוה נסחפו אל חופיו. השוליים חיברו בין שני העולמות כמו מחלף נסתר, וקיבלו כל אחד. נוכלים, גנבים, בדלנים מטורפים, משפחות שבטיות, כולם התקבלו בברכה, כולם היו עניים מרודים וכולם הקפידו להישאר בינם לבין עצמם. בני השוליים לא חסו על איש ולא ציפו לרחמים.

הכביש הפך לדרך עפר. גם העצים השתנו. גזעים ענקיים של עצי אשוחית עתיקים פרשו ענפים רחבים, נוטפי זקנים ירוקים וארוכים של טחב סבוך. עצי צוגה גבוהים וצרים ששורשיהם מכוסי שרכים היתמרו לשמיים. ערפל כחלחל מילא את החללים הצרים שבין גזעי העצים והסתיר יצורים מוזרים וזוהרי עיניים ששיחרו לטרף בין העצים.

רטט המכונית העוברת עורר פרחי שוליים בצבע צהוב עז, והם נפתחו בבת אחת ושחררו לאוויר עננות קטנות של אבקנים זרחניים. בשעות היום הפרחים נותרו סגורים ולא מזיקים. הלילה היה סיפור אחר. עננה קטנה או שתיים לפרצוף ותשכחו איפה אתם ולמה אתם שם. לפני שבועיים, אידיוט מקומי בשם רוּק השתכר ונרדם ליד חלקת פרחים כאלה. מצאו אותו כעבור יומיים, יושב על גזע עץ כרות, עירום ומכוסה נמלים. זה היה יער עתיק שניזון מקסם. לא היתה לו סבלנות לשוטים והוא לא התייחס אליהם יפה.

אודרי נסעה בהונדה שלה לאורך הדרך הצרה. היא חלפה על פני שביל הגישה לבית שלה ודחקה במכונית להמשיך לטפס במעלה ההר. צל מאיים חסם את הדרך. היא הדליקה אורות גבוהים. עץ אורן עתיק נפל לרוחב הדרך. היא תיאלץ להמשיך ברגל עד הבית של נַנָּס. לא מזמן ירד גשם. הדרך היתה בוצית והנעליים שלה היו חדשות. נו טוב. נעליים אפשר לנקות.

אודרי חנתה, הרימה את בלם היד הכי גבוה שאפשר, לקחה את שקיות הניילון מהמושב ויצאה מהאוטו. הבוץ השמיע קולות יניקה תחת סוליות נעליה. היא טיפסה מעל העץ וצעדה בכבדות בדרך הצרה עד ראש ההר. כשהגיעה אל קרחת היער, השמיים כבר החשיכו. הבית של ננס, בניין גדול בן שתי קומות שהיה ערבוביה מוזרה של חדרים בולטים בזוויות אקראיות, הסתתר בחשיכה.

“ננס!”

שום תשובה.

“ננאאאאאס!”

כלום.

הוא בבית. הוא בטוח שם – מכונית השברולט הישנה והחבוטה שלו חנתה משמאל, ואיך שלא יהיה, ננס עזב את פסגת ההר לעיתים רחוקות בלבד. אודרי ניגשה לדלת וניסתה את הידית. נעולה. היא הצמידה כף יד לחור המנעול ודחפה. הקסם גלש מאצבעותיה בזרמים שקופים של ירוק בהיר, נארג וחדר אל המנעול. הטמבל רע המזג עוד יהרוג אותה בגלל זה. המנעול השמיע נקישה. אודרי פתחה את הדלת בתנועה חלקה כדי שלא תחרוק. זה היה הרגל יותר מאשר צורך ממשי.

הבזק הוא ביטוי טהור של קסם. אבל רוב האנשים שנולדים עם קסם מסתירים בשרוול גם כישרון מיוחד או שניים. בני שוליים מסוימים יודעים להטיל קללות; אחרים חוזים את העתיד. אודרי ידעה לפתוח דלתות.

אודרי עברה במסדרון הצר ונכנסה אל החדר הראשי, שחולק לאזורים על ידי כונניות גבוהות מלאות בקשקושים הקטנים של ננס ובסחורה שלו. הוא היה הסוחר המקומי ברכוש גנוב, והמלאי שלו היה מבייש כל חנות כולבו גדולה. הוא שימש גם כחנות חירום. אם מישהו מהשוליים היה צריך בדחיפות דיאודורנט או סבון ולא רצה לחצות בשביל זה את הגבול, הוא עבר אצל ננס. ונאלץ לשלם עשרה דולר על שפופרת משחת שיניים.

