ב־1863, בעולם דומה מאוד לשלנו, מדענים אירופאים גילו את נסיוב אוסיריס, מרקחת אשר מביאה לידי ביטוי את יכולות הקסם של אדם. היכולות הללו רבות ומגוונות. יש אנשים שהנסיוב אפשר להם לשלוט בבעלי חיים, אחרים למדו לאתר מים ממרחק קילומטרים, ואילו אחרים גילו שהם מסוגלים להרוג את אויביהם בברק שחוללו בין כפות ידיהם. הנסיוב התפשט ברחבי העולם. הוא ניתן לחיילים כדי להפוך את הכוחות הצבאיים לקטלניים יותר. אנשי האצולה אשר הלכה וירדה מגדולתה, השתמשו בו מתוך תקווה נואשת להיאחז בכוחם. עשירים קנו אותו כדי להתעשר עוד יותר.
בסופו של דבר הבין העולם את ההשלכות של מתן כוחות אלוהיים לבני אדם מן השורה. הנסיוב הוצפן, אך באיחור. הורים בעלי יכולות קסם העבירו אותן בתורשה לילדיהם ומהלך ההיסטוריה האנושית השתנה לבלי השב. בתוך כמה עשורים השתנה גם עתידן של אומות שלמות. בעבר אנשים נישאו מתוך שיקולים של מעמד, כסף ועוצמה, אך כעת נישאו למען הקסם, כיוון שקסם חזק הבטיח להם את כל היתר.
כיום, מאה וחמישים שנה לאחר מכן, משפחות בעלות קסם תורשתי חזק הפכו לשושלות. המשפחות הללו — “הבתים,” כפי שהן מכנות את עצמן — מחזיקות בתאגידים, מתנהלות בשטחים משלהן בתוך הערים ומשפיעות על מהלך הפוליטיקה. הן מעסיקות צבאות פרטיים ונלחמות זו בזו, והסכסוכים ביניהן קטלניים. זהו עולם שבו הקסם מבטיח עוצמה, עושר ומעמד. יכולות קסם מסוימות הרסניות. אחרות מעודנות יותר. אך אין להקל ראש בשום משתמש בקסם.
“אני לא יכול לתת לך לעשות את זה. אני לא מסכים. קלי, האיש מטורף”.
קלי וולר הושיטה יד אל בעלה בחיפוש אחר הביטחון שבמגעו. הוא הוריד יד מההגה ולחץ את אצבעותיה. מוזר כמה שמגע יכול להיות אינטימי, היא חשבה לעצמה. המגע הזה, שעשרים שנות אהבה מאחוריו, שימש לה עוגן בסערה המסויטת של ארבעים ושמונה השעות האחרונות. בלעדיו היא היתה צורחת.
“הוא לא יפגע בי. הוא בן משפחה”.
“אמרת לי בעצמך שהוא שונא את המשפחה שלו”.
“אני חייבת לנסות”, היא אמרה. “הם יהרגו לנו את הילד”.
טום בהה קדימה בעיניים מזוגגות בשעה שנהג לאורך עיקול שביל הגישה. עצי האלון הטקסניים העתיקים פרשו את חופותיהם הרחבות מעל המדשאה, שהיתה משובצת פה ושם טיפות קטנות של פרחי שן־ארי צהובים ונוריות ורודות. קונור הזניח את השטח. אבא שלו היה מדביר את העשבים השוטים…
הבטן שלה התהפכה. חלק ממנה רצה לחזור בזמן ולמצוא דרך לבטל את אירועי היומיים האחרונים. חלק ממנה רצה לסובב את המכונית לאחור. מאוחר מדי, היא אמרה לעצמה. מאוחר מדי לחרטות ולמחשבה של מה־היה־אילו. היא חייבת להתמודד עם המציאות, ולא חשוב כמה היא מבעיתה. היא חייבת להתנהג כראוי לאמא.
שביל הגישה הוביל אל חומה מטויחת גבוהה. קלי סרקה את זיכרונה בקדחתנות. שש־עשרה שנה הן הרבה זמן, אבל היא משוכנעת שהחומה הזאת לא נמצאה כאן בעבר.
שער פיתוחי ברזל חסם את קשת הכניסה. זהו זה. מכאן אין חזרה. אם קונור יחליט שהוא רוצה שתמות, מעט הקסם שלה לא יספיק כדי לעצור אותו.
קונור היה פסגתם של שלושה דורות של נישואים מחושבים, שנועדו להעצים את הקסם ואת הקשרים של המשפחה. יורש ראוי להון של בית רוגן. אבל גם קונור, כמוה, היה אכזבה להוריו.
טום חנה. “את לא חייבת לעשות את זה”.
“כן, אני כן”. החשש שהיה תלוי ועומד מעל קלי הכה עכשיו והעלה בה גל כביר של חרדה. ידיה רעדו. היא בלעה רוק בניסיון לנקות את הגרון. “אין דרך אחרת”.
“לפחות תני לי לבוא איתך”.
“לא. אותי הוא מכיר. בך הוא עלול לראות איום”. היא בלעה רוק שוב, אבל הגוש בגרונה סירב להיעלם. היא לא ידעה אם קונור מסוגל לקרוא מחשבות, אבל הוא תמיד היה מודע לרגשות של אנשים. לא היה לה ספק שהוא עוקב אחריהם ברגע זה ממש. אולי מקשיב להם. “טום, אני לאחושבת שיקרה לי משהו רע. במקרה שכן, אם אני לא אחזור, אני רוצה שתיסע מפה. אני רוצה שתחזור הביתה, לילדים.
בארון מעל לשולחן הקטן במטבח יש קלסר כחול. על המדף השני. הפוליסות של ביטוחי החיים שלנו שם, והצוואה”…
טום התניע שוב. “טוב, זהו זה. אנחנו נוסעים הביתה. נמצא דרך להתמודד עם זה בעצמנו”.
היא פתחה את דלת המכונית בתנופה פתאומית, קפצה החוצה ומיהרה אל השער. עקביה נקשו על המדרכה.
“קלי”! הוא קרא אחריה. “לא”!
היא הכריחה את עצמה לגעת בשער הברזל. “קונור, זאת קלי. תן לי להיכנס, בבקשה”.
שער הברזל נפתח. קלי זקפה ראש ונכנסה. השער החליק ונסגר מאחוריה. היא עברה תחת הקשת וצעדה לאורך השביל המרוצף שהתפתל בין חלקות ציוריות של עצי אלון, כליל ודפנה. השביל פנה בזווית חדה וקלי קפאה במקומה.
הבית הקולוניאלי המפלצתי בגודלו, עם הקירות הלבנים ואכסדרת העמודים המרשימה, נעלם. במקומו ניצבה אחוזה בת שתי קומות בסגנון ים־תיכוני, עם קירות בצבע קרם וגג אדום כהה. האם הגיעה למקום הלא־נכון?
“איפה הבית”? היא לחשה.
“הרסתי אותו”.
