קווים אדומים | יהודית ציפורי

נתוני הפתיחה של קווים אדומים היו בעייתיים: סופרת ישראלית שכותבת עלילה שמתרחשת בארץ זרה עם דמויות זרות (איזו יומרה), ספר מאפיה (כבר אמרתי מה דעתי על אלה), שתי דמויות שמדווחות על האירועים לסירוגין בגוף ראשון (לאן נעלמה אומנות הגוף שלישי עבר?) ואם לא די בזה התקציר הציג תבנית יחסים שאני פחות אוהבת – זו בה הגיבורים נמשכים אחד לשני מהרגע הראשון (איך לעזאזל יבנה מתח מיני ראוי?). אבל התקציר הזה, דווקא התקציר, גרם לי להציץ בפרולוג שעלה באתר עברית, ומשהו בכתיבתה של יהודית ציפורי פיתה אותי להמשיך ו-476 עמודים מאוחר יותר אני יכולה לסכם ולומר שהצליח לה איתי. באופן מפתיע (בעיקר אותי) נהניתי.

היא, מלאני ארינוס, בת למשפחת יקבנים עשירה, הוא אנטוניס דנטס, בנו של מנהיג משפחת הפשע החזקה באתונה. היא חוזרת לעיר הולדתה לעבוד כבלשית חוקרת במשטרה המקומית, הוא חוזר אחרי גלות ממושכת בפריז, לביקור קצר, אחרי ניסיון התנקשות בחייו של אחיו הבכור. שניהם מזדמנים לאותו מלון, נתקלים זה בזו מספר פעמים, מגרים, מתגרים, מפלרטטים ומסיימים את ההיכרות ביניהם בארבעים ושמונה שעות של סקס משכר חושים ללא גבולות אבל עם קו אדום אחד שאין לעבור – במערכת היחסים הזמנית הזו שאמורה להסתיים עם חזרתו של טוני לצרפת הם שומרים על אנונימיות. הוא לא יודע במה היא עוסקת, היא לא יודעת מי היא משפחתו וכך זה אמור להישאר.

אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. טוני נאלץ לוותר על פריז ולקבל על עצמו תפקיד בעסקי המשפחה. בפעם הבאה שהוא יפגוש במלאני זה יקרה בחדר החקירות ואחרי שהשניים יתגברו על ההפתעה, החשד ותחושת הבגידה, תתחיל ביניהם מערכת יחסים של דחיה (אסור לנו להיות ביחד. אין מצב שנהיה ביחד. מסוכן שנהיה ביחד. לא נהיה ביחד) והתקרבות (אנחנו לא יכולים שלא להיות ביחד. אין מצב שלא נהיה ביחד. אנחנו חייבים להיות ביחד) על רקע קליעים שורקים וסכינים – ובכן – גם שורקות.

המשחק הזה של דחייה והתקרבות (סליחה אם גרמתי לזה להישמע מטופש) הוא מה שהפך מבחינתי את הספר למעניין. ציפורי הצליחה לייצר השתוקקות נואשת רומאו ויוליה סטייל שגרמה לי לחוש סימפטיה רבה לגיבורים ולאחל להם שימצאו אושר האחד בזרועות השניה במהרה בימנו אמן.

אבל לא רק סימפטיה הצליחה ציפורי לחלץ ממני. היא גרמה לי, מארה על ראשה, ממש לחבב את הדמויות ובעיקר את טוני המאפיונר. כמסורת ספרי המאפיה מכריז טוני על עצמו שוב ושוב שהוא לא אדם טוב, אבל בשונה מספרים אחרים כאן התקשיתי להאמין לו. ציפורי עיצבה את אותו כאדם שהוא הגון בבסיסו ולצד האיכפתיות והנדיבות שהעניקה לו כתכונות אופי כובשות היא סידרה לו אויבים ממש ממש רעים. אנסי קטינות, מתעללי בוגרות, יצרני שפחות מין, בקיצור אנשים שמגיע להם למות ביסורים קשים, במיוחד לאחר שאברי המין שלהם הוסרו מהם ללא הרדמה. הם כל כך רעים שהרעיון של טיפול בהם שלא באמצעות החוק (שמתגלה כאן בתפארת מושחתותו) לא נשמע כל כך נורא.

476 עמודים. מבחינתי אפשר היה טיפה לקצר בסצינות הסקס (סקס זה סבבה כשהוא במינון נכון ומשרת את הסיפור ולא את עצמו. כאן, בערך בשלב הפלאג האנלי, התחלתי לרפרף על הזיונים ולהעמיק בקטעי האקשן) וקצת להנמיך את הווליום (זו תופעה שנתקלתי בה כמה פעמים בספרות רומנטית ישראלית. הם מרבים לצעוק ולצווח האחד על השני. מכאיב באוזניים) אבל מעבר לכך היתה חווית קריאה טובה.

סולם בעלמא: כשיודעים לכתוב אפילו ספרות מאפיה מחליקה בגרון.