פרץ שיעול צרוד ורטוב בקע ממעמקי הבית. אודרי חמקה בין הכונניות כמו צל דומם ולבסוף הגיעה לחלל הפנוי שבמרכז החדר.

ננס, איש ענקי דמוי דוב, ישב שפוף בכורסא שלו מול ספר פתוח על השולחן, מחופר כולו בשמיכה, ורובה ציד לצידו. עורו היה סמוק, שערו סבוך, עיניו קודחות. הוא נראה נורא.

“הנה אתה.”

הוא הסתכל עליה בעיניים דומעות ואדומות. “מה לעזאזל את –” עוד פרץ שיעול טלטל את גופו הגדול.

“זה נשמע נורא.”

“מה את –” ננס התעטש.

“הבאתי מתנות.” היא הוציאה מהשקית קופסא של כדורים להקלה על גודש באף והניחה אותה על השולחן. “תראה, יש לי קופסת מרק, כדורים לאף סתום, סוכריות מציצה לגרון כואב, סירופ נגד שיעול וקופסת טישו איכותי כדי שלא תוריד לעצמך את כל העור מהאף הגדול שלך.”

הוא בהה בה בדממה. חתיכת מחזה. אילו היתה לה מצלמה היא היתה מצלמת אותו.

“וזה החלק הכי טוב.” אודרי נקשה על כוסית הפלסטיק של מכשיר אדים. “לא היה קל למצוא את זה – כבר לא כל כך מייצרים אותם, אז הצלחתי להשיג רק את הסוג הרגיל. תראה, אתה מרתיח מים ומטפטף את הטיפות האלה ושואף את האדים – זה יפתח לך את האף צ’יק־צ’ק. אני אכין לך סיבוב ואז תוכל לצעוק עליי.”

כעבור חמש דקות היא הגישה לו את מכשיר האדים והורתה לו לשאוף מהם. אחת, שתיים, שלוש…

ננס שאף שאיפה עמוקה ראשונה. “בחיי.”

“אמרתי לך.” אודרי הניחה על השולחן שלו קערת מרק עוף. “זה עושה פלאים.”

“איך ידעת שאני חולה?”

“פטרישה ירדה אתמול מההר ונפגשנו במקרה על הדרך הראשית. היא אמרה שאתה מצונן וסיפרה לי שלקחת ממנה עשרים דולר פחות מדי על המנורות.”

“מה?”

אודרי חייכה. “ככה ידעתי שהמצב קשה. וחוץ מזה, נמאס לי לשמוע אותך משתעל ומכחכח כל הלילה. הקולות מתגלגלים למטה מההר, אתה יודע. בגללך לינג לא נרדמת.”

“אי־אפשר לשמוע את זה מלמטה.”

“זה מה שאתה חושב. קח את הכדורים לפני השינה. הם יפילו אותך כמו שצריך. האדומים הם לשעות היום.”

ננס הסתכל עליה בחשדנות. “כמה כל זה יעלה לי?”

“שזה לא ידאיג אותך.”

ננס משך בכתפיו הכבדות וגרף כף מרק אל פיו. “זה לא אומר שתקבלי הנחה.”

אודרי נאנחה אנחה מוגזמת. “נו, טוב. אז אני כנראה אצטרך לשלם לך במין.”

ננס נחנק מהמרק. “יכולתי להיות סבא שלך!”

אודרי קרצה לו ואספה את השקיות הריקות. “אבל אתה לא סבא שלי.”

“עופי מפה, את והשיגעונות שלך.”

“בסדר, בסדר, אני הולכת.” היה כיף להתגרות בו, והיה לה מצב רוח ממש טוב.

“מה עובר עלייך?” הוא שאל. “למה את מחייכת ככה?”

“התקבלתי לעבודה. כולל תנאים סוציאליים.”

“חוקית?”

“כן.”

“טוב, ברכותיי,” אמר ננס. “עכשיו תתחפפי. נמאס לי מהפרצוף שלך.”

“נתראה אחר כך.”