קלי הסתובבה. הוא עמד לצדה. היא זכרה נער צנום בעל עיניים כחולות בהירות חודרות. שש־עשרה שנה חלפו מאז, ועכשיו הוא גבוה ממנה. שערו, שהיה ערמוני בצעירותו, נעשה חום כהה, כמעט שחור. פניו, שהיו פעם זוויתיות, זכו בלסת רבועה ובקווים גבריים נוקשים שעשו אותו נאה להפליא. הפנים הללו, המלאות עוצמה, חמורות סבר אבל כמעט מלכותיות… פנים שדרשו ציות. הוא היה יכול למשול בעולם עם פנים כאלה.
קלי הישירה מבט אל עיניו ומיד הצטערה על כך. החיים הקפיאו את הקשתיות הכחולות היפהפיות. עוצמה ריצדה במעמקיהן. היא הרגישה בה ממש מתחת לפני השטח, כזרם עז ופראי שגעש ובעבע, כוח מבעית, מחריד, הבטחה לאלימות ולחורבן, חתומה בכלוב של רצון ברזל. צמרמורת חלפה מעורפה של קלי מטה, במורד גבה.
היא היתה חייבת לומר משהו. לא משנה מה. “אלוהים אדירים, קונור, זה היה בית של עשרה מיליון דולר”.
הוא משך בכתפיו. “היה בזה משהו משחרר. רוצה קפה”?
“כן. תודה רבה”.
הוא הוביל אותה מבעד לדלתות אל המבואה, ובמעלה גרם מדרגות עץ מוקפות במעקה ברזל מעוטר אל מרפסת סגורה. היא הלכה בעקבותיו מטושטשת מעט וסביבותיה כתם מעורפל עד שהגיעה לכיסא מרופד, שם התיישבה. מעבר למעקה המרפסת נגלה בוסתן, עצים שתולים סביב בריכות ולאורך נחל ציורי. הרחק באופק השתרעו הגבעות הכחלחלות כמו גלים רחוקים.
ריח קפה עלה באפה. קונור עמד בגבו אליה וחיכה שמכונת הקפה תמלא את הספלים. תבססי את הקרבה ביניכם. תזכירי לו מי את. “איפה הנדנדה”? היא שאלה. זה היה המקום האהוב ביותר על ילדי בית רוגן. לשם הלכו שניהם כשהוא רצה לשאול בעצתה, כשהיה בן שתים־עשרה והיא היתה בת הדודה הגדולה והמגניבה קלי, בת העשרים, שעוד זוכרת איך זה להיות צעירה.
“היא עדיין שם. האלונים גדלו ואי־אפשר לראות אותה מהמרפסת”. קונור הסתובב, הניח את הספל שלה מולה והתיישב.
“פעם היית מרחיף לכאן את הספלים”, היא אמרה.
“אני כבר לא משחק משחקים. לפחות לא מהסוג שאת זוכרת. למה את כאן”?
ספל הקפה צרב את אצבעותיה. היא הניחה אותו מידה. היא אפילו לא הרגישה שלקחה אותו. “ראית חדשות”?
“כן”.
“אז אתה יודע על ההצתה בבנק פירסט נשיונל“.
“כן”.
“מאבטח נשרף למוות. אשתו ושני הילדים בדיוק באו לביקור. שלושתם מאושפזים. המאבטח היה שוטר לא בתפקיד. בצילומי האבטחה זיהו שני מציתים: אדם פירס וגווין וולר”.
הוא המתין.
“גווין וולר הוא הבן שלי”, היא אמרה. המלים נשמעו חלולות. “הבן שלי רוצח”.
“אני יודע”.
“אני אוהבת את הבן שלי. אני אוהבת את גווין בכל לבי. אם הייתי צריכה לבחור ביני לבינו, הייתי מתה בשבילו בלי להסס אפילו רגע. הוא לא אדם רע. הוא ילד בן שש־עשרה. הוא ניסה למצוא את עצמו, אבל במקום זה מצא את אדם פירס. אתה חייב להבין, ילדים מעריצים את פירס. הוא האנטי־ גיבור שלהם — האיש שעזב את המשפחה שלו והקים כנופיית אופנוענים. הילד הרע, המורד הכריזמטי”.
הקול שלה נעשה מריר וכעוס, אבל זה היה חזק ממנה.
“הוא השתמש בגווין כדי לבצע את הזוועה הזאת, ועכשיו שוטר מת. אשתו של השוטר ושני הילדים שלהם סובלים כוויות קשות. הם יהרגו את גווין, קונור. אפילו אם הבן שלי יסגיר את עצמו בידיים מורמות, השוטרים יירו בו. הוא רצח שוטר”.
קונור שתה את הקפה שלו. פניו היו שלוות לחלוטין. היא לא היתה מסוגלת לקרוא אותן.
“אתה לא חייב לי שוב דבר. לא דיברנו עשרים שנה, מאז שהמשפחה נישלה אותי”.
היא בלעה רוק שוב. היא סירבה לציית להוראות שלהם ולהינשא לאדם זר עם הגנים הנכונים. היא אמרה להם שהיא רוצה לשלוט בחיים שלה. ובתגובה הם זרקו אותה כמו זבל… לא, אל תחשבי על זה. תחשבי על גווין.
“אם היתה דרך אחרת”, היא אמרה, “לא הייתי מטרידה אותך. אבל לטום אין קשרים. אין לנו כוח או כסף או קסם גדול. לאף אחד לא אכפת ממה שיקרה לנו. יש לי רק זיכרונות מהילד ּות שלנו. תמיד הייתי שם בשבילך כשהסתבכת. בבקשה תעזור לי”.
“מה את רוצה שאני אעשה? את רוצה למנוע את המעצר שלו”?
היא הבחינה בשמץ של מורת רוח צינית בקולו. “לא. אני רוצה שהבן שלי ייעצר. אני רוצה משפט. אני רוצה שיקרינו את זה בטלוויזיה, כי אחרי עשר דקות על דוכן העדים, כולם יבינו בדיוק מי הוא גווין: ילד טיפש ומבולבל. מגיע לאחיו ואחותו לדעת שהוא לא מפלצת. אני מכירה את הבן שלי. אני יודעת שהוא שבור ממה שהוא עשה. אני לא רוצה שהוא ימות, שיירו בו כמו בחיה בלי שתהיה לו אפילו הזדמנות לומר למשפחה של האנשים שהוא הרג כמה שהוא מצטער”.
דמעות הרטיבו את לחייה. לא היה לה אכפת. “קונור, בבקשה. אני מתחננת על החיים של הבן שלי”.
קונור לגם מהקפה שלו. “השם הוא ‘רוגן המשוגע.’ קוראים לי גם ‘הקצב’ ו’אימת מקסיקו,’ אבל בדרך כלל משתמשים ב’המשוגע’.”
“אני מכירה אותך “—
“לא, את לא. את הכרת אותי לפני המלחמה, כשהייתי ילד. תגידי לי, מה אני עכשיו”?
מבטו הכביד עליה כמו משקולת.
שפתיה רעדו והיא אמרה את הדבר הראשון שעלה בדעתה. “אתה רוצח המונים”.
הוא חייך חיוך צונן. לא היו שם שום הומור, שום חמימות, רק טורף אכזר החושף שיניים. “עברו ארבעים ושמונה שעות מאז ההצתה, ורק עכשיו הגעת. כנראה שאת ממש נואשת. עברת לפני כן בין כל האחרים? אני התחנה האחרונה שלך”?