היא יצאה מהבית ודשדשה בבוץ עד המכונית שלה. ננס הוא דוב זקן וזועף אבל טוב לב בדרכו. וחוץ מזה, הוא השכן היחיד שלה ברדיוס של שלושה קילומטרים. לא היה שם מישהו אחר שיעזור להם. או שהם ידאגו זה לזה, או שכל אחד ישרוד בכוחות עצמו.

אודרי לא שיערה שיהיה קשה כל כך לנהוג באפלולית במורד ההר. בסופו של דבר היא הגיעה אל השביל הצר שהתפצל מהדרך הראשית אל הבית שלה, ופנתה אליו. שורשים עבים התחפרו מתחת לדרך וההונדה שלה היטלטלה על הבליטות, נטתה והתנדנדה, עד שלבסוף יצאה אל השטח הפתוח. מימין התלכסנה הקרקע בזווית חדה כלפי מטה וצללה במורד ההר. משמאל היה בניין בהיר ונמוך שניצב בצל עץ אשוחית עתיק. זה היה מבנה פשוט – הגג, העשוי גוש אבן ענקי, נח על עמודי אבן יציבים בקוטר מטר שהגנו על קירות העץ של הבית שבפנים כמו סורגים של כלוב אבן. על כל עמוד היה תחריט של דרקונים ובני אדם בעיצומו של קרב. גם הגג היה מעוטר ברצועת תחריטים של אישה נוהגת במרכבה רתומה לציפורים בעלות ראש נחש. האישה השקיפה על שדה הקטל מלמעלה כמו אלה מהשמיים.

איש לא ידע מי הקים את החורבות האלה או למה. המבנים השונים היו פזורים באזור הזה של השוליים, מגדל פה, מקדש שם. פגעי מזג האוויר והזמן החולף רוקנו אותם והותירו רק שלדי אבן מכוסים בטחב. בני השוליים, שהיו עניים וחסכנים, וידאו שהם לא יתבזבזו. הם בנו קירות עץ בתוך מסגרות האבן, התקינו צנרת וגנרטורים, או חיבור לא חוקי למערכת החשמל של העיר הסמוכה, ועברו לגור שם. אם אלים עתיקים כלשהם נפגעו מכך, עד כה הם לא עשו דבר בעניין.

אודרי חנתה מתחת לעץ אדר עתיק ומצולק וכיבתה את המנוע. אין כמו בבית.

כדור פרווה אפור צנח מענף עץ האדר ונחת על מכסה המנוע.

אודרי קפצה בבהלה במושב. אלוהים אדירים.

הדביבונה קיפצה על מכסה המנוע בצפצופי זעם, ועיניה קרנו בכתום כמו שני ירחים שטופי דם.

“הרודנית לינג! רדי מהאוטו שלי ברגע זה!”

הדביבונה הסתובבה במקומה ופרוותה האפורה סמרה. היא השעינה את כפותיה על החלון הקדמי וניסתה לנשוך את הזכוכית.

“מה עובר עלייך?” אודרי פתחה את דלת המכונית.

לינג מיהרה לרדת וזינקה אל חיקה בליווי התפתלויות ושיעולים. אודרי העיפה מבט למעלה. וילונות חלון המטבח היו פתוחים מעט. פס דקיק של אור צהוב בוהק בקע מהרווח.

מישהו נמצא בבית.

אודרי חמקה מהמושב ושמטה את לינג בעדינות אל הקרקע. היא הקיפה את המכונית ופתחה את תא המטען. בפנים היה ברזנט חום. היא הסיטה אותו הצידה והוציאה רובה קשת מתוצרת אקסקליבר. הרכישה גרעה תשע מאות דולר מהכסף שהרוויחה בעמל רב, והיתה שווה כל סנט. אודרי טענה את רובה הקשת ומיהרה אל הבית בצעדים דוממים וזריזים. אחרי שתי שניות היא נצמדה אל הקיר ליד הדלת. היא בדקה את הידית. נעולה.

מי פורץ לבית ונועל את הדלת?

אודרי התרחקה מהקיר והקיפה את המבנה בשקט ובמהירות. כשהגיעה לצד האחורי היא נדחקה בין מסגרת האבן לקיר העץ של הבית וגיששה אחר התפס הנסתר. הוא נפתח תחת לחץ אצבעותיה. היא דחפה בזהירות את הדלת הסודית והתגנבה פנימה אל תוך חדר הארונות ומשם אל חדר השינה שלה. בבית היו שלושה חדרים בלבד: חדר שינה מלבני ארוך, חדר אמבטיה ארוך כמוהו, וחלל פתוח גדול שרובו שימש כסלון ומטבח, כולל תנור בישול, מקרר, ושיש בקצהו הצפוני.

אודרי הציצה מפתח החדר. גבר מבוגר בעל שיער מתולתל בגון חום־אדמדם עמד מול תנור המטבח וערבב בלילה בקערת זכוכית. גבו השפוף מעט היה מופנה אליה.

היא היתה מזהה את התנוחה הזאת בכל מקום.

אודרי הרימה את רובה הקשת שלה והתקדמה צעד אל תוך הסלון.

האיש הושיט יד אל שקית הקמח המונחת על השיש. אודרי לחצה על ההדק. הקפיץ השתחרר בצליל מספק. החץ פילח את השקית סנטימטרים ספורים מאצבעותיו של האיש.

האיש הסתובב בחיוך רחב, ועיניו הכחולות נצצו. גם את החיוך היא הכירה. זה היה חיוך הנוכל שלו.

“היי, מתוקה.”

אודרי כיוונה את רובה הקשת אל הרצפה. “היי, אבא.”

 

“ירייה מוצלחת.” שֵיימוֹס קָלָהַן התכופף והסתכל על החץ המבצבץ משקית הקמח. “נראה לי שחיסלת אותה. בול באמצע.”

אודרי הניחה את רובה הקשת ושילבה זרועות. קול זועם זעיר נבח בתוכה, עוף מפה, עוף מפה, עוף מפה… הוא נמצא בבית שלה, והיא נעצה אצבעות בזרועותיה כדי לא להסתער עליו ולדחוף אותו החוצה.

אבל היא היתה הבת של שיימוס, ועשרים ושלוש שנות נוכלות אפשרו לקול שלה להישאר קליל ורגוע. “איך מצאת אותי?”

“יש לי שיטות.” שיימוס פתח את השקית ושפך קמח לבלילה. “אני מכין את הפנקייקים הקטנים המפורסמים שלי. את זוכרת אותם, נכון?”

“בטח, אבא. אני זוכרת.” הוא נמצא במטבח שלה, נוגע בדברים שלה. היא תחטא הכול באקונומיקה אחרי שהוא ילך.

לינג חמקה פנימה מהדלת האחורית, מיהרה סביב רגליה וחשפה שיניים על שיימוס.

“היצור הקטן שלך לא מת עליי,” הוא אמר, ושפך את הבלילה למחבת רוחשת.

“יש לה חושים טובים.”

שיימוס הסתכל עליה, ועיניו נראו כמו שני עלי כותרת כחולים מתחת לגבות אדומות עבותות. “אין צורך בזה.”

על הזין שלה. “מה אתה רוצה?”

שיימוס פרש זרועות בלי להניח את המרית מידו הימנית. “הבת שלי נעלמת לארבע שנים, לא מספרת לי לאן, לא מתקשרת, לא כותבת. מה, אסור לי לדאוג? היה לנו רק פתק קטן.”

כן, בטח. “בפתק היה כתוב, ‘אל תחפשו אותי.’ זה היה רמז.”

“אימא שלך מודאגת, ילדה. כולנו דאגנו.”

עוף מפה, עוף מפה, עוף מפה. “מה אתה רוצה?”

שיימוס נאנח אנחה כבדה. “אנחנו לא יכולים לאכול יחד כמו משפחה נורמלית?”

“מה אתה רוצה, אבא?”

“יש לי ג’וב במצרים המערבית.”

בעולם המוזר. לעולם המוזר ולעולם השבור יש מבנה גיאוגרפי דומה, אבל ההיסטוריה שלהם שונה לגמרי. בעולם נטול הקסם, חצי האי הענקי המבצבץ בקצה הדרום־מזרחי של היבשת נקרא פלורידה. בעולם המוזר הוא נקרא מצרים המערבית, והיה האליגטור שיחד עם הקוברה והנץ מרכיבים את הכתר המצרי המשולש.

“זה ייקח בקושי שבוע. כסף טוב.”

“לא מעוניינת.”

הוא נאנח שוב. “לא רציתי להזכיר את זה. זה קשור לאחיך.”

כמובן. למה שזה יהיה קשור אי־פעם למישהו אחר?

שיימוס רכן קדימה. “יש מתקן בקליפורניה –”

היא הרימה ידיים. “אני לא רוצה לשמוע.”