“כן”, היא אמרה.
כחול חשמלי בוהק הבזיק בקשתיות עיניו. היא הסתכלה בהן ישירות, ולשבריר שנייה ראתה את העוצמה האמיתית האצורה בו. זה היה כמו לבהות במפולת אדמה רגע לפני שהיא בולעת אותך חיים. באותו רגע היא ידעה שכל הסיפורים נכונים. הוא רוצח ומטורף.
“לא אכפת לי אם אתה השטן בכבודו ובעצמו”, היא לחשה. “בבקשה תחזיר אלי את גווין”.
“בסדר”, הוא אמר.
כעבור חמש דקות היא כשלה בדרכה חזרה לאורך שביל הגישה. עיניה היו מלאות דמעות. היא ניסתה להפסיק לבכות אבל לא הצליחה. היא השיגה את מה שבאה להשיג. ההקלה היתה עצומה.
“קלי, מתוקה”! טום חיבק אותה. “הוא הסכים”, היא לחשה לו, המומה. “הוא הבטיח שהוא ימצא את גווין”.
כל הגברים שקרנים. גם כל הנשים שקרניות. למדתי את זה בגיל שנתיים, כשסבתא שלי אמרה לי שאם אני אהיה ילדה טובה ואשב בשקט, הזריקה שהרופא ייתן לי לא תכאב. זאת היתה הפעם הראשונה שמוחי הצעיר קישר בין התחושה הלא־ נעימה שהרגשתי כשהקסם שלי הבחין בשקר לבין פעולות של אנשים אחרים.
אנשים משקרים מכל מיני סיבות: כדי להציל את עצמם, כדי לא להסתבך, כדי לא לפגוע ברגשותיהם של אחרים. אנשים מניפולטיביים משקרים כדי להשיג את מה שהם רוצים. נרקיסיסטים משקרים כדי להאדיר את עצמם בעיני אחרים ובעיני עצמם. אלכוהוליסטים בגמילה משקרים כדי להגן על מה שנשאר מהשם הטוב שלהם. ויותר מכול משקרים לנו האנשים שאוהבים אותנו, כי החיים הם מסע בדרך משובשת והם רוצים להחליק אותה למעננו כמה שאפשר.
ג’ון רטגר שיקר כי הוא היה חלאה.
מבחינה חיצונית לא היה בו דבר שאמר, תשמעו, אני בן אדם מתועב. כשהוא יצא ממעלית בית המלון הוא נראה כמו איש נעים להפליא. גבר גבוה ובנוי היטב, עם שיער חום ומעט גלי, ומספיק אפור בצדעיים כדי לשוות לו מראה מכובד. היו לו פנים מהסוג שתצפו למצוא אצל גבר אתלטי ומצליח בשנות הארבעים לחייו: גבריות, מגולחות למשעי ומלאות ביטחון עצמי. הוא היה האבא הנאה והלבוש היטב שמעודד את הילד שלו בקול בליגת הפוטבול לנוער. הוא היה סוחר המניות המהימן שלעולם לא יוליך שולל את הלקוחות שלו. חכם, מצליח, יציב כמו סלע. והג’ינג’ית היפהפייה שאחזה ביד שלו לא היתה אשתו.
לאשתו של ג’ון קראו ליז, ויומיים קודם לכן היא שכרה אותי לברר אם הוא בוגד בה. היא כבר תפסה אותו בוגד עשרה חודשים קודם לכן, ואמרה לו שהפעם הבאה שלו תהיה הפעם האחרונה.
ג’ון והג’ינג’ית חצו את הלובי.
אני ישבתי באזור ההסבה, מוסתרת למחצה מאחורי עציץ גדול, והעמדתי פנים שאני שקועה בטלפון שלי, בעוד המצלמה הדיגיטלית הקטנה החבויה בתוך תיק המקרמה השחור שלי מצלמת את צמד הנאהבים. התיק נבחר בדיוק בגלל החורים המעוצבים שלו. רטגר והדייט שלו עצרו כמה צעדים ממני. המשכתי להטיל במרץ ציפורים לעבר החזירים הירוקים הלעגניים על מסך הטלפון שלי. נא להתקדם הלאה, אין כאן שום דבר מעניין, סתם בלונדינית צעירה שמשחקת בטלפון שלה ליד עציץ.
“אני אוהבת אותך”, אמרה הג’ינג’ית.
אמת. לטיפשה היו אשליות.
החזירים צחקו עלי. הייתי ממש גרועה במשחק הזה.
“גם אני אוהב אותך”, הוא אמר והסתכל לה בעיניים. תחושה לא נעימה ומוכרת הבזיקה בי, כאילו זבוב בלתי נראה מזמזם לי בתוך הראש. הקסם שלי עשה את שלו. ג’ון שיקר. איזו הפתעה.
כל כך ריחמתי על ליז. הם היו נשואים תשע שנים והיו להם שני ילדים, ילד בן שמונה וילדה בת ארבע. היא הראתה לי תמונות שלהם כששכרה אותי לעקוב אחריו. עכשיו הנישואים שלהם עומדים לשקוע כמו הטיטניק, ואני צפיתי בקרחון מתקרב.
“אתה באמת מתכוון לזה”? שאלה הג’ינג’ית והסתכלה עליו בהערצה מוחלטת.
“כן. את יודעת שזה נכון”.
שוב זמזום של קסם. שקר. את רוב האנשים מלחיץ לשקר. צריך זיכרון טוב ומוח גמיש כדי לעוות את האמת ולהמציא גרסה חלופית משכנעת של המציאות. ג’ון רטגר שיקר לך בפנים בעודו מסתכל לך ישר בעיניים. והוא עשה את זה בצורה מאוד משכנעת.
“הלוואי שהיינו יכולים להיות יחד”, אמרה הג’ינג’ית. “נמאס לי להסתתר”.
“אני יודע. אבל זה לא הזמן המתאים. אני עובד על זה. אל תדאגי”.
בני הדודים שלי בדקו את אילן היוחסין שלו. ג’ון לא היה מקושר לאף אחת ממשפחות הקסם החשובות שהתאגידים שלהן שלטו ביוסטון. לא היה לו רקע פלילי, ובכל זאת משהו בו טרד את מנוחתי. תחושת בטן אמרה לי שהוא מסוכן, ואני סמכתי על תחושות הבטן שלי. בדקנו גם את מצבו הכספי. ג’ון לא היה יכול להרשות לעצמו להתגרש. הוא היה סוחר מניות סביר, אבל לא כוכב. הוא היה ממושכן עד האוזניים. ההון שלו היה מושקע במניות, ויהיה יקר לחלק אותן במסגרת הסכם גירושים. הוא היה מודע לזה מאוד והתאמץ לכסות על עקבותיו. הוא והג’ינג’ית הגיעו לבית המלון במכוניות נפרדות, בהפרש של עשרים דקות זה מזה. סביר להניח שהוא ייתן לה לצאת ראשונה, ואם לשפוט על פי הגב המתוח שלו, הפגנת החיבה הפומבית הזאת בלובי לא היתה חלק מהתוכנית שלו.
הג’ינג’ית פתחה את פיה וג’ון התכופף בצייתנות לנשק אותה.
ליז תשלם לנו אלף דולר כשנביא לה את ההוכחות. זה כל מה שהיא יכלה לארגן בלי ידיעתו של ג’ון. זה לא הרבה, אבל מצבנו לא אפשר לנו לסרב לעבודות וזאת היתה משימה פשוטה יחסית. ברגע שהם יצאו מבית המלון אני אעזוב מהיציאה הצדדית, אצור קשר עם ליז ואגבה את התשלום שלנו.
דלתות בית המלון נפתחו וליז רטגר נכנסה ללובי. כל העצבים שלי נדרכו בבת אחת. למה? למה אנשים לא מקשיבים לי אף פעם? אנחנו סיכמנו במפורש שהיא לא תעקוב אחריו בעצמה. שום דבר טוב לא יוצא מזה אף פעם.
ליז ראתה אותם מתנשקים והפנים שלה הלבינו כמו סדין. ג’ון הרפה מהמאהבת שלו בפנים המומות. הג’ינג’ית בהתה בליז בארשת נחרדת.
“זה לא מה שזה נראה”, אמר ג’ון.
זה היה בדיוק מה שזה נראה.
“היי”! אמרה ליז בקול שברירי ורם להחריד. “מי את? כי אני אשתו”!
הג’ינג’ית הסתובבה ונמלטה אל מעמקי בית המלון.
ליז פנתה אל בעלה. “אתה”.
“בואי לא נעשה את זה כאן”.
“אה, עכשיו אכפת לך איך זה נראה? עכשיו?”
“אליזבת”. קולו הדהד בציווי. אוי.
“אתה הרסת אותנו. אתה הרסת הכול”.
“תקשיבי”…
היא פתחה את הפה. לקח למילים רגע לצאת, כאילו נאלצה לחלץ אותן בכוח. “אני רוצה להתגרש”.
אני עבדתי בעסק המשפחתי מאז גיל שבע־עשרה, וזיהיתי את הרגע המדויק שבו הציף האדרנלין את הגוף של ג’ון. גברים מסוימים מאדימים ומתחילים לצרוח. אחרים קופאים — הם אלה שינשכו מרוב פחד. תדחקו אותם יותר מדי והם יתחרפנו. אבל ג’ון רטגר נאטם. כל שמץ של רגש נעלם מהפנים שלו. העיניים שלו נפערו, והמוח הקשוח והמחושב שמאחוריהן התחיל להעריך את המצב בדקדקנות צוננת.
“בסדר”, הוא אמר בקול שקט. “בואי נדבר על זה. צריך להביא בחשבון לא רק אותנו. צריך לחשוב גם על הילדים. בואי, אני אקח אותך הביתה”. הוא הושיט יד לזרוע שלה.
“אל תיגע בי”, היא סיננה.
“ליז”, הוא אמר בקול רגוע לגמרי. העיניים שלו היו ממוקדות כעיני טורף, כמו המבט המרוכז של צלף שבוחן את המטרה שלו מבעד לכוונת. “זאת לא שיחה מתאימה ללובי. אל תעשי סצנות. זה לא לכבודנו. בואי, אני אנהג”.
בשום פנים ואופן לא יכולתי לאפשר לליז להיכנס איתו למכונית. העיניים שלו לימדו אותי שאם אתן לה ללכת איתו, זאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה.
פעלתי במהירות והתייצבתי ביניהם.
“נבדה”? ליז מצמצה בהפתעה.
“לכי”, אמרתי לה.
“מי זאת”? ג’ון התמקד בי.
בדיוק, תסתכל עלי, אל תסתכל עליה. אני האיום הגדול יותר. חצצתי ביניהם ומנעתי כל מגע. “ליז, לכי למכונית שלך. אל תיסעי הביתה. סעי לבית של קרובי משפחה. ברגע זה”.
שרירים נקפצו בלסת של ג’ון כשחשק שיניים.
“מה”? ליז בהתה בי.
“את שכרת אותה לרגל אחרי”. ג’ון משך בכתפיים וסובב את הראש כמו מתאגרף שמחמם את הצוואר לקראת קרב.
“את הכנסת אותה לחיים הפרטיים שלנו”.
“ברגע זה”! נבחתי.
ליז הסתובבה וברחה.
הרמתי ידיים באוויר והתחלתי לסגת לעבר היציאה. הקפדתי להישאר בטווח של מצלמת האבטחה של הלובי. מאחורי השמיעה הדלת קול רחש כשליז נחלצה מהמקום.
“הכול נגמר, מר רטגר. אני לא מהווה איום”.
“חתיכת כלבה חטטנית. את והמכשפה זממתן נגדי יחד”.
הפקיד מאחורי דלפק הקבלה חייג באצבעות קדחתניות. אילו הייתי שם לבדי, הייתי מסתובבת ובורחת. יש אנשים שעומדים על שלהם ויהי מה. בעבודה כמו שלי, המחשבה על בילוי בבית חולים, שאליו מתלווה חשבון שלא תוכלי לשלם כי את לא עובדת, גומלת אותך מהר מאוד מרעיונות כאלה. הייתי נמלטת כמו ארנבת אם היתה לי הזדמנות, אבל הייתי חייבת למשוך זמן כדי שליז תספיק להגיע למכונית שלה.
ג’ון הניף זרועות כפופות. כפות ידיו פנו מעלה ואצבעותיו נפשקו כאילו החזיק שני כדורים גדולים. תנוחת השימוש בקסם. אוי.
“מר רטגר, אל תעשה את זה. זה לא נגד החוק, לבגוד בבת הזוג שלך. עדיין לא ביצעת שום עבירה. בבקשה אל תעשה את זה”.
העיניים שלו ננעצו בי, צוננות וקשוחות. “אתה עדיין יכול פשוט להסתובב וללכת”.
“חשבת שאת יכולה להשפיל אותי. חשבת שאת יכולה להביך אותי”. הפנים שלו כהו מצללי קסם ערטילאיים שהחליקו על עורו. ניצוצות אדומים זעירים התלקחו מעל כפות ידיו. ברקים אדומים עזים הבזיקו בין קצות האצבעות. איפה אנשי האבטחה של המלון, לעזאזל? לא יכולתי לפגוע בו ראשונה — זאת תהיה תקיפה ולא יכולנו להרשות לעצמנו תביעה — אבל להם מותר.
“אני אראה לך מה קורה לאנשים שמנסים להשפיל אותי”.
זינקתי הצדה. רעם הרעים. דלתות הזכוכית של בית המלון התנפצו. גל ההדף הניף אותי מהרצפה. ראיתי את הכיסא שישבתי עליו באזור ההסבה מתעופף לעברי. הרמתי ידיים לגונן על עצמי והתכווצתי לכדור באוויר. הכתף הימנית שלי התנגשה בקיר. הכיסא פגע לי בצד הגוף ובפנים. אאוץ’. התרסקתי על הרצפה לצד שברי עציץ חרס שרק לפני שתי שניות היה בו צמח, ומיהרתי לקום על רגלי. הניצוצות האדומים התלקחו שוב. הוא התכונן לסיבוב שני. אומרים שלאישה במשקל שישים קילו אין סיכוי מול גבר אתלטי ששוקל תשעים קילו. זה לא נכון. את פשוט חייבת להחליט לפגוע בו ואז לעשות את זה. תפסתי שבר חרס כבד והשלכתי אותו עליו. הוא התרסק על החזה שלו וערער את שיווי המשקל שלו. בעודי רצה לעברו שלפתי את הטייזר מהכיס שלי. ג’ון רטגר הכניס לי אגרוף. זאת היתה מכה מהירה וחזקה שפגעה לי ישר בבטן. עיני התמלאו דמעות. הסתערתי קדימה והצמדתי את הטייזר לצוואר שלו.