“מקום יפהפה. ממש אתר נופש.” הוא הכניס יד לתוך הז’קט. “תראי את התמונות. יש להם את הרופאים הכי טובים. רק שוד אחד, ונוכל להכניס אותו לשם. הייתי עושה את זה לבד, אבל זה ג’וב לשלושה.”

“לא.”

שיימוס כיבה את האש והזיז את המחבת. “הוא אחיך. הוא אוהב אותך, אודרי. לא ביקשנו ממך שום דבר שלוש שנים.”

“הוא מכור, אבא. מכור. כמה פעמים הוא נכנס לגמילה? זה היה שמונה־עשרה כשעזבתי; מה המספר עכשיו?”

“אודרי…”

אבל מאוחר מדי. היא התחילה, והיא לא יכלה להפסיק. “הוא היה בטיפול פסיכולוגי, עשינו לו התערבויות, הוא עבר רופאים ויועצים וגמילות, וזה לא שינה שום דבר. אתה יודע למה? כי אלכס אוהב להיות מכור. אין לו שום עניין להיגמל. הוא נרקומן מטונף ועלוב. ואתם מאפשרים את זה.”

“אודרי!”

“מה היה הכלל האחד שלימדת אותי, אבא? הכלל האחד שאנחנו לעולם לא מפירים? לא גונבים ממשפחה. הוא גנב את טבעת הנישואים של אימא ומשכן אותה. הוא גנב ממך, הוא גנב ממני, הוא הרס את הילדוּת שלי. הכול נכנס לו לאף או לפה. האיש בחיים לא פגש סם שלא מצא חן בעיניו. הוא לא רוצה להיגמל, ולמה שירצה? אימא’לה ואבא’לה תמיד יהיו שם כדי לגנוב בשבילו עוד כדורים ולגרד אותו מהרחוב. הוא מקבל את הסמים שלו ומלא תשומת לב. למה שהוא ייגמל?”

“הוא הבן שלי,” אמר שיימוס.

“ומה אני, אבא? עציץ?”

“תראי אותך!” שיימוס הניף זרועות. “תראי, תראי – יש לך בית יפה, המקרר שלך מלא. את לא צריכה עזרה.”

היא בהתה בו.

“אלכס חולה. זאת מחלה. הוא לא שולט בעצמו.”

“איזה קשקוש! הוא לא רוצה לשלוט בעצמו.”

“הוא ימות.”

“טוב מאוד.”

שיימוס הנחית את ידו על השיש. “תחזרי בך, אודרי!”

היא נשמה נשימה עמוקה. “לא.”

“אין בעיה.” הוא נשען לאחור. “אין בעיה. תחיי לך בכיף בבית היפה שלך. תשחקי עם חיית המחמד שלך. תקני דברים יפים. תעשי את כל זה בזמן שאחיך גוסס.”

היא צחקה. “תחושת אשמה, אבא? שנייה, אני אראה לך מה זה תחושת אשמה.”

היא ניגשה בכעס אל כוננית ספרים, שלפה אלבום תמונות ופתחה אותו בחבטה על השיש מולו. בתמונה אודרי בת השש־עשרה הביטה אל המצלמה בפרצוף מרוסק. העין השמאלית שלה נראתה כמו שק שחור והיתה נפוחה כל כך עד שלא יכלה לפקוח אותה. שרידים יבשים של דם יבש שזלג מחמישה או שישה חתכים הכתימו את לחייה. האף שלה היה בליטה מעוותת. “מה זה? אתה זוכר את זה?”

שיימוס עיווה את פניו.

“מה, אין תגובה? אז בוא אני אעזור לך: זה מהפעם ההיא שאחי המתוק מסר אותי לדילר שלו בשביל קצת מת’. נתתי לו את כל הכסף שהיה עליי ואת שרשרת הזהב שסבתא נתנה לי, ונאלצתי לפרוץ למעבדה של דילר מתחרה ולגנוב את המלאי שלו כדי שלא יאנסו אותי. נאלצתי לפרוץ לבית של כנופיה, אבא. אם הם היו תופסים אותי הם היו הורגים אותי בלי למצמץ – וזה במקרה הטוב. וקורי, הדילר? אחר כך הוא השתמש בי כשק חבטות. הוא זרק אותי על הרצפה ובעט לי בפרצוף ובבטן עד שנמאס לו. הייתי צריכה להתחנן – להתחנן! – שהוא ייתן לי ללכת. תסתכל על הפרצוף שלי. זה היה יומיים לפני יום הולדת שבע־עשרה שלי. ומה אתה עשית, אבא?”