פרץ החשמל עבר בגופו. עיניו התבלטו בחוריהן.
בבקשה שהוא יקרוס. בבקשה. הפה של ג’ון נפער. ואז גופו התקשח כולו והוא צנח כמו בול עץ. לחצתי עם הברך על הצוואר שלו ושלפתי אזיקון מהכיס. משכתי את ידיו, הצמדתי אותן זו לזו וכבלתי אותן באזיקון.
ג’ון נהם.
התיישבתי על הרצפה לצדו. הפנים שלי כאבו.
שני גברים פרצו מבעד לדלתות הצדדיות ורצו לעברנו.
על הז’קטים שלהם היו תגיות של אנשי אבטחה. יופי, עכשיו מגיעים. תודה לאל על חיל הפרשים. במרחק נשמעה יללת סירנות.
סמל מוניוז, גבר מוצק שגילו כפול משלי, בחן את סרטון האבטחה בפעם השלישית. “לא יכולתי לתת לו להכניס אותה למכונית”, אמרתי מהכיסא שלי. הכתף שלי כאבה, וכיוון שידי היו אזוקות, לא יכולתי לשפשף אותה. היה מלחיץ, להיות קרובה כל כך לשוטרים. רציתי לזוז במקום באי־שקט, אבל זה היה גורם לי להיראות חשודה.
“וצדקת”, מוניוז אמר ונגע במסך. הוא עצר את הסרטון בנקודה שבה ג’ון רטגר הושיט יד אל אשתו. “הנה, כאן אפשר לראות בדיוק מי הבנאדם. האיש נתפס עם המכנסיים למטה והוא לא אומר, ‘סליחה, פישלתי’. הוא לא מתחנן שהיא תסלח לו ולא מתרתח. הוא נעשה קפוא לגמרי ומנסה לסלק את אשתו מהתמונה”.
“אני לא התגריתי בו. גם לא נגעתי בו עד שהוא ניסה להרוג אותי”.
“כן, אני רואה”. הוא הסתובב אלי. “זה טייזר C2 שיש לך שם. את יודעת שיש לדברים האלה טווח של חמישה מטרים, נכון”?
“לא רציתי להסתכן. הקסם שלו נראה לי חשמלי, וחשבתי שהוא עלול לבלום את הזרם”.
מוניוז נענע את ראשו. “לא, הוא אנרקינט. אנרגיית קסם טהורה, והוא הוכשר להשתמש בה באדיבות צבא ארצות הברית. הבחור חייל לשעבר”.
“אה”. זה הסביר למה רטגר נאטם ככה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שנדרש להתמודד עם פרץ של אדרנלין. הגיוני גם שהוא אנרקינט. פירוקינטים עובדים עם אש, אקווקינטים עובדים עם מים ואנרקינטים עובדים עם אנרגיית קסם גולמית. איש לא ידע מה הטבע המדויק של האנרגיה הזאת, אבל זה סוג קסם נפוץ יחסית. איך לעזאזל ברן פספס את כל זה בבדיקת הרקע? כשאני אגיע הביתה, הבן דוד שלי ואני הולכים לנהל שיחה רצינית.
שוטר במדים שרבב את ראשו מבעד לדלת והחזיר למוניוז את הרישיון שלי. “הכול כמו שהיא אמרה”.
מוניוז פתח את האזיקים שלי, הסיר אותם והחזיר לי את התיק והמצלמה. אחריהם קיבלתי את הטלפון והארנק. “טוב, גבינו ממך עדות, וכרטיס הזיכרון של המצלמה שלך יישאר אצלנו בינתיים. תקבלי אותו בחזרה בהמשך. לכי הביתה ושימי קרח על הצוואר”.
חייכתי אליו. “אתה לא מתכוון לומר לי שלא אעזוב את העיר, הסמל”?
מוניוז הסתכל עלי בהבעה של “עוד חכמולוגית.” “לא. התמודדת מול קוסם ברמה צבאית בשביל אלף דולר. אם את צריכה אותם עד כדי כך, סביר להניח שאין לך כסף לדלק”.
כעבור שלוש דקות נכנסתי למיניוואן מאזדה בן החמש שלי. במסמכי הרכב תואר צבע המאזדה כ”זהב.” כל אדם שיש לו עיניים בראש היה אומר שזה “סוג של שמפניה” או “מין בז’ כזה.” אם נוסיף לזה את הצורה הכללית של מכונית־ אמהות, המיניוואן היה רכב המעקבים המושלם. אף אחד לא התייחס אליו. פעם עקבתי אחרי מישהו במשך שעתיים בכביש נטוש כמעט לגמרי, וכשחברת הביטוח הראתה לו את הסרטון שהוכיח שהברך שלו עובדת בסדר גמור כשהוא מעביר הילוכים באל קמינו שלו, הוא היה ממש מופתע.
סובבתי את המראה הפנימית אלי. סימן אדום גדול שיהפוך לחתיכת חבורה סגולה התנוסס על הצוואר שלי ועל החלק העליון של הכתף הימנית, כאילו מישהו שפשף את האזור בחופן אוכמניות. כתם אדום דומה התנוסס על הלסת השמאלית. נאנחתי, סידרתי מחדש את המראה ונסעתי הביתה.
כן, ממש משימה פשוטה. לפחות לא גמרתי בבית חולים. עשיתי פרצוף. הח ּבורה החליטה שהיא לא מתה על זה שאני עושה פרצוף. אאוץ.’ משרד חקירות ביילור החל את דרכו כעסק משפחתי. עדיין היינו עסק משפחתי. טכנית מישהו אחר היה הבעלים שלנו עכשיו, אבל רוב הזמן יכולנו להתנהל כראות עינינו. היו לנו רק שלושה כללים. כלל מס’ :1 אם קנו אותנו, קנו אותנו. מרגע שלקוח שכר את שירותינו, נשארנו נאמנים לו. כלל מס’ :2 לא עברנו על החוק. זה היה כלל טוב. הוא חסך לנו מעצרים והוצאות משפטיות. וכלל מס’ ,3 שהיה החשוב מכולם: חובה שבסוף כל יום נוכל לעמוד מול המראה ולהסתכל לעצמנו בעיניים. קטלגתי את היום הזה תחת כלל מס’ .3 אולי סתם הגזמתי. אולי ג’ון רטגר היה לוקח את אשתו הביתה, כורע ברך ומתחנן שתסלח לו. אבל סיימתי את היום הזה בלי חרטות ובלי לדאוג אם עשיתי את הדבר הנכון ואם שני הילדים של ליז יזכו לראות שוב את אמא שלהם.
אבא שלהם היה סיפור אחר, אבל הוא כבר לא היה הבעיה שלי. הצרות שלו היו מעשה ידיו.
נסעתי בפקקים של הערב על כביש I-290 בכיוון צפון־ מערב, ומשם פניתי דרומה. כעבור כמה דקות עצרתי מול המחסן שלנו. ההונדה סיוויק השחורה החבוטה של ברן חנתה בחניה, לצד ההונדה אלמנט הכחולה של אמא. אה, יופי. כולם בבית.
חניתי, ניגשתי לדלת והקלדתי את הקוד של מערכת האבטחה. הדלת נפתחה בנקישה ואני נכנסתי, ואז עצרתי רגע להקשיב לקול המרגיע של המנעול שנסגר מאחורי.
כשנכנסים מכאן, המחסן נראה כמו משרד. בנינו קירות פנימיים, התקנו בהם חלונות זכוכית וכיסינו את הרצפה בשטיח עמיד בצבע בז.’ כך יצרנו שלושה משרדים משמאל, וחדר מנוחה וחדר ישיבות גדול מימין. התקרה הצפה השלימה את האשליה.
נכנסתי למשרד שלי, הנחתי את התיק ואת המצלמה על השולחן והתיישבתי בכיסא שלי. זה היה הזמן לכתוב דו”ח עם סיכום של כל מה שקרה, אבל ממש לא התחשק לי. החלטתי שאני אעשה את זה אחר כך.
המשרד היה מבודד מפני קול. הכול היה שקט. הריח הקלוש והמוכר של שמן אשכוליות עלה ממבער השמנים. השמנים היו הפינוק הקטן האהוב עלי. שאפתי עמוקות מהניחוח. הייתי בבית.
יצאתי מזה בחיים. אם הראש שלי היה נחבט בקיר כשרטגר העיף אותי, הייתי עלולה למות היום. ברגע זה ממש הייתי יכולה לשכב מתה במקום לשבת כאן במשרד שלי, שישה מטרים מהבית שלי. אמא שלי היתה הולכת לחדר המתים לזהות את הגופה שלי על שולחן. הלב שלי פעם בכוח בחזה. בחילה גאתה ולחצה לי על הגרון. רכנתי קדימה והתמקדתי בנשימה. נשימות עמוקות ומרגיעות. צריך רק לתת לעצמי זמן לעבד את זה.
שאיפה ונשיפה. שאיפה ונשיפה.
גל החרדה החל לסגת בהדרגה.
שאיפה ונשיפה.
בסדר.
קמתי, חציתי את המשרד אל חדר המנוחה, פתחתי את הדלת האחורית שלו ונכנסתי לשטח המחסן עצמו. פרוזדור רחב ונוח התמשך ימינה ושמאלה ורצפת הבטון המוחלקת החזירה אור רך. מעלי היתמרה תקרה בגובה עשרה מטרים. כשנאלצנו למכור את הבית ולעבור לגור במחסן, אמא ואבא שקלו לעצב אותו מבפנים כמו בית אמיתי. במקום זה בנינו קיר אחד גדול שהפריד בין החלק הזה של המחסן — אזור המגורים שלנו — לבין המוסך של סבתא, כדי שלא נצטרך לחמם או למזג את כל שני הדונם של המחסן. שאר הקירות צמחו בצורה אורגנית, שזו הדרך הנחמדה לומר שבנינו אותם לפי הצורך מכל חומר זמין.
אם אמא תראה אותי, אני לא אוכל להתחמק מבדיקה רפואית יסודית. כל מה שרציתי לעשות היה להתקלח ולאכול משהו. בשעות האלה היא היתה בדרך כלל עם סבתא ועזרה לה בעבודה. אם אקפיד לשמור על השקט, אולי אצליח להתגנב לחדר שלי. התקדמתי בדממה לאורך הפרוזדור. תחשבי מחשבות מתגנבות… תהיי בלתי נראית. עם קצת מזל, שום דבר לא יעורר את תשומת הלב של אמא.
“אני ארצח אותך”! יילל קול מוכר מימין.
לעזאזל. ארבלה, כמובן. אחותי הקטנה היתה ממש עצבנית, אם לשפוט על פי גובה הקול.
“ממש בוגר מצדך”! וזאת היתה קטלינה, שהיתה בת שבע-עשרה עשרה. מבוגרת בשנתיים מארבלה וצעירה בשמונה ממני. הייתי חייבת להרגיע אותן לפני שאמא תגיע לבדוק מה קרה. מיהרתי לאורך הפרוזדור לעבר חדר הטלוויזיה.
“לפחות אני לא זנזונת סתומה בלי חברים”!
“לפחות אני לא שמנה”!
“לפחות אני לא מכוערת”!
אף אחת מהן לא היתה שמנה, מכוערת או מופקרת. שתיהן נטו למלודרמה, ואם אני לא אפזר את המסיבה הזאת ומהר, אמא תגיע בתוך שניות.
“אני שונאת אותך”!
נכנסתי לחדר הטלוויזיה. קטלינה הרזה וכהת השיער עמדה מימין בזרועות משולבות על החזה. משמאל, ברן ריסן בזהירות רבה את ארבלה הבלונדינית, והחזיק אותה במותניה מעל הרצפה. ארבלה היתה ממש חזקה, אבל ברן התאבק כל התיכון והשתתף בחוג ג’ודו פעמיים בשבוע. הוא המשיך לצמוח גם בגיל תשע־עשרה, ונכון לעכשיו היה מטר שמונים וחמישה ובערך תשעים קילו, רובם שרירים גמישים וחזקים. לא היה לו שום קושי לרסן את ארבלה, ששקלה ארבעים וחמישה קילו.
“תעזוב אותי”! נהמה ארבלה.
“תחשבי על מה שאת עושה”, אמר ברן בקול עמוק וסבלני.
“הסכמנו על זה — בלי אלימות”.
“מה קרה הפעם”? שאלתי.
קטלינה הצביעה על ארבלה. “היא אף פעם לא סוגרת את המכסה של המייקאפ הנוזלי שלי. ועכשיו הוא התייבש”! כמה צפוי. הן מעולם לא רבו על הדברים הגדולים. הן לא גנבו זו מזו, אף אחת לא ניסתה לחבל במערכות היחסים של האחרת, ואם מישהו העז להסתכל על אחת מהן במבט עקום, האחרת היתה הראשונה להסתער להגנתה של אחותה. אבל אם אחת מהן לקחה מברשת שיער של האחרת ולא ניקתה אותה, מיד פרצה מלחמת עולם שלישית.
“זה לא נכון”… ארבלה קפאה. ” נבה, מה קרה לפנים שלך”?
הכול עצר. ואז כולם דיברו יחד בקולות רמים.
“שקט! תירגעו; זה שטחי. אני בסך הכול צריכה מקלחת. ותפסיקו לריב. אחרת אמא תבוא ואני לא רוצה שהיא “—
“שהיא מה”? אמא עברה בדלת בצליעה קלה. הרגל שלה שוב הציקה לה. הגובה של אמא היה ממוצע ובעבר היא היתה רזה ושרירית, אבל הפציעה שלה קרקעה אותה. כיום היא רכה יותר, עם פנים עגולות יותר. היו לה עיניים כהות, כמו שלי, אבל השיער שלה היה ערמוני.