היא חיכתה. שיימוס הסתכל על החלון.

“לא עשית שום דבר. כי אני לא חשובה.”

“אודרי, אל תגידי את זה. ברור שאת חשובה. ודיברתי על זה עם אלכס.”

היא חייכה אליו חיוך מריר. “כן. שמעתי. אמרת לו שאם יקרה לי משהו כל המשפחה תסבול כי לא יישאר מי שיגנוב.”

“ניסחתי את זה בצורה שהוא יבין: אם יקרה לךְ משהו לא יהיו יותר סמים.”

“כי זה הדבר היחיד שמעניין אותו.” אודרי נאנחה. “עזבתי לפני ארבע שנים. לא ניסיתי לטשטש את העקבות שלי – פשוט חציתי את היבשת המחורבנת לצד השני שלה. הייתי עוברת לירח אם הייתי יכולה, וגם אז הייתי משאירה עקבות כי המשכתי לקוות שיום אחד ההורים שלי יתעוררו ויקלטו שיש להם בת. לקח לך כל כך הרבה זמן למצוא אותי כי לא חיפשת עד שהיית צריך אותי. רימיתי וגנבתי במשך שנים כדי שתוכלו להכניס אותו למוסד גמילה אחרי מוסד גמילה. אבל גמרתי איתכם. אל תבואו לכאן יותר. אל תבקשו ממני טובות. זה נגמר.”

“זאת הפעם האחרונה,” הוא אמר בשקט. “אם לא למעני, אז למען אימא שלך. את יודעת שאם אלכס ימות זה יהרוג אותה. אני נשבע לך, זאת הפעם האחרונה. לא הייתי כאן אם היתה לי ברירה, אודרי. רק תסתכלי על התמונות של הג’וב.” הוא דחף לעברה כמה תצלומים על פני השולחן.

היא העיפה מבט למטה. בשתי התמונות הראשונות נראה אתר נופש כלשהו. בשלישית היתמרה פירמידה לבנה, וחוד הזהב שלה נצץ בשמש. בחזית הפירמידה ניצב שור מעוצב עשוי אבן אדמדמה שמורקה עד שנצצה. “פירמידת פְּתָח? יצאת מדעתך? אתה רוצה שאני איכנס לעולם המוזר ואגנוב משהו מפירמידה?”

“זה לא בלתי אפשרי.”

“אנשים ששודדים את הפירמידות במצרים המערבית מוצאים להורג, אבא.”

“בבקשה, אודרי. אל תכריחי אותי להתחנן. את רוצה שאני ארד על הברכיים? אין בעיה, אני אעשה את זה.”

הוא לעולם לא יעזוב אותה בשקט. אם היא תיקח את הג’וב הזה הוא יחזור בעוד שישה חודשים עם משהו אחר ויגיד לה שזאת תהיה “הפעם האחרונה באמת”. היא חייבת למצוא דרך לשים לזה סוף עכשיו, סוף כזה שהוא לא יחזור.

אודרי רכנה קדימה. “אני אתן לך לבחור. אני אעשה איתך את הג’וב, אבל מאותו רגע והלאה אנחנו זרים. אין לך בת יותר ולי אין אבא או אימא. אם תופיע בשטח שלי שוב אני אירה בך. אני רצינית לגמרי, אבא. אני אתקע בך חץ. או שאתה יכול ללכת עכשיו ואני אישאר הבת שלך. אז תבחר. אני או הוא.”

שיימוס הסתכל על פניה החבולות שבאלבום.

היא חיכתה. עמוק בתוכה היתה ילדה שהקשיבה בשקט וקיוותה לשמוע את התשובה שהמבוגרת שבה ידעה שלא תקבל.

“נתראה בקצה הדרך מחר בשבע,” הוא אמר ויצא מהדלת.

האכזבה אחזה בה בכוח כזה, שזה ממש כאב. למשך כמה נשימות קצרות וכאובות היא פשוט עמדה שם, ואז חטפה את המחבת עם הפנקייקים השרופים והכול, יצאה בסערה מהדלת האחורית וזרקה אותה מעבר לקצה הצוק.