סבתא פרידה נכנסה בעקבותיה. היא היתה בערך בגובה שלי, רזה, עם הילה של תלתלי פלטינה מוכתמים בגריז. הריח המנחם והמוכר של גריז, גומי ואבקת שריפה מילא את החדר. סבתא פרידה ראתה אותי והעיניים הכחולות שלה נפערו.
אוי.
“פנלופי, למה התינוקת פצועה”?
ההגנה הטובה ביותר היא התקפה נמרצת. “אני לא תינוקת. אני בת עשרים וחמש”. הייתי הנכדה הראשונה של סבתא שלי. גם אם היא תחיה עד שאהיה בת חמישים, עם נכדים משלי, בשבילה תמיד אהיה “התינוקת.”
“איך זה קרה”? שאלה אמא.
לעזאזל. “גל הדף של קסם, קיר וכיסא”.
“גל הדף”? שאל ברן.
“תיק רטגר”.
“חשבתי שהוא נפל”.
נדתי בראשי לשלילה. “קסם אנרקינטי. הוא חייל לשעבר”.
פניו של ברן נפלו. המצח שלו התקמט והוא יצא מהחדר.
“ארבלה, תביאי את ערכת העזרה הראשונה”, אמרה אמא. “נבדה, תשכבי. יכול להיות שיש לך זעזוע מוח”.
ארבלה הסתלקה בריצה.
“זה לא כזה נורא! אין לי זעזוע מוח”.
אמא שלי הסתובבה והסתכלה עלי. הכרתי את הארשת הזאת. זאת היתה ההבעה של רס”ל ביילור. לא היתה דרך מילוט.
“הפרמדיקים בזירה בדקו אותך”?
“כן.”
“מה הם אמרו”?
לא היה טעם לשקר. “הם אמרו שכדאי שאני אלך לבית חולים, רק ליתר ביטחון”.
אמא שלי ריתקה אותי במבט. “ועשית את זה”?
“לא.”
“תשכבי”.
נאנחתי והשלמתי עם גורלי.
*
למחרת בבוקר ישבתי בחדר הטלוויזיה ואכלתי את הקרפים והנקניקיות שאמא הכינה לי. הצוואר שלי עדיין כאב. צד הגוף עוד יותר.
אמא ישבה בקצה האחר של הספה, שתתה קפה ועבדה על השיער של ארבלה. מתברר ששיא האופנה העדכנית בתיכון היה צמות משוכללות, וארבלה הצליחה איכשהו לשכנע אתאמא לעזור לה. בצד שמאל של מסך הטלוויזיה, כתבת חדשות עם שיער מושלם להחריד תיארה את ההצתה בבנק פירסט נשיונל, ובצד הימני נראה טורנדו של אש אופף את הבניין. להבות כתומות היתמרו מן החלונות.
“זה נורא”, אמרה אמא.
“מישהו נהרג”? שאלתי.
“מאבטח. אשתו ושני הילדים קפצו להביא לו ארוחת ערב וגם הם נכוו, אבל שרדו. נראה שאדם פירס היה מעורב בזה”.
כולם ביוסטון ידעו מי זה אדם פירס. המשתמשים בקסם סווגו על פי חמש דרגות: זוטר, ממוצע, ניכר, רם ועליון. פירס, שנולד עם כישרון פירוקינטי נדיר, סווג בדרגה של פלדת אלחלד. פירוקינט נחשב בדרגת “ממוצע” אם היה מסוגל להתיך שלושים ליטר קרח בתוך פחות מדקה. באותו פרק זמן, אדם פירס היה מסוגל לזמן אש שתמיס נפח זהה של פלדת אלחלד. משמעות הדבר שפירס היה עליון, הדרגה הגבוהה ביותר של משתמש בקסם. כולם רצו אותו — הצבא, מחלקת ההגנה, הסקטור הפרטי.
משפחת פירס היתה משפחה מכובדת ועשירה, הבעלים של חברת הכבשן, הספקית המובילה של ציוד חישול. אדם הנאה, בעל יכולות הקסם המדהימות, היה משוש לבו של בית פירס. הוא גדל אפוף מותרות ואהבה, למד בכל בתי הספר הנכונים, לבש את כל הבגדים הנכונים, והיה צפוי לו עתיד מושלם עם נצנצים. הוא היה כוכב עולה ורווק מבוקש מאין כמוהו.
ואז, בגיל עשרים ושתיים, הוא עשה לכולם אצבע משולשת, הכריז על נטיותיו הרדיקליות והסתלק להקים לו כנופיית אופנוענים. פירס צץ מאז בחדשות מדי פעם, בדרך כלל בהקשר שעירב שוטרים, פשע והצהרות נגד הממסד. אמצעי התקשורת מתו עליו, כי השם שלו הביא רייטינג. וכמו על פי סימן, פניו של פירס מילאו את הצד הימני של המסך. הוא היה לבוש ג’ינס שחורים ומעיל עור שחור שהיה פתוח מעל חזה שרירי חשוף, כמו תמיד. קעקוע של קשרים קלטיים כיסה את הצד השמאלי של חזהו, ופנתר נוהם עם קרניים עיטר את הצד הימני של הקוביות בבטן שלו. שיער חום ארוך למדי גלש על פניו היפות, הדגיש את עצמות הלחיים המוצלחות בעולם ואת הלסת המושלמת המעוטרת בדיוק בכמות הזיפים הדרושה כדי להוסיף מעט חספוס. אם הוא היה מתנקה, הוא היה נראה כמעט מלאכי. אבל פירס היה מלאך מלוכלך באופן מכוון, עם כנפיים שנחרכו במיומנות כדי להיראות כמה שיותר טוב בטלוויזיה. כבר יצא לי להיתקל בכנופיות אופנוענים אמיתיות. לא אופנוענים של סוף שבוע, שבחייהם האמיתיים הם רופאים ועורכי דין, אלא הדבר האמיתי, אלה שחיים על הכביש. הם היו קשוחים, לא בדיוק שמורים היטב והעיניים שלהם היו עשויות עופרת. פירס הזכיר שחקן ראשי שמשחק טיפוס קשוח בסרט פעולה. למזלו, הוא היה מסוגל לייצר לעצמו רקע של להבות מתנחשלות.
“לוהט”! אמרה ארבלה.
“שקט”, אמרה לה אמא.
סבתה פרידה נכנסה לחדר. “אווו, הנה הבחור שלי”.
“אמא”… רטנה אמא.
“מה? זה חזק ממני. זה עיני השטן האלה”.
לפירס באמת היו עיני שטן. עיניים עמוקות וכהות, בצבע חום עשיר כמו קפה טחון, בלתי צפויות ומלאות טירוף. הוא בהחלט נראה טוב, אבל בכל פעם שהראו אותו בטלוויזיה זה נראה איכשהו מבוים. נדמה שהוא תמיד יודע איפה המצלמה. ואם אני אפגוש אותו אי־פעם פנים אל פנים, אני אברח לכיוון הנגדי כאילו העקבים שלי עולים באש. כי אם אני אהסס, זה בדיוק מה שיקרה.
“הוא הרג מישהו”, אמרה אמא.
“הפלילו אותו”, אמרה סבתא פרידה.
“את אפילו לא יודעת מה הסיפור”, אמרה אמא.
סבתא משכה בכתפיה. “הפלילו אותו. גבר יפה כזה לא יכול להיות רוצח”.
אמא בהתה בה.
“פנלופי, אני בת שבעים ושתיים. תני לי ליהנות מהפנטזיה שלי”.
“כל הכבוד, סבתא”. ארבלה פמפמה באגרוף באוויר.
“אם את מתעקשת להיות הלקקנית הקטנה של סבתא, שהיא תסרק אותך”, אמרה אמא. “נחזור אל חקירת ההצתה לאחר הפסקת הפרסומות“, הכריזה שדרנית החדשות. “ולאחר מכן, הפארק המפורסם שהוצף חולדות”.
תמונה של ברידג’ פארק הופיעה על המסך ובמרכזה פסל הארד בגודל טבעי של קאובוי על סוס דוהר.
“האם צריכים נציגי מחוז הריס לנקוט אמצעים קיצוניים? זאת ועוד לאחר הפרסומות“.
ברן הופיע בפתח. “היי, נבדה, אני יכול לדבר איתך רגע”?
קמתי ויצאתי בעקבותיו. הלכנו במסדרון למטבח בלי לומר מילה. זה היה המקום הקרוב ביותר שבו אמא וסבתא לא ישמעו אותנו.
“מה קורה”?
ברן העביר יד בשערו החום הבהיר הקצר והושיט לי קלסר.
פתחתי אותו וסקרתי את תוכנו. אילן היוחסין של ג’ון רטגר, קורות החיים שלו ובדיקת הרקע. שורה אחת הודגשה בצהוב: שחרור בכבוד, רישום חסוי.
זקפתי אצבע. “א־הא”!
“אהא”, אישר ברן.
מעסיקים בדרך כלל אוהבים אנשים עם רקע צבאי. הם דייקנים, ממושמעים, מנומסים ומסוגלים לקבל החלטות זריזות בשעת הצורך. אבל קוסם קרב יגרום למנהל כוח האדם הטיפוסי להרים את הרגליים ולהימלט על נפשו. אף אחד לא רוצה שבסביבת העבודה הלחוצה שלו יסתובב מישהו בעל יכולת לזמן נחיל של עלוקות מוצצות דם. כדי לעקוף את הבעיה, מחלקת ההגנה הטילה חיסיון על הרישומים של קוסמי קרב מסוימים. תיק חסוי לא בהכרח מעיד על יכולות קסם ברמה קרבית, אבל אילו הייתי יודעת שיש לרטגר תיק כזה, הייתי יודעת שזו אפשרות. הייתי מתמודדת איתו בצורה אחרת לגמרי.
“פישלתי”. ברן נשען על השיש. העיניים האפורות שלו היו מלאות חרטה. “היה לי מבחן בהיסטוריה מודרנית. זה לא מהתחומים החזקים שלי, והייתי צריך להוציא לפחות שמונים וחמש כדי לא לאבד את המלגה, אז הייתי חייב לחרוש. העברתי את הבדיקה לליאון. הוא עשה בדיקת אילן יוחסין ובדיקת רקע, אבל שכח לבדוק במסד הנתונים של מחלקת ההגנה”.
“זה בסדר”, אמרתי לו. ליאון היה בן חמש־עשרה. לגרום לו לשבת בשקט למשך שלושים שניות היה קשה יותר מאשר לעשות מקלחת לחתול.
ברן שפשף את גשר האף שלו. “לא. זה לא בסדר. את ביקשת ממני לעשות את זה. הייתי צריך לעשות את זה בעצמי ולא עשיתי. ואת נפצעת. זה לא יקרה שוב”.
“אל תיקח את זה קשה”, אמרתי לו. “גם לי יצא לפספס דברים. זה קורה. מעכשיו פשוט תקפיד לבדוק גם במחלקת ההגנה. אז הוצאת שמונים וחמש?”
הוא הנהן. “האמת שזה די מעניין. את מכירה את הסיפור על הפרה של גברת אולירי?”
פעם ממש אהבתי היסטוריה. אפילו חשבתי לעשות בזה תואר, אבל החיים הפריעו. “זאת לא הפרה שהפילה עששית באסם וגרמה לשריפה הגדולה של שיקגו, מתישהו בשנות השישים של המאה התשע־עשרה”?
“אוקטובר “,1871 אמר ברן. “המרצה שלי חושב שזה לא באמת קרה בגלל פרה. הוא חושב שזה היה קוסם”.
“ב־?1871 נסיוב אוסיריס בקושי התגלה אז”.
“זאת תיאוריה ממש מעניינת”. ברן משך בכתפיו. “כדאי לך לדבר איתו מתישהו. הוא ממש מגניב”.
חייכתי. נדרשו לי ארבע שנים, כולל לימודי קיץ בכל קיץ, כדי להוציא איכשהו תואר במשפט פלילי, כי כל הזמן הזה הייתי מוכרחה גם לעבוד. ברן זכה במלגה אקדמית כי היה חכם יותר מכולנו יחד, והצליח יפה בלימודים. נראה שהוא אפילו נהנה מקורס אחד לפחות שלא היה חובה במסגרת התואר הראשי שלו.
“יש עוד משהו”, אמר ברן. “מונטגומרי רוצה לדבר איתנו”.
הבטן שלי ביצעה פירואט. משרד החקירות שלנו היה שייך לבית מונטגומרי. כשהחסכונות והכסף מהמכירה של הבית שלנו לא הספיקו כדי לכסות את ההוצאות הרפואיות של אבא, מכרנו את החברה לבית מונטגומרי. טכנית, זאת היתה משכנתא. התשלומים נפרשו לשלושים שנה, וכל חודש הצלחנו לגרד איכשהו את התשלום המינימלי. בפועל, תנאי המשכנתא שלנו הפכו אותנו לחברת־בת של מונטגומרי חקירות בינלאומיות, ובקיצור, מח“ב. עד היום, בית מונטגומרי לא הפגין בנו עניין רב כמשרד חקירות. היינו קטנים מכדי שנעניין אותם, ולא היתה להם סיבה להטריד אותנו כל עוד הצ’קים לא חזרו, והצ’קים שלנו אף פעם לא חזרו. אני דאגתי לזה.
“הם אמרו כמה שיותר מהר”, אמר ברן.
“זה נשמע שגרתי”?
“לא.”
לעזאזל. “אל תגיד לאמא ולסבתא”.
הוא הנהן. “הן סתם יילחצו”.
“כן. אני אתקשר אליך ברגע שאבין מה העניין. בוא נקווה שסתם שכחנו להגיש איזה טופס או משהו כזה”.
כבר כמעט הגעתי לדלת כשהוא קרא, “נבדה? אשתו של ג’ון רטגר העבירה את הכסף. אלף דולר, כמוסכם”.
“טוב מאוד”, אמרתי ונמלטתי משם. הייתי חייבת להסתרק, להתארגן ולחצות בזריזות את העיר אל מגדלי הזכוכית.
כמה גרוע זה כבר יכול להיות?
